מיפנית: דבר שלובשים
איתי יעקב תפס לשיחה את טאיקו קושידה, המומחית מספר 1 בישראל לכל מה שקשור בקימונו
קושידה, ששלטה באותם ימים בעברית בסיסית וקלוקלת, הצליחה לשמוע מבעד לכבסים הרטובים את אחד האנשים משמיע לחברו: "אח, תראה את אלה. גרים בקרוואנים קטנים, אבל יכולים להרשות לעצמם להחזיק פיליפינית".
בשבוע שעבר, כשהגשם הראשון החל לטפטף בתל אביב, בכביש העולה אל המצפה מכרמיאל הצחורה אין זכר לקרוואנים משנות ה-80, או לבדואים משכונת שחאדה, הממוקמת ליד היישוב השכן, כמון, שהוקם במהלך ייהוד הגליל בתחילת שנות ה-80.
הווילות המטופחות של מצפה מכמנים טובלות בירק, והרוח המנשבת בין עצי הפרי והנוי של הקרן הקיימת לישראל שורקת בפסטורליות. לאחר שמתפנים מלהציץ בשלטים על דבש טבעי, ירקות אורגניים וגבינות משפחתיות, עולה מן האדמה שלט המצביע על בית התה של קושידה - קומפלקס רחב ידיים המציע מלבד ביתה הפרטי, גם חלל אירוח עם מסעדה יפנית וסטודיו לציור
קושידה מציירת על קימונו בטכניקת קאטאזומה - צביעה באמצעות גלופה. עד סוף דצמבר, יוצג במוזיאון לאמנות המזרח הרחוק ברמת גן (אוצרים: קושידה ועודד אברמובסקי), אוסף הקימונו הגדול שלוקט במשפחתה במשך השנים, פרי יוזמה משותפת של המוזיאון, נספח התרבות של שגרירות יפן בישראל וקושידה עצמה. האוסף מציג פריטים החל מסוף המאה ה-16 ועד לתקופתנו, וכולל יצירות המתפרשות על פני שישה דורות, שהאחרונה שבהן בעיצובה של קושידה.
במרכז המוזיאון הקטן, ניצבת קושידה ומלטפת את 20 חלוקי הקימונו המרהיבים שפזורים בחלל. כאן היא מסבירה לי על קימונו בגון כתום עם נגיעות מוזהבות המיועד לכלה (יושיקאקה), עשוי משי באריגת ברוקאד, עם דוגמת עגורים לבנים ועצי אורן המסמלים חיים ארוכים ומאושרים. בני משפחתה של הכלה, אגב, נוהגים בליל הכלולות ללבוש קימונו רשמי, שעליו מוטבעים סמלי המשפחה המסורתיים. לצדם מונח קימונו ארוג ומרהיב עם בטנת משי אדומה, שהיה בצבע אינדיגו כחול, נטבל בבוץ וכיום הוא אפור, אך מלא ברזל.
בקומתו השנייה של המוזיאון, זוג ויטרינות קטנות מאפשרות הצצה לאביזרי הלבוש של הקימונו: אובי - רצועת בד רחבה באורך חמישה מטרים, הסובבת מספר פעמים את המותניים, ולבסוף נקשרת בגב בקשר פרפר, או פרח; שרוכים לקיבוע האובי; תיקי יד זעירים ממשי באריגת יד; גרביים לבנים עם סגר מתכת, וקבקבי עץ חומים. בוויטרינה נוספת ניתן לחזות בקימונו חגיגי לילדה צעירה ממשי באריגת יד, שיצרה קושידה לבתה הצעירה נורית, כיום חובשת צבאית לפני שחרור.
הקימונו מלווה את ההיסטוריה של קושידה, 54, קרוב ל-40 שנה. מאחוריה 12 שנות לימוד ציור על קימונו, שאותן החלה כנערה צעירה ביפן. כבת לאב אמן ואם העוסקת בייצור ואיסוף קימונו, היה טבעי כי תפנה אל התחום.
לאחר שלוש שנות לימוד בתיכון, העמיקה את לימודיה באוניברסיטת טאמאגאווה, שם התמחתה בטכניקת הקאטאזומה. בחמש השנים שלאחר מכן, המשיכה אצל מאסטר הקימונו הקיקו היראי, חמש שנים שבסופם הבינה שמקומה ביפן זמני, וכי היא איננה יכולה לעמוד בקצב החיים הזה.
