ראשי » סגנון ופנאי » אוכל

למטבח ישראלי דרושה: אישה

יום האישה הביא את גבי בר חיים למסקנה שאין אוטוריטה נשית אמיתית במטבח הישראלי. אגב, לכישרון אין שום חלק בזה

המשימה למצוא פיגורה נשית משפיעה בקולינריה הישראלית היא קצת כמו בדיחה גזענית: אחרי שמסיימים לגחך, נשארים בעיקר עם צרבת, שלא נדבר על תחושת האשם. ובמילים אחרות, נכון ליום האישה הנוכחי, אין בגסטרונומיה המקומית על כל גווניה, אישה שעונה להגדרה זו.

נכון, מבט נרחב על התחום יגלה כי קיימות כאן לא מעט נשים ראויות וידעניות, כאלו שיודעות להתקין טלה שבע שעות או להתפלסף אודות משבר היין בצרפת. ועדיין, אף אחת מהן לא ייצרה שיח חדשני שזכה לתהודה ציבורית או ניסחה אלטרנטיבה להגמוניה הגברית בתחום, שלא לדבר על הפיכתה לאוטוריטה שווה לגברים המקבילים לה.  או כפי שניסחה זאת בחכמה קולגה: "לא משנה מה יגידו לך, עדיין אין כאן אהרוני אישה".

המסקנה הלא נעימה הזו לא נבעה מעצמה, אלא מתוך דווקא מתוך רצון נואש למצוא פיגורה שתאייש את המשבצת הנשית. הבעייתיות נבעה דווקא ממבט קרוב על מצבן של נשים הראויות כביכול להיכלל בקטגוריה. לצורך העניין, מסעדנית ותיקה ומבריקה כעפרה גנור ל"מאנטה ריי" לא משפיעה על ראיית התחום כאחים ירזין ("צ'ימיצ'אנגה", "עד העצם", "זוזוברה") או כרפי כהן, השף והבעלים של "רפאל", המהווה מודל עכשווי למסעדנים ולשפים צעירים כאחד.

גם אישיות צבעונית כמיקה שרון, שיכלה להיות פרסונה טלוויזיונית משפיעה, לא זכתה לפורמט התפור למידותיה כקולגות דוגמת חיים כהן, צחי בוקששתר או ניר צוק. במקום לנצל את העסיסיות של שרון, בחרו פרנסי ערוץ 2 לכלוא אותה בפורמט דידקטי שאינו למידותיה. לצערי, בחירות שכאלו הן הדין גם לגבי מקצועניות אחרות המבשלות בטלוויזיה, דוגמת איילת לטוביץ' והקולגה המוכשרת קארין גורן.

דווקא מרגלית צנעני, בתכניתה החובבנית - והנלעגת לעיתים - על מטבחי עדות, הצליחה בזמנו לייצר נקודת מבט שונה על הנושא. ועדיין, צנעני היא זמרת ולא אשת מקצוע, שהתארחה אצל בשלניות ביתיות ברובן, דבר שפמיניסטיות לוחמניות יטענו כי מנציח את תפקיד האישה היום יומי במטבח, ולא את הפיכתן למשפיעות או מקצועניות בתחום. מי יודע, אולי קל יותר לקבל ישישה המעמידה סיר כוסא מחשי, מאשר זו המרצה על בף בורגיניון. 

בעיתונות האוכל המצב מעט טוב יותר. הילה אלפרט ושרי אנסקי הן שתי עיתונאיות אוכל מצוינות, ידעניות ומרגשות –  כל אחת בתחומה – וכביכול מועמדות טבעיות לתפקיד האישה המשפיעה בנוף המקומי. לצערי, הן לא זוכות בהכרה או בחותמת הציבורית שעיתונאי ומבקרי אוכל כדניאל רוגוב או שגיא כהן זוכים לה כבר שנים. למה? לאו דווקא בגלל הבנתן את המדיום.

לגבי אלטרנטיבה

לפלנגת השפים הגברית והמוכרת בכלל אין על מה לדבר. הרבה נשים משמשות בישראל כיום כסו שף או כקונדיטור במסעדות מובילות, אבל אין שף ישראלי מהשורה הראשונה שאוחז בואגינה. אף יותר מאשר בתחומים אחרים, כשמעורבים במסעדנות השפעה וכסף, הנשים נשארות או נדחקות לשוליים לטובת שף ממין זכר, או כלל לא מנסות להעפיל לדרגת שף. ההפסד, כמובן, הוא שלהן ושלנו.
 

למרבה הצער, המקום היחיד בו נשים באמת מתבלטות בהקשר הגסטרונומי הוא כתיבת ספרי האוכל הקלים לעיכול. יתכן שהלגיטימציה שלהן בהקשר המקומי החלה אצל רות סירקיס, אבל מה שבטוח הוא שכיום, הנישה נשלטת על ידי נשים, דוגמת שולה ("בישולה") מודן ואיילת ("פשוט טעים") הירשמן. בניגוד לספרי שפים (דוגמת אהרוני, חיים כהן או יונתן רושפלד), הן מציעות אלטרנטיבות קלות, לעיתים פשטניות, מיושנות וחסרות ערך תזונתי של ממש, כמו גם טיפים המיועדים "לאישה ולאם העסוקה". והן אמנם מוכרות נפלא, אבל המרחק ביניהן לבין אג'נדה חדשנית הוא כבין לחוח לקרואסון.

שונה בהקשר זה היא שרי אנסקי, המוציאה ספרים הנעים על התפר שבין בישול של בית טוב, לרגישות וידע של אשת מקצוע. על כך מגיע לה צל"ש, אבל עדיין לא את פרס ההשפעה. עובדה: אין לה ממשיכים או חקיינים בתחום. והלוואי שהיו. בחיי.

לדיאלקטיקה הזו אין סוף מוחלט. השורה התחתונה היא שאין סיבה לבחור פיגורה משפיעה באמת בקולינריה המקומית רק מתוך אקט של אפליה מתקנת. אפשר לפנטז על שינוי מופלג בנושא, אבל עדיף שלא תבנו על זה. בישראל של 2006 מקומה של האישה הוא – איך נאמר – לא ממש במטבח המקצועי, לבטח לא בקדמת היוקרתי שבהם. אבל כפרה, אם את כבר שם, שימי איזה פלמידה על האש.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...