תערוכת BREAD & BUTTER בברצלונה
יואב אלוין, מעצב ביום וסופר בלילה, דפק נוכחות באירוע וכתב עליו משהו הביתה
סביב שולחנות בית הקפה רובץ עשן סמיך. נקישות עקב מהירות ורועשות מסיטות את המבטים: 25 סנטימטר של בד משובץ חובק ירכיים עגולות, מהן נמשכות שתי רגליים ארוכות ומנוסות בהליכה מוגבהת וממוסמרת. גל של ערבוב בשמים נישא באוויר - אין ספק שהנוסעת ניסתה את מרבית הבשמים בדיוטי פרי. העיניים של כולם ממאנות להינתק ממנה, והיא, שמודעת למבטים, מיישרת את החולצה, שלא יפספסו גם את הסיליקון בחזה (או שזה טבעי, חלילה). היא ניגשת לבר ומזמינה אספרסו כפול, מניחה חצי ישבן על הכיסא, התנוחה מלכסנת את החצאית המשובצת, מה שגורם לבד לרצד. היא שולפת סיגריה ומאדימה את הקצה, שעד לפני שנייה היה אוקר מנוקד בלבן.
שלושה גברים מתלחששים במבטא פרסי כבד, אף אחד לא מצליח לשכנע את השני במה הבחורה עוסקת. קריאה אחרונה לטיסת איבריה לברצלונה מצמצמת את מספר האנשים באזור המעשנים, סיגריות נמחצות אל מותן לפני שהספיקו להתרוקן אל תוך ריאות דחוסות.הקץ לפילטר שנשרף עם הטבק. הכל ממהרים. אבל השלושה עדיין מתדיינים על מקצועה של "החתיכה", שכבר עושה סימנים מוחצנים של עזיבה. היא לוקחת לגימה ארוכה, מחייכת למלצר ודוחה את העודף. מטבעות בלבד.
בדרך לשרוול המטוס נבלעות נקישות המסמר המעוקבות שלה אל השטיח האפור. דיילות ספרדיות עם אייליינר מודגש וחורג מחייכות לכיוון מקום הישיבה ומסייעות בנעילת התאים העליונים. במחלקת העסקים מחלקים כריות ושמיכות. האדיבות שם לא יודעת גבולות. רחשים של נעילת תא המטען ועזיבת גורר המזוודות מעידים על הכנות סופיות לקראת המראה. רגע לפני רכיסת השרוול ונעילה הרמטית של הדלתות, קובע הבחור הצעיר מבין השלושה: "השרמוטה הזאת נוסעת להעתיק בגדים. באלוהים, חכו תראו, אנחנו עוד נראה אותה שם". עכשיו כבר יש ביניהם הסכמה: הבחורה שרמוטה.
כשגלגלי המטוס ניתקים מהקרקע הנוף מקבל זווית חדשה. הלחץ באוזניים גובר - מעולם לא הצלחתי לסתום את האף ולשחרר את פקיקת האוזניים. איכשהו אני מצליח לקלוט את משפט המחץ שלהם: "באבא ג'ון, שלא תגידו שם שאנחנו מישראל, למה שאחר כך לא יכניסו אותנו".
אנחנו טסים בעקבות השמש, שמשיגה אותנו בשקיעתה, אבל אפשר להתעודד: מחר נפגוש את אותה השמש ברחובות ברצלונה. באתר האינטרנט של הסי-אן-אן הבטיחו יום בהיר עם 17 מעלות. מישהו שם למעלה דואג לנו, היהודים.
אני מתעורר אל בוקר נפלא באחת הערים היפות באירופה. וכמו שהובטח, שמש חמימה מציצה מבעד לווילון. במסדרונות המלון המולה בעברית, ממהרים לחדר האוכל כי יום ארוך לפנינו. חדר האוכל בתפוסה מלאה. אנשים לבושים במיטב בגדיהם, נראים מנומסים, מורחים חמאה על טוסטים חמים ונוגסים ברצועות בייקון ידידותיות לבלוטות הטעם. ארוחה דשנה ללא ספק. התחלופה גדולה, יש הלוגמים רק קפה ומקנחים בעוגות עשירות. מישהו אומר שכדאי לדחוס כמה שיותר, למלא את הבטן שיספיק עד הערב. נראה שכולם בדרכם אל האירוע הנוצץ.
חלפו מאות שנים מאז אותו אירוע והאנטישמיות לא פסקה, הפרעות ביהודים הלכו וגברו עד לשיא של שנת 1492, אז גורשו היהודים מספרד. המבנה המרשים שאני נפעם ממראהו מתוך המונית נבנה בתחילת
קהל עצום עומד בחמישה טורים ארוכים וצפופים, נדמה שהתור לא יסתיים לעולם. אני מנסה לפלס לי דרך (כדרכם של ישראלים אותנטים) אל ראש התור, בתואנה כי אני עיתונאי שבא לסקר את האירוע. מפנים אותי לתור אחר, שם אני ממלא טופס ומצהיר על מקצועי, מטרת בואי וארץ מולדתי. הפקידה קוראת את הטופס ופניה צוננות. היא מתבוננת בי רגע ארוך ולבסוף מפנה אותי אל עבר הקופות. אני ממתין בתור כדי לשלם 60 אירו עבור שלושה ימים של ביקור בתערוכה. שעה תמימה של המתנה כדי לשלם ולקבל תג עם קוד ופרטים על אודותי.