"הראש היפני מרובע", מתלוננת קושידה. "שלמה אומר שגם אני ריבוע, אבל באותן שנים רציתי לנסות דברים חדשים. כל חיי למדתי לצייר על קימונו ורציתי לנסות זווית חדשה. בסטודיו שבו למדתי, תמיד אמרו לנו מה לעשות. הכל אחרי המאסטר. אין יצירתיות אישית. לי לא היתה סבלנות, סבלתי מזה. יש שם גם המון סודות שלא חושפים מיד, ומאוד לא אהבתי את זה, למרות שלמדתי ממנה הרבה".
בשנת 78', כשהיא בת 27, עזבה קושידה את יפן לטובת פילדלפיה כדי ללמוד אמנות מודרנית וללמד צעירים אמריקנים אמנות יפנית. שם פגשה את אליאש, אז סטודנט ישראלי לאדריכלות, וכיום עובד משרד השיכון. לאחר תקופה קצרה בראשון לציון, עלו למכמנים. אליאש: "כשטאיקו עזבה את יפן לישראל, היא פתחה דף חדש בחייה. אבא שלה היה ברוגז איתה שנים. 'את נוסעת רחוק להתחתן עם מישהו זר שאנחנו לא מכירים אותו', הוא אמר. 'את עוזבת את המשפחה. אנחנו לא מכירים בך יותר'".
קושידה: "ההורים לא שמחו. אבא שלי נידה אותי מהמשפחה. יצאתי עם מזוודה אחת. לבד. אפילו לא הסיעו אותי לתחנת הרכבת או לשדה התעופה; אבל אני לא יכולתי כבר לחזור ליפן. רציתי להתחיל את החיים שלי מחדש".
את החיבור המחודש עם המשפחה חייבת קושידה לבתה נורית, או נוריקו-סאן, כפי שהיא מתכנה לעיתים בבית. כשהיתה בת תשעה חודשים הם נסעו איתה ליפן, מה שריכך את נפשו של אביה. מאז ביקרה האם מספר פעמים בישראל, ולשניים נולדו עוד שני בנים: דן, 18 ויונתן, 15.
אבל עזיבת יפן לא השאירה בקושידה משקעים רבים. קצב החיים המטורף, לצד השמרנות היפנית, העיקו עליה. "עזבתי את יפן סופית בגיל 28, וכאישה לא נשואה, היה מאוד קשה למשפחה, לשכנים ולאנשים מסביב עם זה. תמיד בדקו מה לא בסדר. נתנו לי להרגיש שאני הבושה של המשפחה. הרגשתי שאני חייבת לצאת משם. לא רציתי להינשא לגבר עם מנטאליות יפנית. אישה יפנית אומרת כל הזמן לבעלה 'כן, כן'. עושה כל מה שהגבר שלה אומר לה. לא מתלוננת, לא בוכה, רק יושבת בבית ומגדלת ילדים, בזמן שהוא יוצא לבלות. לא הסכמתי לזה. גברים יפניים לא אוהבים נשים עצמאיות. הם רוצים להיות הבוס. אני רציתי שוויון, שיתייחסו אליי לא כמובן מאליו, אלא כאישה עם דעה".
מצחיק עד כמה שהיפנים מתקדמים מבחינה טכנולוגית, ובחיים האישיים הם תקועים במסורת.
"זו מסורת, תרבות. לשנות את זה ייקח זמן רב, אבל עכשיו זה מעט שונה. נשים יפניות היום מתחתנות אחרי גיל 30, מפתחות קריירה, ולא עושות יותר מילד, שניים. ועדיין, גברים מעדיפים שהאישה תישאר בבית אחרי שהיא תלד. הם עדיין רוצים להיות הבוס. אז זו בעיה. היום יש ביפן שינוי בין המסורת לבין העולם המערבי. לחברה דרושים בעלים לעבודה, אבל הגברים רוצים משפחה. וגם אם האישה תצא לעבוד, אז צריך לחפש מעון; אבל אין מעונות ביפן כמו בארץ. כאן יש מגיל ארבעה חודשים, אבל ביפן אין. לכן הן צריכות להישאר בבית. הממשלה והחברה לא ערוכים לשינויים האלה, ואז אין להן ברירה אלא להישאר בבית".
את מהרהרת לעיתים בחזרה ליפן?
