קיבוצניקית בגוצ'י
לתמי טסקר יש קריירת דוגמנות לא רעה בפריז, אבל היא בכלל לא בטוחה שבא לה על זה
"אני נכנסת לשם, יושבים עשרה אנשים וישר אומרים לי, 'טוב, לכי תעמדי שם', וכולם מסתכלים עלי, ו'תעשי מה שנגיד לך'. ואני , הכל כואב לי. והם מתחילים: 'אז עכשיו תחייכי, ואת נכנסת למספרה, הנה הספר, תחבקי אותו, הוא מסדר לך את השיער, תחייכי, תהיי עצובה, אדישה, כועסת', ואני כבר עם דמעות בעיניים. וזה נמשך. 'עכשיו תעמדי, עכשיו תלכי כמו בתצוגת אופנה, קיקבוקסינג, תרקדי כמו במועדון, תהיי סקסית'. בא לי למות באותו רגע. אמרתי להם, 'די, תעזבו אותי'. יצאתי משם בבכי. רק היה חסר לי שיבחרו בי לתפקיד. לא בחרו".
הנה, דוגמנית מרוצה מכישלון באודישן. תכירו את תמי טסקר, בת 22, תושבת פריז בחודשים האחרונים. עובדת בסוכנות "לוק", דגמנה לארמאני, גוצ'י, ורסאצ'ה ודיזל, פגשה את ג'ורג'יו ארמאני שסידר לה את השיער והאיפור, יצאה לפסטיבל קאן לתצוגה של אווה הרציגובה, נפגשה עם ואן דאם, מריה קארי, וודי אלן וסקרלט ג'והנסון. רק שכרגע היא בארץ, מחביאה את כל היופי הזה בבית קטן בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, ולא בטוח שבא לה לחזור עכשיו לעבודה.
"במילאנו גרתי עם גל גדות, בפריז אני גרה עם שתי דוגמניות אחרות, ליאל דניר וקרן פרידמן. יש לי דירה יפהפייה, אבל האמת, לא יודעת אם אחזור לשם בכלל", היא אומרת. "אני רוצה להתחיל לטייל, להסתובב קצת יותר. למזלי כל המשרדים והסוכנויות סגורים באוגוסט. נראה, יכול להיות שתכף אני אוקפץ".
רק הביפר חסר לך.
"באמת, אני בכוננות. למזלנו יום ראשון היום, עדיין סוף השבוע שם".
אמא של טסקר, עזה, נפטרה מסרטן כשהילדה היתה בת שמונה. תמי החליטה בגיל 14 ללכת ולדגמן ("עד היום אני לא מבינה למה"), זכתה בתחרות הסופר מודל, אבל סירבה להשליך את עצמה טוטאלית לתוך העולם הזה. מכרים מספרים שהיא היתה התלמידה הכי טובה בכיתה. את בית הספר אפילו לא חשבה לעזוב. "בזמן הבגרויות עבדתי, אבל היו פעמים שאמרתי לסוכנות
מה עושים עם כל הכסף? הולכים לשופינג?
"אני מניחה שיש הרבה דוגמניות כאלה, אבל אני ושופינג זה ממש לא זה".
נו באמת.
"אני אוהבת לעשות קניות, אבל אני בנאדם מאוד פרקטי. ישר אני חושבת על עודף המשקל שיהיה לי במזוודה אחר כך. אני קונה כמה שפחות ורק דברים שאני ממש אוהבת. בחיים לא אכנס לחנות ואקנה עשרה זוגות. בוא נגיד שיש לי שליש מכמות הנעליים שיש לחברות שלי בדירה".
ומה עם הפיתויים של העיר הגדולה?
"מבחינתי יש פיתויים אחרים. בפריז אני הולכת ללובר, ליורודיסני ולארמון ורסאי. בספרד יש את כל הבניינים של גאודי. איך שאני מגיעה למקום חדש אני חייבת לראות הכל, כי מה אם לא אחזור לאותו מקום יותר? בפריז, ביום הראשון שהגעתי, הלכתי לראות את שער הניצחון, השאנז אליזה, מגדל אייפל. איך הייתי יכולה לדעת שאשאר שם חצי שנה? נורא קשה לי בחו"ל. לא רוצה להתלונן, אבל רק כשאני באה לפה אני רואה את זה באור אחר, שלא תמיד אנשים ככה נוסעים בין מדינות, ואולי נורא כיף לי".
סביר להניח שרוב הקולגות שלה לא שימשו בכיתה ח' וט' כגננת בקיבוץ ולא כפועלת במפעל פריגת. לא כולן למדו במקביל, לא כולן עשו צבא. "שכל אחד יעשה מה שטוב לו", היא מפטירה בפוליטיקלי קורקט. "יש בנות שבגיל 17 עוזבות את הלימודים, לא עושות צבא והולכות לדגמן. מצליח להן ותאמין לי שאני לפעמים מקנאה בהן. אני יכולה להרגיש זקנה כשאני רואה שהן עושות דברים שאגיע אליהם רק עוד שנתיים. יש בנות בגיל שלי שכבר יושבות עכשיו בניו יורק, אחרי שבנו לעצמן בוק במשך שנים".
