ראשי » סגנון » בית » משפחה וזוגיות

אמא אין לי חברים

אחת החוויות הקשות של הורים היא כאשר הילד מתלונן על קשיים בתחום החברתי, או כאשר נדמה לנו שיש לו קשיים כאלה. האם יש לו מספיק חברים? איך אפשר לעזור לו להיות מקובל יותר? האם צריך לנסות להתערב? ואם כן - איך עושים זאת?

הוריו של עמית, בן 10, פנו אלי בדאגה בשל מצבו החברתי של בנם. הם סיפרו כי עמית יושב שעות ארוכות מול המחשב, ומבלה רק עם שני חברים, "חובבי מחשבים" כמוהו. אין לו חברים נוספים. בשיחה אקראית שהיתה לאמא של עמית עם אמו של אחד מבני כיתתו התברר לה כי הילד השני מבלה עם חברים כמעט כל יום וכמעט איננו נמצא בבית. בפגישה עם עמית ראיתי ילד נבון, חייכן, שיצר עמי קשר טוב, ושסיפר בהתלהבות על החוויות המשותפות שלו עם חבריו. יכולתי, לפיכך, להרגיע את הוריו של עמית ולהסביר להם שלא תמיד מה שנראה לנו, ההורים, כקושי חברתי הוא אכן כזה.

יש ילדים הזקוקים לפחות חברים מילדים אחרים ודי להם בחבר או שניים. יש הנהנים להיות לעתים לבדם ולעסוק בענייניהם. לעומתם, ישנם ילדים הזקוקים כל הזמן לחברת ילדים אחרים סביבם. כל זמן שלא מדובר בדפוס קיצוני של התבודדות אין בכך בעיה - זה "פשוט עניין של אופי", או הבדלי טמפרמנט, אם להשתמש במינוח מקצועי יותר. עם זאת, לעתים הקושי הוא אמיתי מאד. חלק מהילדים אינם מצליחים להסתדר בקלות עם חברים. יש ילדים המסתגרים, נסוגים ונמנעים מלהתקרב לאחרים. אחרים מגלים תוקפנות או "נצמדים" לאחרים בצורה שלא נעימה להם. כל הילדים הללו נתקלים, לרוב, בדחייה חברתית. כאשר ילד דחוי חברתית לאורך זמן, הוא סובל מבדידות, דיכאון, קשיי הסתגלות ומצוקה רגשית. דימויו העצמי וביטחונו העצמי עשויים להיפגע.

איך לעזור לילד? הילד יכול לרכוש כלים בסיסיים לקשר חברתי כבר בגיל רך. חשוב לאפשר לו התנסות בחברת ילדים, בעיקר כשמדובר בילד ראשון או בבן יחיד. מגיל של מספר חודשים רצוי מדי פעם להיפגש עם תינוקות ופעוטות אחרים ביחד עם האמהות. מפגשים אלו יכולים להיות מעניינים ומרעננים (גם עבור האמא), ומאפשרים לילד לחקור ולגלות ילדים אחרים בסביבה בטוחה ומוגנת. ילדים רוכשים כלים לקשר חברתי גם מההתנסות בבית. כאשר בבית יש נורמות של עזרה הדדית, הידברות ושיתוף פעולה, הילד יוכל לקחת איתו כלים אלו גם ליחסים עם בני גילו. כדאי לנסות לשים לב למסרים שאנו משדרים לילד לגבי יחסים חברתיים, לפעמים גם לא במודע. למשל, כששואלים את הילד שוב ושוב אם הוא מצליח להסתדר עם הילדים האחרים משדרים לו שקשר חברתי הוא בעייתי ולא מובן מאליו.