העוצמה והפאר ניכרים כבר אחרי שערי הכניסה. שורה ארוכה של מזרקות פועלות בשיא עוצמתן, המים שוצפים וקוצפים בלובנם. מאות אנשים מתרוצצים ממקום למקום. דיילות מחלקות לכל אורח שקית שנושאת את סמל התערוכה: דוב עומד על שלוש אותיות: BBB, ראשי תיבות של שם התערוכה. השקית כבדה ובתוכה ספר עב כרס, התנ"ך של כל המציגים בתערוכה. יותר מ-300. על לוחות מודעות לאורך השדרה מתנוססות מפות שמסייעות להתמצא במקום העצום הזה. מארגני התערוכה חילקו את המציגים לשבע קטגוריות, החל מאופנת רחוב ועד לאופנה עילית, וכל מה שבין שני הקצוות הללו.
רגע לפני שאני בא אל כל זה, ברור לי שכדי להכיל את הגודש, חייבים לשבת וללגום כוס קפה חזק, כי נוח יותר לחוות אופנה על מנת קפאין ראויה. ושוב תור ארוך ומייגע בכל מקום שפונים. במרכז רחבה, לפני הכניסה לביתני קטגוריית Superior, ניצב אוהל ענק שהוסב למסעדה. לרגע קט נדמה לי שאני בפארק הירקון ביום העצמאות. ריחות של מנגל אופפים את המקום: עושים על האש בברצלונה. על רשת ברזל בגודל של כמה מטרים ניצבות שורות-שורות של כרעיים וקבב. שלושה גברים ספרדיים ללא חולצה עומדים עם לוחות קרטון ומנפנפים. הישראליות חוגגת, יש לה ייצוג לא מבוטל, כמו מותג אופנה עם עבר קולומביאני ישראלי מפוקפק - המשך יבוא בהמשך.
תחת קורת גג אחת במתחם הנ"ל נמצאים מותגים שהאופנה שלהם שאובה ממוזיקה פופולרית, רוק, פופ, ג'ז, היפ הופ, אלקטרו ופאנק. לא ברור מה הרעיון שעומד מאחורי הרעיון. ובכל זאת, הביקור במקום מרמז על מישמש של אופנה לא מוגדרת או מובהקת עם קו ברור. אפשר לשער שהמותגים פה זרים בשמותיהם לישראלי הממוצע, ההפסד לא גדול, הבגדים המוצעים כאן לתצוגה מצריכים העזה, ואולי יותר נכון סביבה שתצליח לעכל את השוני שבאופנה.
אחרי ארבע שעות צעידה איטית וסקרנית ומפשפשת, עיניים חקרניות בכל דבר שמתחם הדנים מציע, והוא מציע קצת יותר מדי, מגיע הרגע שבו הכל מתערבל והזיכרון שוכח את הבגד, שעד לפני רגע היה יצירת מופת להתפעל. עכשיו הכל הופך עיסה של שמאטע. רגע לפני שהתאים במוח מפסיקים לפעול באופן עצמוני, אני יוצא לשאוף אוויר על מדרגות הבניין. מצית סיגריה (נדמה כי בברצלונה כולם מעשנים) ומניח ראש על הברכיים.
לפתע קולטות אוזני תקתוק עקבים מוכר מיום האתמול, צעדים שלא ניתן לשכוח בקלות. עיני נישאות קדימה, והנה לפני עומדת הבחורה מנתב"ג 2000 (ושש). היא מחייכת חיוך שאומר "כבר נפגשנו". אני מחזיר כיווץ שרירים מסביב לשפתיים בתקווה שזה יתפרש כחיוך. היא ניגשת אלי ומסמנת ביד, "אפשר? ".
אני מפנה לה מקום על המדרגה. היא מתיישבת ומניחה רגל על רגל, היום הגוף שלה מחובק על ידי מכנס ג'ינס צמוד, עמוס ניטים וקריסטלים מזויפים.
אנחנו שותקים אל המרחב שמשתרע לפנינו בהמון דמויות צבעוניות מכל רחבי העולם.
אני נזכר בשיחה של שלושת הפרסים במטוס. הסקרנות שלי גוברת: במה עוסקת "החתיכה? ". אני לא שואל. היא מכלה את הסיגריה, מוחצת אותה מתחת לסוליה וקמה ללכת. משהו עומד לי על קצה הלשון, כל שאלה שאצליח לשאול תהיה סוג של פתיחה, ולו רק כדי לדעת מה עיסוקה של הבחורה. אני מבין שהגברים הפרסים נטעו בי, מעבר להכרתי המודעת, סקרנות אינפנטילית שאין ביכולתי להשתחרר ממנה עכשיו. היא פותחת את השקית הגדולה שקיבלה בכניסה וללא מילים מיותרות מגישה לי כרטיס ביקור ונעלמת בין ההמון. אני תוחב את הכרטיס לכיס הז'קט ונכנס פנימה חזרה.
