אולה!
בברצלונה מסתתרת מסעדת אספאיסוכרה הזערורית, שהתפריט החלומי שלה כולל רק קינוחים
גם ככה הקטלונים משוכנעים שיש להם המסעדה הכי טובה בעולם (אל בולי ברוסאס), הארכיטקט הכי טוב בעולם (גאודי), הציירים הכי טובים בעולם (דאלי, פיקאסו), השוק הכי יפה (לה בוקריה), הם משוכנעים שהם נתנו לעולם את הרנסנס (במה שנקרא "הרומנסק הקטלוני"), הם בטוחים שיש להם העיר הכי יפה בעולם, הים הכי מוצלח בעולם, ואפילו כשהם מתים, אין לזה סוף: הם נחים מנוחת עולמים בבית הקברות עם הנוף הכי יפה בעולם (בית הקברות של מונטז'ואיק, שנותן משמעות חדשה למונח הקבלני "נוף לים"). עכשיו תתאר לך שהם גם יזכו בגביע האלופות, מי בכלל יוכל לדבר איתם?.
יש בזה משהו, אבל זו רק חצי תמונה. כי מתחת לפני השטח של העיר הכי עדכנית, הכי מודעת והכי אלגנטית (עם כל הכבוד: איפה מילנו ואיפה ברצלונה) רוחש, כמו בכל עיר ים תיכונית ראויה לשמה, מסך סמיך של מלנכוליה. מסך שאורח לרגע מתקשה קצת להבחין בו.
ברצלונה מעולם לא התמודדה כהלכה עם זיכרונות מלחמת האזרחים שלה. עם הבגידות, עם הרציחות, עם הרעב, עם האנשים שנעלמו לתוך הארמון במונטז'ואיק ולא יצאו, עם האנשים שהעלימו אותם והמשיכו להסתובב ברחובות כטווסים.
בתקופת פרנקו ההתמודדות הזו, כמובן, היתה בלתי אפשרית, ואחרי פרנקו אופוריית השחרור (שהגיעה לשיאה בחוק שהתקבל השנה בפרלמנט הספרדי והפך את ברצלונה, מעשית, לאוטונומיה) היתה סוחפת כל כך, עד שהזיכרונות - שעדיין ניכרים פיזית בחורי הכדורים ברחובות שהופכים עכשיו אופנתיים כמו פרינססה או קומרס - נדחקו עמוק מתחת לפני השטח. ושם הם מצטופפים ומחכים.
במובן הזה ברצלונה דומה למארסיי ולאתונה: ערים ים תיכוניות, בהירות, שוקקות, ששדים אפלים לרבבותיהם רוחשים מתחת לפני השטח שלהן.
יש משהו ברובד העמוק הזה של המלנכוליה בברצלונה, דווקא בו, שגורם לכך שאיכשהו כל דבר מתוק בברצלונה מתוק שבעתיים.
לכן, ובניגוד אולי למראית עין, שמחת הניצחון בליגת האלופות (אם תבוא) לא תהיה חגיגה של עליונות קטלונית, כפי שפרשנים משאר חלקי ספרד אוהבים לתרגם, אלא שמחה על עוד הפוגה מתוקה, שמסייעת להרחיק לרגע נוסף את הזיכרונות האורבים וממתינים לתורם. זה לא פלא לפיכך שמסעדת המתוקים הטובה ביותר באירופה נמצאת דווקא בברצלונה.
ג'ורדי בוטרון, השף של אספאיסוכרה הזערורית (30 מקומות), מיישם תפישה שאין לה כרגע מתחרה: ארוחה שלמה שמורכבת רק ממנות קינוח.
לקרוא לארוחה הזו "ארוחה של מתוקים" זה טעות, כי מתוק הוא לא טעם דומיננטי במנות האלה, אלא רק מין ענן מרחף שמקשר ביניהן. מבין שלושת התפריטים המוצעים כאן מדי ערב, המומלץ הוא דווקא זה שכולל גם שתי מנות מלוחות לכאורה. מנות שמקלות עליך להתחיל ולהבין את מנעד הטעמים והמרקמים של המקום.
כך, למשל, מנה של טונה צרובה במרק שקדים ושום מדרום ספרד, מלווה בעלי פטרוזיליה ושמיר קטנטנים, היתה מנה שכמעט לא היתה בה מתיקות (חוץ מהמתיקות המרירה הטבעית של השקדים, כמובן), ובכל זאת היה ברור שזו מנה מקשת טעמים של מנות קינוח.
רעננות המרק הקר, עדינות הטונה וטעמי האניס של השמיר הפכו את המנה הזו לגאונית. לא פחות מוצלח היה תכשיט בוהק (המנות זעירות, לא צריך לפחד) של חזה ברווז בר על רפרפת לימון עם ריבת בצל. גם כאן המתוק נבע יותר מהזיכרון של הסועד מאשר מהאוכל עצמו: המתיקות הטבעית של הבצל יחד עם הלימוניות והמרקם של
אחר כך מגיעים שלושה קינוחים, לפי סדר רעננות. הראשון היה מרק תה קר על פודינג פירות חומציים.
לא היתה טיפת סוכר במנה הזו, רק טעמו הדומיננטי של תה משובח וטעם הפסיפלורה והאננס, ובכל זאת זה היה סוג של מנת מעבר בין המנות הפיקנטיות כביכול למנות הקינוח.
או אז הגיעה פסגת הארוחה: עוגת גבינה חמה וקטנטנה, מגבינת מנצ'גו, עם אננס טרי, סמי-פרדו תימין ועלעלי תימין בר. קשה להאמין עד כמה התימין מתאים לאננס ועד כמה שני אלה התאימו לעוגת הגבינה הקטנה והארומטית. זו מנה שרק בשבילה שווה לעלות לכאן לרגל.
אחר כך הגיעה המנה שנחשבה לכבדה מכולן (הכובד במסעדה הזו נמדד לא כרגיל, אלא על פי מידת הארומטיות של המנה): כמהין עם חמאה ולחם. אין טעם להתחיל לספר, נאמר רק שאתה אוכל כמהין, במרקם של פירורי כמהין, עם לחם וחמאה, ואתה יודע, איכשהו, בדמיון, שאתה אוכל מנה אחרונה.
זו מסעדה - אין לי מילה אחרת - דמיונית. במילים אחרות: כמו דאלי, אבל עובד על כל החושים.
Espaisucre
Carrer Princesa 53, Barcelona.
טלפון : 932681630
נא להמתין לטעינת התגובות
