מה שטוב לקיסר, וגו'
שגיא כהן על שתי מסעדות בצ'יינה טאון, שנתנו למסורת הקולינרית הסינית פרשנות עכשווית
זה בדיוק היה המצב שבו מצאו עצמם קיסרי המנצ'ו - שאת התערוכה המוקדשת להם כעת בלונדון הזכרנו כאן כבר בשבוע שעבר - אחרי שכבשו את סין באמצע המאה ה-17. הם גמרו לכבוש, התיישבו על הכיסא הקיסרי, הסתכלו סביבם, והתגובה המיידית שלהם היתה: "ריבונו של עולם, כמה סינים".
לקיסרי המנצ'ו היה ברור שהדרך היחידה להמשיך ולהחזיק באימפריה שכבשו היא להמשיך ולתפעל את המערכת השלטונית האדירה ששושלת מינג השאירה אחריה (לצד הכמות הגדולה ביותר של סרוויסים בהיסטוריה).
השאלה היחידה היתה: למה שהמערכת תשתף פעולה? סיבה אחת היתה שרוב האדמיניסטרטורים הסינים סבלו מנטייה מוזרה לשאוף לכך שראשם יישאר מחובר לצווארם. אבל לקיסרי המנצ' ו, ובראש ובראשונה לקאנגשי, הראשון שבהם, היה ברור שהם זקוקים לא רק לציות מהאדמיניסטרציה הקיסרית, אלא גם ללגיטימציה.
האדמיניסטרציה הקיסרית הסינית, כידוע, נבנתה על עקרונות קונפוציאניים, שהדגישו השכלה ותרבות מעל הכל. מכיוון שכך, קיסרי שושלת מנצ'ו החלו במחווה גרנדיוזית: הם יהפכו את עצמם ואת חצרם למרכז כל כך מפואר של למדנות וטעם טוב, עד שאפילו המנדרינים הסינים ייאלצו להודות שהם קיסרים ראויים.
קאנגשי עצמו, למשל, הקדיש כל בוקר שעות לקליגרפיה כדי לעמוד בסטנדרטים הקיסריים. הוא פיתח לעצמו טעם משובח בחרסינה ובציור, כתב שירה ולמד להפוך את אורחות החיים המסורתיים של בני המנצ'ו ל"לי" (מתורגם בדרך כלל כטקס, נימוס או ריטואל), מונח מרכזי במסורת הקונפוציאנית שעניינו האופן שבו כל מערכת חברתית חייבת לעבור התניה טקסית ולהיות מתורגמת לכללי טקס.
קאנגשי שמר על ה"לי" בכל הפולחנים המסורתיים (שימו לב לאולם הראשון בתערוכה), ובנוסף הוא הפך גם את הציד ואת גידול הסוסים ל"לי", בעלי טקסיות קבועה. וכך, מצד אחד, הוא שמר על נאמנותם של
המפעל הזה נמשך גם בימי בנו, יונגז'ן, שהפך את מסירותו של אביו לציביליזציה הסינית להתמכרות. מבין האלמנטים השונים המרכיבים את הדת הסינית יונגז'ן התפעל במיוחד מאלמנט אחד במסורת הדאואיסטית: חיי הנצח.
על פי פרשנות אחת של הדאואיזם שיונגז'ן אימץ בהתלהבות, הדאואיסט יכול להגיע לחיי נצח תוך שמירה על שלמותו הגופנית והנפשית (ההפך, כמובן, מהבודהיזם, המדגיש את איון האני כתנאי לנירוונה). אחת הדרכים לקצר את התהליך היא שיקויים יקרים שיכולים להבטיח חיי נצח.
רק יש בעיה קטנה: השיקויים האלה הכילו בזמנו של יונגז' ן כספית, והמסכן מת אחרי 11 שנות שלטון מהרעלת כספית. אירוני? אולי. אבל אני נוטה לראות בזה יותר כסימן אזהרה כללי מפני דיאטות סיניות שסובלות מיחסי ציבור טובים מדי. למשל, האוכל בצ'יינה טאון של לונדון.
במשך שנים נהוג היה שכל ביקור בלונדון חייב לכלול בתוכו שתי מחוות: האחת, ארוחה במסעדה הודית מסורתית, והשנייה, ארוחה בצ' יינה טאון. מאחר שהמסעדות הסיניות האלה הפכו לאתרי תיירות, הן גם הקפידו להתקדם ולהשתפר בערך כמו הביג-בן. וכך נוצר מצב שבו האוכל ברוב המסעדות בצ'יינה טאון היה תערובת מוזרה של מנות שעטנז שהקשר בינן לבין מסורות האוכל האמיתיות של סין היה בערך כמו הקשר בין יונגז'ן למונוסודיום גלוטמט.
המצב השתנה מהיסוד עם הגעתן של הקאסאן, מסעדתו ההונג קונגית הנפלאה של דיוויד ליו, ושל אחותה, יאואטשה. שתי המסעדות האלה הביאו ללונדון את הבישול הסיני המסורתי בפרשנות עכשווית, והפכו את מסעדות צ' יינה טאון לסוג של שריד ארכאי. ההצלחה של הקאסאן ויאואטשה מחוללת כרגע שינוי גורף בנוף המסעדות הסיניות של לונדון.
בצ' יינה טאון עצמה קמות מסעדות חדשות עם עיצוב מודרני ותפריט הגיוני, ובכל רחבי העיר צצות מסעדות שמנסות לחקות את הקאסאן (כולל מטבח פתוח). אחת הטובות שבהן היא מאו טאי (על שני סניפיה), שגם היא צמצמה את התפריט ומגישה מנות מודרניות, כאן עם דגש על המטבח הסצ'ואני, במחירים שהם פחות מחצי מאלה של הקאסאן.
ואם אתם בכל זאת מתעקשים על צ'יינה טאון, נסו את פאנג שינג. זו מסעדה מהסוג הישן, עם תפריט כאורך הגלות, שלצד האגרול והחמוץ-מתוק הנדושים מגישה גם מבחר מעניין של מנות אותנטיות מהמטבח הקנטונזי. אם תצליחו להימנע מהבנאליות, אתם בהחלט יכולים לאכול כאן ארוחה מפתיעה, במחיר שמזכיר שהיו סיבות נוספות לאכול בסיניות של לונדון חוץ מהאוכל. אחרי ככלות הכל: הרי לא כולנו קיסרים.
טלפון: Hakkasan, 8 Hanway Place, 020 79071888 טלפון : Yauatcha, 17 Broadwick Street, 020 74948888-15 טלפון : Mao Tai, 58 New Kings Road, 020 77312520 טלפון : Mao Tai, 96 Draycott Avenue, 020 72252500 טלפון : Fung Shing, 15 Lisle Street, 020 74371539
נא להמתין לטעינת התגובות
