שנה חדשה בלוז
טלי תקומי שוב כאן עם איגרת נוגה בנוסח פריסטייל לכבוד א' בתשרי
הגעגוע לריח הילקוטים של פעם, כשהיינו ילדים, מעור אמיתי, אלו שמודפסות עליהם דמויות מזהב של ילד וילדה, שנושאים אותם תיקים בדיוק.
הריח של הדפוס, של ספרי לימוד חדשים מהחנות, וריח של מחברות, טרי טרי מהמכבש.
ריח של דשא מוכתם בטל, שעוד רגע הופך לגשם. והדשא אוטוטו הופך
ריח של נפטלין, של ארונות נפתחים לצורך אוורור, כי מחליפים קיץ בחורף, ואחר כך מתחרטים, כי זה היה מוקדם מדי.
וריח של סוודרים נשכחים.
וריח של אתרוג.
וריח של המאכלים שרק אמא שלי יודעת להכין.
וריח הגויאבות, שחצי מהאנושות אוהבת והחצי השני מתעב.
הברל'ס מפנים מקום לחצבים, הסתווניות, וכל שאר פרחי הסתיו.
והאורניות, שפורצות להן דרך בין מחטי הכרמל.
הכחול בשמיים כבר לא טורקיז.
הרמזורים שמשתתקים פתאום, כל שנה מחדש.
המטריות מופיעות בחנויות הצעצועים.
מכירת סופעונה, פוזלים הצידה לנעליים של חורף שמתחילות למלא את המדפים... הערמונים.
החזאים שזוכים לעדנה בטלוויזיה.
הארץ כולה, כאילו ניקו ממנה את האבק. פתאום הצבעים נעשים ברורים, כי היורה שוטף הכול.
מידי פעם זוכים לראות בשמיים מופעי להקות ציפורים נודדות , שיכולות ללמד דבר או שניים את מתכנני המצעדים הצבאיים.
אבא שלי הולך לסליחות, שר בבית הכנסת, מתמקח על לולב, מכין את הסוכה.
באוטובוסים שומעים בפעם האלף שירים כמו "השנה מתחילה באמצע ספטמבר" והנהגים לא מעבירים תחנה.
במכוניות ליד, מנגנים ב-cd הרבה בלוז, גם ישראלי. לפעמים איזה נהג אפילו ייתן לעקוף.
תם השרב הגדול? הבקרים כבר קרירים. בצהריים - כבשן.
הפוך חם מידי, הפיקה לא מספיק מחמם.
דילמת השוקו. חם או קר?
כל הגוף כואב, גם הלב. גם לילדים, אבל הם לא מגלים.
למשפטים כמו "אפשרות לסופות רעמים בודדות, בעיקר בצפון" יש פתאום עדנה.
החמימות (החונקת?) של התורים במכירות סופעונה במשרדי הנסיעות.
לטעום את האורניות שאספנו ביער, אחרי שטיגנו אותן בהמון בצל והמון אבקת מרק, הרבה יותר מדי. לזרוק הכול לפח, כי יצא מגעיל.
לטעום את כל המאכלים שמכינים מסביב, לארוחת החג, לקנא, לקנות ספר בישול חדש, להזמין מקום במלון.
הדיאטה. למרות החורף הקרב והחגים.
שינויי כיוון בקריירה, הארה על מערכות יחסים.
והכל הכל, כמובן, אחרי החגים.
לתהות, כמה פעמים עוד נלך לבריכה ולים. לקנות מנוי באלפיים שקל, להשתמש בו פעם אחת בלבד.
להחליט על שמירת קשר עם המשפחה המורחבת, אבל להישבר בטלפון לדודה פניה.
לשתול פקעות ולשכוח היכן.
חברויות שדהו, פתאום כאילו שוב על הפרק. ושוב מתחתיו.
שעון קיץ או חורף? להקדים? לאחר? בפעם המיליון. אוף עם הדתיים האלה. ולהיזכר שאבא שלי הוא אחד מהם.
לקנות לוח שנה בחמישים שקלים בדיוק, ואחר כך לקבל עשרה מהעבודה, מהביטוח, מהוועד.
סתיו, ערב ראש השנה, מגע מלטף של דיכאון מחוייך יורד על כולם. המדינה בסלואו מושן, ולא רק בגלל הפקקים. והכל מתמלא בריחות וצבעים של התחלה חדשה.
שתהיה שנה טובה.
אי אפשר להשאיר כאן תגובות.