"מצד שני, בלי הלימודים והצבא, לא הייתי מי שאני היום. אם הייתי נכנסת בגיל 16 בפול גז זה היה יכול לסחוף אותי פנימה, לעצב לי אחרת לחלוטין את האישיות. יכול להיות שהייתי מאבדת את התמימות, שלא הייתי יודעת איך להתמודד עם כל זה. כשהייתי בזמן התיכון בגרמניה ובאנגליה, אבא שלי, עברי, שעלה לארץ מליברפול לפני 35 שנה, טס איתי. ראיתי שם בנות בגיל 16-15 שמסתובבות עם מפה של העיר, הולכות מאודישן לאודישן, ואמרתי לעצמי, 'איך הן עושות את זה?'. בטח לא הייתי מצליחה להסתובב בחו"ל כמו עכשיו.
"למשל בפריז התארחתי אצל הצלם אלון יעוז. בפעם הראשונה שהגעתי לעיר התקשרתי ושאלתי איפה הוא גר. הוא אמר שאקח מונית. אני? מונית? קניתי מפה, הגעתי אליו במטרו עם המזוודה. נהייתי נווטת. אני מופתעת מעצמי כל פעם מחדש. בכל עיר שאני מגיעה אליה אני מיד מתמצאת בה. זה גם מה שיפה בלהכיר ערים. זה לא להיות תיירת, זה פשוט לגור שם. להכיר את בתי הקפה הקטנים והנחמדים, לטעום את הטעם האמיתי של העיר".
אחרי שהיית גננת בקיבוץ, תיארת לעצמך שתגיעי לעולם הדוגמנות וגם שם תיתקלי בילדות קטנות?
"יש ילדות קטנות, אבל בצורה אחרת. בחורות שאוכלות פרינגלס עם נוטלה, אבל אין להן מושג איך להכין חביתה. אחת שגרתי איתה בגרמניה לא ידעה להכין סלט או ביצה. ואני מתה על בישולים, אני כמו אמא, מבשלת לכולן. אם יש מצווה שאני עושה זה ללמד דוגמניות לבשל. בכלל, אני יותר עצמאית מאחרות. זה בא מהקיבוץ, מזה שבגיל צעיר אתה צריך לעבוד, בגיל 17 עובר לדירה משלך, וגם כי גדלתי בלי אמא. אבא חינך אותי להיות בוגרת ועצמאית ואני מודה לו על זה".
בחו"ל הולך לך, אבל בארץ רבים לא מכירים את השם שלך.
"כשהייתי ילדה היו מזהים אותי וזה מאוד הפריע לי, הייתי סגורה וביישנית. לא חשבתי יותר מדי לפני שקפצתי למים. אחרי הצבא, כשזכיתי בתחרות של ערוץ האופנה וקיבלתי שערים בעיתונים, התחילו שוב לזהות אותי יותר. גם כשמזהים אותי אני בשוק, כאילו, 'מאיפה אתה יודע מי אני?'. אני חיה בבועה. כדי להיות סלבריטי צריך להגיע לפתיחות ולאירועים, אני משתדלת לעשות את זה, אבל מעבר לכל הטררם והיחסי ציבור אני לוקחת את זה עכשיו כדבר רציני, כקריירה. אני לא רואה את עצמי בעוד שש שנים, בגיל 28, עדיין בפריז, הולכת לאודישנים ומנסה להתקבל לכל מיני מקומות".
יש סיבה שלא הצלחת בישראל?
"פשוט לא התמדתי. הייתי און אנד אוף. כשלמדתי לא כל הזמן עבדתי, בצבא לא עבדתי. זה מקצוע שצריך להשקיע בו ולא הלכתי עם זה עד הסוף בארץ, אז עכשיו, בחו"ל, אני כן מנסה. ואם לא ילך, אז בסך הכל טיילתי בעולם, ראיתי אנשים, הרווחתי, התפתחתי. יש לפעמים חרדות שהכל ייגמר, אבל מקסימום, מה יקרה אם לא אצליח? אחזור לארץ? אלמד? אעבוד במשהו אחר? יש חיים אחרי הדוגמנות".
"אני חייבת את החברים מהבית שישאירו אותי בפרופורציה, שידברו איתי על הבעיות שלהם כדי שאזכור שיש בעולם גם אנשים עם בעיות אחרות ושהעולם שלי זה לא אמיתי, זה זיוף. חייבים לעשות משהו לצד הדוגמנות. לקרוא המון ספרים, ללכת להצגות, מוזיאונים. אחרת נשאבים לזה. אפשר לראות בחורות בוכות שעות באמצע היום וכל היום מדברות על אודישנים ועל מה לאכול".
ולך אין אובססיות של אוכל?
"לא. אני עושה המון כושר ואני גם רזה מטבעי. הייתי פעם בקליפ של זמר ערבי מלבנון, הביאו בקלאווה, אכלתי. בפריז ברובע היהודי אני אוכלת הרבה פעמים פלאפל".
