סריגמאניה
מעצבים נחשבים בונים עליה קולקציות, צעירים מאמצים אותה כתחביב מרגיע, ואפילו בתי ספר לעיצוב כבר מתקשים להתעלם: הסריגה חוזרת, ובגדול
יותר ויותר צעירים בארץ ובעולם, בעיקר בגילאי 20 ו-30, מאמצים את סריגת היד כתחביב ואף מקימים פורומים וקומונות באינטרנט, שם הם מספקים זה לזה מתכוני סריגה ומחליפים ביניהם התפעלויות מסוודרים תוצרת בית. החזרה אל הפשטות, הטכנופוביה, הרצון במגע יד ובפריחתן של תנועות אנטי גלובליות - הם, כנראה, הסיבות לחזרתה של מלאכת היד לזירת היצירה, האופנה והתרבות של ישראל 2006.
"מדובר בחלק משינוי עמוק שעובר על האופנה", אומרת ד"ר שוש מרזל, אנתרופולוגית לאופנה מהמחלקה להיסטוריה ותיאוריה ב"בצלאל". " צפיתי שטרנד הסריגה המתפתח בעולם יגיע גם לארץ, וישלים את המגמה הכללית העכשווית של החזרה לטבע". זאת בניגוד לעבר, כמובן, אז העדפנו דווקא את הקידמה ואת הטכנולוגיה: במחצית המאה ה-19 העולם התלהב מהמדע, ששיא הפופולאריות שלו נרשם בזמן מלחמת העולם השנייה, אז נוצרה פצצת האטום שעצרה את המלחמה, שהרגה כמאתיים אלף איש, אבל הצילה מיליוני בני אדם. ההתפעלות מהמדע גלשה גם אל חיי היומיום - עם שימוש בריסים מלאכותיים, גרבונים מניילון, מעילי גשם מפלסטיק ומי חמצן שהביאו לנו את הבלונד - כולם תוצריה של הקידמה.
"הריאקציה החלה באמצע שנות ה-60 ובשנות ה-70, עם ההיפים שביקשו לחזור אל האותנטי", מסבירה מרזל. "גם היום אנשים מעוניינים לצרוך דברים פחות מהונדסים, כמו אוכל אורגני, רפואה אלטרנטיבית וכן, גם סריגת יד. שמתי לב שהרבה אנשים שסורגים מקימים קבוצות, כי יש כיום רצון מאוד חזק לחזור אל קשר טבעי, לשבת יחד, להחליף חוויות לא דרך מחשב".
על הספות ב"סלון סלומה" כבר מתארגנת קבוצת המתקדמים בהנחיית דיתה אזן לשיעור סריגת קרושה במסרגה אחת. "אני אוהב את פעולת הסריגה המדיטטיבית, היא מזכירה לי עבודה בפס ייצור במפעל", אומר האמן אורי גרשוני, 35, ממשתתפי השיעור. "כשהייתי בחילופי
גם קרן לוי, עובדת הייטק בת 32 שיושבת על הספה ממול, גילתה את הסריגה מאוחר יחסית: "אני לא זוכרת את אמא שלי סורגת", היא מספרת. "אבל אמא של חבר לימדה אותי לסרוג, וחיפשתי לעצמי תחביב שירגיע אותי אחרי 16 שעות עבודה ביום, אז נרשמתי לקורס. ספורט אתגרי דורש מאמץ וציוד, ואני חיפשתי משהו רגוע, בשביל הנשמה".
- איך מגיבים אנשים סביבך?
"צוחקים עליי. אני בנאדם מאוד אנרגטי, ולאנשים קשה לדמיין אותי יושבת וסורגת.'למה לך לסרוג?', הם שואלים אותי.'זה של זקנות'. אני אומרת להם שזה פשוט מרגיע, ואז הם מבקשים שאלמד אותם".