מרוב רצון טוב עלולים ההורים לפעמים "להלחיץ" את הילד יותר מדי, מה שמשיג בדיוק את המטרה ההפוכה. הערות כמו: "למה אתה לא משחק עם הילדים?" "תן לו את המשחק שלך" אינן מעודדות את הילד להיות חברותי יותר, אלא גורמות לו לחוש שקשר חברתי הוא מעיק ולא מהנה. הערה כמו "תהיה נחמד" לא ברורה לילד - היא כללית מדי ולא נותנת לו כלים להתמודדות. כדאי לעודד את הילד לשתף פעולה בלי להפעיל עליו לחץ, לתת לו הסברים פשוטים וברורים תוך התייחסות גם לנקודת המבט שלו וגם לזו של אחרים: "זה לא נעים לו שדחפת אותו"; "הוא כועס כי חטפת לו את הכדור"; "הוא הגיע קודם למגלשה, עכשיו תורו, אחר כך תורך". צריך כמובן לבחון תמיד גם את השלב ההתפתחותי בו נמצא הילד. כך למשל, ילד בן 3-4 מתקשה עדיין "להפסיד בכבוד" במשחק או להמתין לתורו בסבלנות ולכן אין לדאוג שמא בן הארבע המסרב לקבל את רוע הגזירה כשהוא מפסיד במשחק יהיה "לא חברותי".

קושי חברתי מסוג אחר הוא תוקפנות של הילד כלפי חבריו. בהתמודדות של ההורים עם ילד תוקפן חשוב לעזור לו לרסן את תוקפנותו תוך הצבת גבולות ברורים של "מותר ואסור" ולתת חיזוק לילד כשהוא מצליח להתגבר על הפיתוי להגיב בתוקפנות. ישנם הורים המעודדים את הילד "להחזיר" כשמרביצים לו, אולי מתוך השקפה שמי שלא מחזיר "דורכים עליו". חשוב שהורים אלה יידעו כי אינם עוזרים לילדם להשתלב בחברה, אלא רק מלמדים אותו שכדאי להשתמש בתוקפנות להשגת מטרות.

במקום לעודד שימוש בכוח, אפשר לנסות לעזור לילד לכוון את התוקפנות שלו לאפיקים אחרים, כאלו שלא גורמים סבל לילד (בשל כעס הסביבה) ונזק לאחרים. לדוגמא: אפשר להציע לילד פעילות ספורטיבית כמו בעיטות בכדור, או משחק נמרץ אחר. ילדים תוקפניים זוכים בדרך כלל למנות גדושות של כעס מהסביבה. לכן, רצוי לשים לב למקרים, אפילו אם הם מעטים, בהם הילד מתנהג בצורה לא תוקפנית ולעודד אותו. עידוד וחיזוק חיובי מועילים תמיד יותר מעונשים. יש לתת לגיטימציה

לביטוי של כעס במלים ולא לאסור על הילד לאמר דברים כמו "אני רוצה להרוג אותו". אפשר לאמר לו: "לפעמים אתה כועס עליו נורא. חשוב וטוב שאתה מתאפק ולא מרביץ". חשוב לבדוק שאינו "מרוויח" תשומת לב מתוקפנותו, אלא להרבות בתשומת לב דווקא כשאינו תוקפני. נסו ללמד את הילד כיצד יוכל להשיג את מבוקשו בדרך לא תוקפנית ("במקום להכות את אור כשאתה רוצה את הכדור, תבקש ממנו לשחק אתו בכדור או תיקח כדור אחר").

למרות ההצעות לעיל, בסך הכל כדאי להמעיט ככל האפשר בהתערבות ולהציע לילדים לנסות להסתדר לבד. התערבות דרושה רק במקרים בהם יש סימנים למצוקה קשה של אחד הצדדים. שיחה עם המורה או הגננת עשויה להועיל אם כי החשוב ביותר הוא לנסות להקנות לילד עצמו את היכולת להתמודד עם הבעיה, שכן יכולת המבוגרים להשפיע על המתרחש בחברת הילדים מוגבלת, בעיקר בגילאים המאוחרים יותר. כאשר אתם מרגישים, למרות כל האמור, כי הילד סובל מדחייה חברתית, או שהוא הולך ומסתגר, רצוי לפנות לקבלת ייעוץ מקצועי.

באדיבות מכבי שירותי בריאות

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...