פאנק דה סיסטם
חגיגות השלושים לפאנק מביאים את רויטל מדר לטעון שלמרות השמועות על מותו, הפאנק חי וקיים
לידתו של הפאנק התרחשה על רקע תהליכים כלכליים. המצב הכלכלי הירוד שהחל לתת את אותותיו בשנת 1976, שנת לידתו של הפאנק, מגיע לשיאו כשמרגרט תאצ'ר עולה לשלטון בשנת 1979, עם חלום על מדינת אצילים. הנסיון להגשים את חלומה התבטא ברמיסת זכויותיהם של העובדים מחד ובהתחנפות בלתי פוסקת למעמד האצולה מאידך.
התגובה לאלימותה האלגנטית של תאצ'ר מגיעה מכיוונה של תנועת הפאנק, שהיא התגלמות הרומנטיציזם במאה ה – 20 וה-21, עם קריאה אל חזרה לטבע דרך אידיאולוגיה שטומנת בחובה את הדרישה לצמחונות, ראיית החריג כחלק אינטגראלי וכנה יותר של החברה וחיפוש של הבסיס ובריחה מהמתוחכם.
אותן סיבות כלכליות שנמהלו בתוך האידיאולוגיה, הובילו את הצעירים של אז ליצירת אופנה שמתבססת על הקיים. אחרי שנים רבות בהן נמצאת האופנה במעמד של יצירה אורגינלית וחד פעמית, בא הפאנק ומעמיד את כל המלתחה שלו על שאריות הארון של הוריו, מדי הצבא הישנים ושאריות מחנויות צדקה עם שינוי האופן שבו הבגדים נלבשים. סגנון שמעניק ללובש אותו לוק אפל, קרוע ודהוי שיכול להזכיר לנו רייב של הומלסים.

הפאנק התחיל למעשה בארה"ב, אך דווקא באנגליה שידועה בקודים קשוחים של לבוש מחוייט וחונק, הוא הופך לסגנון אסתטי שמתקיף את התרבות מכל כיוון אפשרי. מקצה השיפורים מגיע מקבוצת סטודנטים אנגלים לאמנות כשבראשם מלקולם מקלרן (לימים שותפה ובן זוגה של המעצבת ויויאן ווסטווד).
הפאנקיסטים הראשונים לבשו את אותם מדי בית ספר או חליפות עסקים מתוך הבנה שהדרך המהירה לשרשרת תגובות של הרמת גבה תהא דווקא שבירה של הקיים והרגיל. כך,
עם הזמן התפתחה אופנת הפאנק לאסתטיקה של לכלוך, כיעור וקריעה. עד היום אחד מסימני ההיכר שלה היא סיכת ביטחון, שתפסה את הקצוות הקרועים של חולצת הטי הגדולה מידי, לצד שימוש בבגדים גותיים, צבעוניות של שחור ואדום, פירסינג, גרבוני רשת ואימוץ טוטאלי של בגדי הסאדו מאזו כלבוש יומיומי.

למעשה, תעשיית האופנה חייבת כל כך הרבה לפאנק, שכן אילולא ויויאן ווסטווד שחתומה על קולקציות שלמות שחוזרות מאות אחורה, אין לדעת מתי האופנה הייתה מבינה שהמקורות שלה לא חייבים להיות קשורים לכאן ועכשיו.
כל החופש שמפגינה תעשיית האופנה מדי עונה, חופש שמתבטא באפשרות ללבוש את הדהוי והקרוע, לאמץ את המדים הצבאיים ולשלב אקססוריז מתרבויות רחוקות ועולמות שבמבט ראשון נראים זרים לעולם האופנה, לא היו נמצאים איתנו היום אילו הפאנק לא היה חולף על פני דפי ההיסטוריה. אין לדעת, למשל, אם מעצבים כמו מארק ג'ייקובס היו מוצאים את דרכם בתעשייה שנשענת על היותה מסחרית.
נכון להיום הפאנק חי ובועט בתעשיית האופנה. רק לאחרונה הציג מעצב האופנה האקסצנטרי אלכסנדר מקווין קולקצייה עם קריצה אל הפאנק. כמי שגדל על ברכיה של תנועה זו, מקוויין יצר קולקציה מגוחכת בקלאסיות שהיא שואבת מאופנת החצר של המאה ה-17 וה-18, תוך שהוא מצרף אליה דגמים רבים בהם יש שימוש בבדי טארטן (בד המשבצות האדום של החצאיות הסקוטיות המסורתיות).
הבד שאומץ על ידי תנועת הפאנק ואף מזוהה עימה, שולב בפריטים קלאסיים מהם עולה תחושה של שבירה שמעוררת בנו אי נוחות מסוימת דרך קצוות פרומים. פריטים אלו ממשיכים לשדר לנו את החריגות, ואת קריאתה הגדולה של תנועה שאף פעם לא לקחה את עצמה יותר מידי ברצינות.