ובאמת, רוגע והפגת מתחים הם מושגים שחוזרים לא מעט אצל המרואיינים לכתבה. "במהלך עבודת הסריגה חוויתי הרבה הארות, הבנתי דברים על עצמי", משתפת גילה מינטקביץ', בעלת חנות הסריגים Gustava שברחוב בוגרשוב בתל אביב, אותה פתחה לפני מספר חודשים. מינטקביץ' סורגת כבר שנה וחצי, מאז עזבה את משרתה הקודמת כמנכ"ל האגודה לקידום התיירות בישראל. היא צפתה בחברתה סורגת, ביקשה ממנה שתלמד אותה את המלאכה, והחלה לסרוג פריטי'וואן אוף א קיינד' מחוטי עור, כותנה, פוטר, משי ומצמרים ייחודים כמו בייבי למה. לפני כחודש אף הציגה את מרכולתה בתערוכה בחנות המעצבים Rosebud שבסוהו הניו יורקי.
האפשרות לפקח על טיב החומרים, על איכות העבודה ועל העיצוב היא שמובילה רבים לסריגת יד. "הסריגה משכה אותי מכיוון שהיא העניקה לי שליטה מוחלטת על המרקם ועל הגזרה", מאשרת מינטקביץ'. " יכולתי להשתמש בכל חומר לפי טעמי האישי. היום יש קושי למצוא בחנויות את הבדים והבגדים שאתה אוהב, וכאן אני יוצרת את החומר והולכת עם החשקים האישיים שלי עד הסוף, בלי להתחשב בשיקולים מסחריים".
דוגמה לכך ניתן לראות בעיצוביה הצבעוניים של מינטקביץ', דוגמת מעיל ארוך עשוי צמר, משולב ביריעת גובלן ישנה שנתפרה אליו; עליונית פראק שחורה, סרוגה מצמר נקי עם רקמת צלבים מחוטים צבעוניים; ושרוולון עשוי חוטי חיבור רכים, המזכיר פרוות חתול סמורה.
קולקציות החורף של מעצבים בינלאומיים בשנים האחרונות חושפות שימוש נרחב בעבודות יד. לדוגמה: צעיפים סרוגים הייחודיים למותג "שאנל", או סריגים של "קלואה" ושל המעצבת סטלה מקרתני. ב"שנקר" לא התעלמו מהטרנד, ולפני שנה וחצי נכנסה הסריגה לתוכנית הלימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל, בריכוזה של רינת פלג. "אנחנו בעידן של ציטוטים, של רטרו", פורשת פלג את משנתה. "גמרנו להמציא אורכים או גזרות. הדבר החדש זה חומרים, טכנולוגיות חדישות והשילוב ביניהם".
- למה הסריגה חוזרת דווקא עכשיו?
"אני מאמינה שאם בעבר הלכנו לקיצוניות של ההייטק ויצרנו ניכור, עכשיו יש חזרה לאמנויות יד של פעם ולתורות רוחניות. העולם המערבי לוקח היום השראה דווקא ממדינות לא מפותחות, ויש חזרה לפרימיטיביות באופנה. כל עולם הטקסטיל עבר למזרח, שם חלק גדול מן הפריטים עדיין מיוצר בעבודת יד. היום אפשר למצוא אצל הרבה חברות אופנה סריגים וסוודרים בעבודת יד, כחלק מהקולקציה".
- מפתיע?
"לא, כבר לפני עשר שנים דובר על כך שהמגע האישי בין אדם לאדם ובין אדם לבגד שלו חייב לחזור. התחזיות מדברות כיום על מרידה ברחוב, על רצון לאינדיבידואליות ולחיפוש אישי. לפי תחושותיי, המגמה הזו הולכת להמשיך, עם שילוב בין חומרים טכנולוגיים לפריטים ידניים ו'פרימטיביים', שיצרו מראה חדש".
"עבודת היד, שנראית כמו משהו כפרי ומיושן, בהחלט חוזרת", מחזקת מעצבת האופנה מאיה ארזי ל"קום איל פו". " זה מראה מאוד משוחרר, קצת אסימטרי, רפוי. זו מגמה שלא תיעלם גם בחורף הבא, להיפך - היא רק תשתכלל ותשלב גם רקמה ואפליקציות".