מוזיקה רועשת מושכת קהל רב אל עבר ביתן בקצה האולם. על במה בגובה חמישה מטרים לפחות עומד די-ג'יי ומשמיע מוזיקה אלקטרונית מסונתזת עם דיסקו מחורבן.הקהל מתחת לבמה מוחא כפיים, נדמה שהצופים יודעים מה עומד להתרחש. כמה גברים חסונים עולים לבמה ומעבירים אחד לשני קרטונים סגורים. הקהל משתלהב. ואז עולה בחורה עם סכין חדה, מעבירה את קצה הסכין בחושניות מפתה על פס הסלוטייפ שעל הקרטון, לא לפני שהיא מענטזת לצלילי המוזיקה. הקהל נושא עיניו בשקיקה, ממתין כבר לפתיחה. כהרף עין מתנפלים חמשת הגברים על תכולת הקרטון ומתחילים לזרוק אל הקהל בגדים.הכל קופצים באוויר לתפוס את השלל,שולחים ידיים בתחינה, מטפסים אחד על השני - העיקר לקבל מזכרת.
היום חולף והערב מאיר את רחובות ברצלונה בתאורת רחוב חמימה. החום מתפוגג מהר ועולה לשמים נקיים מעננים. גם מחר תהיה שמש. הטלוויזיה המקומית משדרת טלנובלות ברצף, שנקטעות במבזק חדשות: "לווייתן נקלע למימי התמזה בלונדון. עשרות אנשים מסייעים לחלץ את הדג הגדול". הדאגה והחמלה לא יודעות גבולות ודיווחים. קרייני המהדורות לובשים ארשת רצינית, מנסים לנתח את המצב, מחפשים סיבות להבין לעומק כיצד נקלע היונק העצום לנהר העירוני. לאחר יומיים הוא מת.
היום השני עמוס פחות. צריך להספיק לראות עוד כמה מחלקות שלא הצלחתי לבדוק ביום הקודם. מתחם ה-Fashion הוא הראשון. כאן המבקר או הקניין או המעתיקן עשוי למצוא את הטרנדים הרעננים ביותר, את שילוב הצבעים של האופנה הצעירה בתחום סגנון החיים וכל האביזרים הנלווים לה. המוטו: "תמיד תהיה מעודכן במגמות המתחדשות". הרעיון שעומד מאחורי השיווק נועד לעודד את האוכלוסייה הצרכנית באשר היא: גברים שמעדיפים לשדר רישול מתוחכם, גברים שהחיצוני הוא מראה לפנימיות שלהם (כלומר, המטרוסקסואל של המילניום השלישי) וגנדרנים מסיבות מודחקות ולא ברורות. גם לבגדי הילדים והנוער יש ייצוג לא מבוטל, כולל מחליקי הסקטבורד, קהל יעד שתופס תאוצה בשנים האחרונות. ולנשים, קצרה היריעה מלאמוד את ההיצע שהמקום הזה מציע, היצע שאינו משביע את העין ואת עומק הכיס. אין ספק שלכל המעצבים והיצרנים יש מטרה אחת ברורה: תהיו נועזות יותר והרפתקניות עוד יותר.
בטיסה בחזרה, אותם אנשים במטוס. כמה שורות לפני יושבים שלושת הפרסים. הם נראים מאוכזבים. אני ניגש אליהם ושואל אם נכנסו לתערוכה. הם חושדים בי בהתחלה, אך מהר מאוד מספרים שלא נתנו להם להיכנס, ומתקנאים בי שעל אף היותי מעצב הורשיתי להיכנס. הצעיר ביניהם מתלהב מזה שהצלחתי לראות את הקו לקיץ הקרוב. הוא מחליף כמה מילים עם השניים שיושבים לצדו, הם נראים שמחים. הוא משתיק אותם ופונה אלי: "אולי תבוא אצלנו בעסק, תעתיק בשבילנו כמה בגדים מהתערוכה. אנחנו משלמים טוב".
אני מחייך וניגש חזרה למקומי, מכדרר את הז' קט לכרית ומניח עליו את הראש. משהו דוקר לי את הלחי - כרטיס הביקור של "החתיכה" מציץ מהכיס. אני שולף אותו. זהו כרטיס מושקע שנפתח לשלושה קיפולים, על החלק הימני והשמאלי שזורים חוטי משי מסולסלים עם קווים עגולים שיוצרים ראשי תיבות. בפינה העליונה מופיע שמה: Dlila F, ומקצועה : מארגנת תערוכות בינלאומיות.
השמש מזהיבה את כנפי המטוס, אנחנו טסים בכיוון ההפוך מהשמש השוקעת. רגע לפני שאני נרדם אני מביט בהשתקפות השמש על הכנף וחושב שאכן אין הרבה חדש. האופנה שהיתה היא שתהיה.
*
נא להמתין לטעינת התגובות