"לאחרונה היו לי מחשבות לחזור לשם. עברה עליי תקופה של בעיות עם הילדים ועם העסק. גיל המעבר, אתה יודע. אני לא מתגעגעת ליפן, כמו שלפעמים קשה לי עם ישראל. מדי פעם אני נפגשת עם חברות יפניות, ואני אומרת להן שישראלים לא אוהבים להגיד . אז הן עונות לי 'בוקר טוב, עכשיו את נזכרת?!'. אנחנו ביפן, כל הזמן אומרים סליחה אחד לשני. בארץ לא. והתעייפתי מזה. הרגשתי לא טוב עם אנשים. למשל, הייתי נוסעת לכרמיאל ועומדת בתור, ועוקפים אותי. וקשה לי להגיד: 'אני הייתי קודם, את אחורה'. לא יכולתי יותר עם המנטאליות הישראלית. בשנים הראשונות הייתי כאן כדי לשרוד, לא היה לי אוויר לנשום עמוק ולשאול את עצמי מי אני, ועכשיו יש לי זמן. אני מצטערת, אבל הישראלים חוצפנים. מדברים בקול רם, כועסים, בוכים. אני התחנכתי בתרבות שלא מוציאים רגש החוצה, וכאן מוציאים הכול מיד".
אבל מה עדיף, להיות בחברה וולגארית וחמה כמו ישראל, או קרה, מנוכרת ושקטה כמו יפן? לפחות בישראל אנשים מחייכים ברחוב.
"כנראה לא לצאת מיפן, למרות שקשה לי שם, אבל קשה גם כשיוצאים. מסתבר שבתוכי אני יפנית, אבל היום אני יותר מאוזנת".
קימונו ביפנית פירושו "דבר שלובשים", והוא ביטוי מודרני שנכנס לשימוש בתקופת מייג'י (1912-1868); אבל קודם לכן, הוא הובא ליפן מסין במאה השביעית לספירה. קוד הלבוש הסיני קבע שכאשר סוגרים את הבגד, צד שמאל עוטף את צד ימין. בגד שנסגר מימין לשמאל, נתפש בעיניהם כברברי. קוד הלבוש הזה, אגב, מאומץ עד היום. במאה ה-16 צורתו הסופית של הקימונו נתגבשה, והוא הפך, למרות מחירו האסטרונומי (שכיום מתחיל ב-6,000 דולר לקימונו עבודת יד, לעומת 200 דולר לדגם תעשייתי מפוליאסטר) לבגד של כל שכבות העם. צורתו היא T, והוא בעל מידה אחת, ואורכו נקבע לפי האבנט הנכרך סביב המותניים.
ועדיין, קימונו אינו קל ללבישה. בתקופת הייאן (1185-794) נהגו הנשים לכרוך על עצמן תריסר שכבות של קימונו, שמנעו מהם קצב הליכה מהיר וכיפוף הגב, מה שאילץ אותן לכרוע. בניגוד לקוד הלבוש המערבי שמתאים עצמו לגוף, כאן הגוף נדרש להתאים עצמו לבגד, וחוסר הגמישות שלו דורש חשיבה לפני ביצוע כל פעולה.
הפעם הראשונה שבה זוכים ילד או ילדה יפניים לקימונו, היא עם לידתם. לאחר מכן, בגילים שלוש, חמש ושבע כשמבקרים לראשונה במקדש, הם נוהגים להתכסות בקימונו.
בגיל 20 נוהגות הצעירות לצאת לטקס ההתבגרות עטופות קימונו מרהיב, ששרווליו מגיעים עד לרצפה. בחלוף השנים, אגב, מתקצר השרוול, ובקימונו המיועד לנשים קשישות, אורך השרוול הינו רק 20 סנטימטרים. ההסבר לכך טמון בחיי המשפחה היפניים - עד היום נהוג שהבן הבכור מזמין את הוריו המבוגרים אליו הביתה, וסבתא שרוצה לעזור לילדיה ולנכדיה, לבשה שרוולים קצרים כדי לעזור במלאכת הבית. עם היפתחותה של יפן לסגנון החיים והלבוש המערבי, כיום לובשים את הקימונו בעיקר בטקסים מסורתיים כחתונה, לוויה, טקס תה; או באירועים ציבוריים דוגמת טקס התבגרות של גיל 20, שמתקיים מדי שנה במחצית ינואר.