ההתעייפות מהמדים האופנתיים ששולטים ברשתות המובילות, כמו גם ההכתבה העונתית של מגמות האופנה, יצרו צורך חזק בהגדרה אישית. יש שעושים זאת על ידי שימוש באביזרים נלווים, אחרים בוחרים לייצר או לסרוג עבור עצמם את פריטי הלבוש. "הלוק הכללי באופנה הוא מונוטוני", פוסקת מינטקביץ'. " עיצובים של'פראדה' אתה יכול למצוא היום בתרגום מסחרי ב' זארה' - הכל נראה היום אותו דבר, והקהל צמא לדברים חדשים. בסריגה אתה מייצר משהו עם טאץ' מאוד אישי, שאין לאף אחד אחר".
אבל סריגה בישראל, מסתבר, היא לא עניין כה פשוט. למרות ריבוי חוגי הסריגה - שפרטים עליהם תוכלו למצוא באינטרנט - תרבות הסריגה וחנויות המספקות את החומרים הדרושים למלאכה, עברו מן העולם. אם בעבר יכולתם לאתר בחנויות הספרים והסריגה חוברות הדרכה רבות, כיום ניתן למצוא רק בודדות מהן, ביניהן את "יותר מחוט", שהוציאה בשנה שעברה שושנה בורנשטיין, בעברה מורה למלאכת יד בבתי ספר, שפתחה לפני 16 שנה חנות צמר בקריית מוצקין. "הרבה חנויות צמר סגרו את שעריהן בעשור האחרון", היא אומרת בכאב. "כשנכנסו הבגדים הזולים והסריגים מסין, אנשים הפסיקו לסרוג בבית". בשנה שעברה הוציאה חוברת סריגה ראשונה, ולא מזמן השיקה חוברת חדשה לשנת 2006. " פעם היו יושבות בחנויות סריגה מוכרות שהעניקו הוראות", היא אומרת. "אבל מפני שרובן נסגרו, זה לא קיים יותר. הרגשתי את המחסור בשוק והחלטתי להרים את הכפפה, מכיוון שיש לי הידע המקצועי. טכניקות חדשות אין, אבל בהחלט תוכלו למצוא בחוברות וריאציות מעודכנות לאופנה העכשווית".
אפשרות נוספת ללימוד הסריגה היא הקומונה של שרון יצחקי ב"תפוז"-"סריגה באחת וגם בשתיים". יצחקי , ירושלמית בת 32, הגיעה אל הסריגה לאחר שהות בת חמש שנים בדרום אמריקה. "שם זאת לא אופנה חולפת, זאת תרבות, כמו ברוסיה", היא חורצת. "כשחזרתי לארץ עם התחביב החדש, אנשים הסתכלו עליי בעין עקומה. החלטתי לאתר אנשים כמוני במטרה ליצור קהילה של אנשים סורגים מכל שכבות החברה, ולאט לאט הצטרפו עוד ועוד אנשים - נערות בגיל 16 לצד סבתות בנות 75. פעם בחודש אנחנו מקיימים מפגשים, בהם אני מעבירה קורסים וסדנאות".
מי שלא מתגעגעת לסריגה, היא המעצבת חיה ניר ל"כתומנטה", שבשנות ה-70 התפרסמה בסצינת האופנה המקומית בשלל סריגים מקסימים בעיצובה. "זה היה חלק מרוח התקופה", היא אומרת. "והתקשר לכל מה שקרה אז בחו"ל עם סריגים של המעצבים היפניים איסי מיאקה וקנזו. אחר כך סיפרו לי שזה הפך לטרנד עולמי, שאנשים יושבים וסורגים וצובעים צמר בעולם כולו".
- יש מצב שתשובי לסרוג בעקבות הטרנד?
"לא נראה לי. מיציתי את זה כבר אז, והיום אני במקום אחר. נראה לי מגוחך לסרוג ביד. יש מכונות שעושות עבודה טובה יותר, מדהימה ממש, במחירים נגישים לכל כיס ."
נא להמתין לטעינת התגובות
