כל מנה גיידמאק
בן זילכה בוחר את עשר מסעדות הפועלים המעולות ביותר בתל אביב רבתי
לפי המרקם מדובר בקרם ברולה. אם מגדירים את זה לפי רישומי החושים, אז יהיה מי שיטען שאת החומר הזה יש להכליל בפקודת הסמים האסורים.
אבו חסן. רח' הדולפין 1, יפו.
אם פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה, אז בטח שגם קולינריה. כי אם הדוכן של שלמה (ז"ל) ובניו (יבדל"א) לא היה מחכה ללקוחות שלו - רגע אחרי שהם נמרחו על החוף במציצים או תפסו גלים בהילטון - על השדרה בנורדאו כמו קרוב משפחה לחטוף מאנטבה, יכול להיות שהכדור שלו לא היה מוכרז כמאורע היסטורי. אבל אצל הסוחרים הרי ידוע שהמיקום הוא הכל, ובנורדאו עוד מוסיפים על זה כף נדיבה של טחינה.
פלאפל שלמה ובניו. שד' נורדאו פינת רח' בן-יהודה.
לא, זה ממש מעניין הקטע עם המיקום. אובייקטיבית, פלאפל ג'ינה יותר טעים. אבל מצד שני, החלל התעשייתי המנוגד לחוקי הז'אנר והעובדה שהוא ממוקם ברחוב שוקן המבאס (בלי שום קשר לרשת המתחרה), לא יכול להתחרות בדוכן בנורדאו, במיוחד בקיץ, כשכל הכוסיות עם החוטיני עוקפות אותך בתור לחמוצים. מצד שלישי, הם פותחים סניף במקום קצת פחות מעפאן (לא זוכר איפה, אבל יותר גרוע לא יכול להיות).
פלאפל ג'ינה. שוקן 22.
נכון, יכולתי ללכת על המרקים של בועז, אבל איכשהו הסמטאות הקסומות של הכרם יותר עושות לי את זה מרחוב האצ"ל בשכונה. שמעון היה נוהג להציע עוד תוספת של נוזל תימני אם גמרת את המרק שלך, ולכן היינו קוראים לו שמעון המוסיף. לפני כשנתיים הוא נפטר והשאיר לאישה ולבנות לנהל את המקום, אבל גם את הידע הנדרש לניהול הממלכה. מלך.
שמעון מלך המרקים. רח' יחיא קפח 28.
בניגוד לרוב כוכי המזון העממי הנערצים, הסביח בפרישמן הוא מוסד בהתהוות. כלומר, במשוואה שבצד אחד שלה מתקיים המשפט "בזמני היינו עומדים בתור רק כדי להריח את העמבה", ובצד השני ממשש נער מתבגר את אשכיו בחוסר עניין, הסביח של פרישמן ממקם אותנו בצד הדהוי יותר. כלומר (2): רק בעוד 30 שנה, כשהמקום יזכה סוף סוף בתואר "מוסד", ניזכר שאי שם, על גבול שבין המילניום השני לשלישי, פתאום כולם דיברו על הסביח.
הסביח בפרישמן. רח' פרישמן 44 (פסז' הוד).
תתפלאו, אבל גם אשכנזים יכולים לעשות אוכל טוב ובזול. טוב, האמת שאיטלקים הם יותר טריפוליטאים מגליציאנים, נגיד, אבל יאללה, הרי כל האירופים אותו דבר, לא? בקיצור, עד שאל פיצאיולו נפתחה ברחוב בן-יהודה היינו בטוחים שפיצה אוכלים רק בתנאי שבחור מחוצ'קן על טוסטוס מביא לך אותה עד הספה בסלון. מאז אותו יום, גילינו ששווה לצאת בשבילה מהבית.
פיצה אל פיצאיולו. רח' בן-יהודה 122.
טוסט עם מיונז ופסטרמה כמיקרוקוסמוס של כלכלת מאקרו: בהתחלה היה איש מצחיק ושמו אלישע שהתגורר בקיוסק מסריח בדרך יפו-ת"א. באישון לילה היה נוהג אלישע למכור לחמנייה עם "מה בשביל המלך?" לעוברי אורח מפוצצים מסמים. כך היה אוסף אלישע פרוטה לפרוטה, שקל לשקל, ואפילו לא חשב לשדרג את הקיוסק העקום שלו, שלא לדבר על לארגן מלקחיים כמו שצריך כדי שהלקוחות לא ידחפו את הידיים המטונפות שלהם לתוך הפחית של הכרוב חמוץ. באו כמה אנשים, שמו ויטרינה, תלו שלט סודוך ועשו מהטוסטים שאלישע המציא ים בכסף.
אלישע. דרך יפו-ת"א (פינת רח' הרצל).
אם אווזי ושיפודי התקווה הם הקנקן של שכונת התקווה, אז שמש, המסעדה הצנועה משוק הבשר, היא מה שיש בתוכו. אתם מכירים את הלחש "סופר קאלי פרג'י ליסטיק אספרי אלי דאוושי?". זה מה שתגידו אחרי ביס מהקבב שלהם, רק בנוסח העיראקי. כולם לחזור אחריי: בדל אל-אללה אלחאלאכ אשקד טייב (כפרה על אלוהים, איזה טעים הקבב שלהם).
שמש. שוק הבשר, שכונת התקוה.
פראג הקטנה גדלה קצת מאז התמקמה לה במרתף טחוב ברחוב הכובשים, והתפתחה לכדי מסעדה של ממש ברחוב הירקון (ליד רחוב הירדן). מדובר במסעדת הפועלים הכי טובה שלא אכלתם בה, כנראה כי רוב הלקוחות בה הם פועלים זרים. היא מעט יותר יקרה משאר המסעדות ברשימה, המנות שמגישים שם - תבשילים צ'כיים אותנטיים עם מלא קימל וחמאה - גדולות יותר, ובכלל, אף על פי שאפשר לקבל מחלון המסעדה בריזה ים תיכונית, הסיצנה בפראג הקטנה היא פרידת אוהבים ברציף של בירה אירופית. הרכבת נוסעת, אתה מקיץ מחלום, מזיע בגב.
פראג הקטנה. רח' הירקון 58.
יש כאלה שבכלל מכנים אותו הסורי, אבל אם תשאלו איפה נמצא אלוף העולם בפול, כולם יצביעו לאותה נקודה.
זקי. רח' פדויים, כרם התימנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