אבל גם היום, למשוטטים ברחובותיה ההומים של טוקיו, קימונו אינו חיזיון נדיר. למרות היותו בגד מסורתי, לא פרקטי ומסתיר את גוף האישה - הוא עדיין זוכה לפופולאריות. "ללבוש קימונו עכשיו זה מיוחד", מסבירה קושידה. "כולם הולכים היום עם חזייה וציצי בחוץ, רואים הכל, כמו באפריקה; אבל קימונו עוטף את כל האישה, למעט העורף, שהוא קצת חשוף, כמו גם החלק הקדמי של הצוואר. אז אם נשים מראות קצת, נותנות לגבר רמז, זה סקסי ונשי בעיניי".
ועדיין, בגד שלא נותן תנועה מרחבית לאישה מסמל שוביניזם.
"ככה הגברים חשבו. שאישה צריכה לשבת או לכרוע בשקט; אבל אני חושבת שנשים מבסוטיות מזה. אני לא, ובגלל זה יצאתי מיפן".
בביקור שערכתי לפני חמש שנים בטוקיו, הבחנתי בתופעה מרתקת, שעליה מצביעה גם קושידה. הקימונו בלט יותר ויותר ברחובות, כריאקציה לקצב החיים המהיר והאמריקניזציה שטרפה כל פיסת שינטו שהופקרה. ההליכה האיטית והבידול מהלבוש המערבי, יצרו דור עם ערכים חדשים. חלק מן המעצבים הצעירים גם בחרו לשלב את הקימונו ביצירותיהם, כמו המעצב טאקויה אנג'ל, שחיבר בין בדי קימונו ישנים לוויניל שחור, ליצירת דגמים בעלי מראה פאנקגותי, שכה אופנתי כיום בטוקיו הבירה.
"לפני שבועיים דיברתי עם אחותי מיפן, והיא בדיוק מספרת שנשים חוזרות ללבוש קימונו", אומרת קושידה בהתלהבות. "זה קטע מעניין. הדור הצעיר, לא עושה הרבה ילדים, רוצה לחיות יותר רגוע, יותר אלגנטי, ההתנהגות שלו שונה. פעם כל הנשים היו ככה, אבל כשהמערב השתלט על יפן, זה נעלם. נשים התחילו לפתוח עיניים; אבל היום התחילו ללבוש בחזרה קימונו, כי יש יותר זמן, יותר כסף. זה עדיין לא כמו פעם, עם 11 או 15 חגורות, היום זה קימונו שנלבש בקלות, שתי שכבות בלבד".
את מרגישה שהיפנים חוזרים אט אט אל המסורת?
"נשים מתחילות ללמוד שוב סידור פרחים, תרבות, להביט על דברים אחרת; אבל אני לא יכולה לומר בוודאות. בפעם האחרונה שהייתי, לפני שלוש שנים, היה לי מאוד מכוער. שאלתי את עצמי: 'איפה יפן של פעם? זו של המסורת שגדלתי עליה?'. ה'אני' תפס מקום שם. אני גדלתי על העובדה שה'אני' לא חשוב, אלא המבוגרים, הכלל. ברכבת יש כיסאות למבוגרים, אבל היום צעירים יושבים שם. יש אלימות קשה בבתי הספר ובמשפחה, זורקים את ההורים לבתי אבות, וזה לא טוב. הורים צריכים להיות במשפחה, אצל אחד הילדים, וכל זה קורה כתוצאה מהאמריקניזציה שעוברת על יפן. ה'אני' חשוב, 'אני דואג לעצמי'. אמא שלי אומרת שצריך להוריד כמה פצצות אטום ביפן, ורק אז הם יתעוררו".
אבל אינדיבידואליות זאת מגמה כלל עולמית, גם בישראל שהקולקטיב בה חזק מאוד.
"אני לא מאמינה בזה. אם נחשוב רק על עצמנו, על הכיסא שלנו, זה לא טוב. וכיפנית שחיה בישראל, אני חושבת כחלק מהקולקטיב הישראלי. לפני כמה שנים פגשתי את אשתו של שגריר יפן בישראל, והיא סיפרה לי שהיא מאוד אוהבת את ישראל, ואמרה שאם תהיה לה הזדמנות לחזור לכאן, היא מאוד תשמח. ואני שמחתי. אני לא נולדתי כאן. רק התחתנתי עם ישראלי, אבל שמחתי שהיה לה טוב בישראל. אז מה זה אומר, שאני ישראלית?".
נא להמתין לטעינת התגובות