אז איפה את כשיתר הדוגמניות הולכות להקיא בשירותים?
"האמת, לא נתקלתי בזה. אולי בגלל שאני תמימה מדי, אולי מעלימה עין. אין לנו ערבי הוללות. לא נתקלתי גם בסמים. אלכוהול יש, אבל אני משתדלת להימנע מהנגאובר כשאני בתפקיד. אנחנו יוצאות למסיבות, אבל תכל'ס, זה אנשים שהכרת לפני יומיים. כמו בצבא, אנשים באים והולכים".
קווים אדומים בדוגמנות יש לך?
"מה, עירום? פרוות? אין לי בעיה עם פרוות, למרות שאח שלי יהרוג אותי, הוא צמחוני. אבל לא אצטלם בעירום. מצד שני, אין לי בעיה עם עירום, אני אוהבת את הצד האמנותי שבזה. לפעמים אתה פותח מגזין בחו"ל ואומר, 'למה זה טוב עכשיו שיראו למישהו את הציצי?', ואז יש תמונות כל כך יפות של צלמים אדירים בפריז, שהציצי זה ממש יפה".
ואם אחד מהם יציע לך.
"לא. אני לא הייתי עושה את זה".
איך מתייחסים אלייך כישראלית, ועוד קיבוצניקית שעשתה צבא?
"נורא מתלהבים. חושבים שהייתי לוחמת, שאני איזה סופרוומן. אנשים לא ממש יודעים על ישראל. הייתי בצילומים, בתצוגה לגוצ'י בפירנצה, ישבתי וקראתי ספר בעברית, אולי 'צופן דה וינצ'י'. המעצבת באה ושאלה אותי, 'תגידי, מה את קוראת, זה הקוראן?'. תמיד חושבים שאני קוראת ערבית. וגם אם כן, הייתי קוראת את התנ"ך באמצע צילומים? תגידי, מה נסגר איתך?".
את לא ממש מסתובבת עם רעלה.
"דווקא היה סיפור מצחיק, שהלכתי לאודישן במילאנו והצלם שואל מאיפה אני. אמרתי, 'ישראל'. הוא אמר, 'יהה! אני השכן שלך'. שאלתי מאיפה, הוא אמר שמלבנון. ישר החוורתי. הרבה פעמים שואלים מאיפה אני בישראל, מתל אביב? אני עונה שמקיבוץ. אומרים: 'כן, אבל איך קוראים לעיר?'. אני מסבירה להם מה זה קיבוץ. אני חצי שגרירת ישראל. לא דת, לא ויכוחים פוליטיים, אבל מסבירה שזו מדינה מאוד מערבית ומפותחת, שחיים פה כמו בכל מקום. בכלל, אין כמו ישראל בעיני. כשטסתי בפעם הראשונה לתקופה ארוכה חשבתי שאולי אשאר בחו"ל, אבל היום אין מצב שלא אגור בארץ. כשנחתתי בחזרה בכיתי מאושר בנחיתה. יש בארץ הזו משהו מיוחד, אחר".
כשאת יוצאת לרחוב מתחילים איתך?
"אנשים שם ברחוב זה פחד אלוהים. המון הומלסים, צועקים לי, לפחות אני לא מבינה מה זה. אבל גם אם אתאהב במישהו אביא אותו לפה. לאחרונה, אגב, נהיה לי יותר חשוב שהוא גם יהיה יהודי. אז כנראה שאצטרך למצוא לי איזה ישראלי חמוד ומקסים ולגור איתו בארץ. חשוב לי שהילדים יגדלו עם החגים שלנו, ובישראל".
ואם איזה סלבריטי מחו"ל יתחיל איתך?
"צלמים ושמות נחשבים לא עושים לי את זה, זה לא מעניין אותי. הייתי יכולה כבר להיות עם צלם, מעצב או מישהו חשוב. תמיד איפשהו יש את הקטע של 'למה הוא מתחיל איתי, רק בגלל שאני דוגמנית?'. מצד שני, הרבה אנשים נרתעים מאיך שאני נראית, אומרים, 'היא לא תרצה אותי'. אז גם אני מתחילה עם בחורים, אין לי בעיה לעשות את זה. אם הם יכירו אותי כמה ימים, שבוע, הם יבינו שאני לא דוגמנית טיפוסית. אנשים פשוט נכנסים להלם כשהם מגלים שאפשר לדבר איתי. אני בהלם מזה שאנשים רק רואים את החיצוני".
אבל כל העולם שלך זה שיווק.
"כן. מה אני אעשה שאני נראית ככה? לפעמים זה באמת קשה. תשמע, אני כבר כמה זמן בלי חבר? כמה חודשים. אנשים נרתעים מזה. ואני יוצאת פה ושם עם אנשים ונותנת הרבה צ'אנסים. אני גם חושבת שעדיף לא להתחיל עם דוגמנים, למרות שאי אפשר לעשות הכללות, גם כי זה מקצוע לא יציב, גם בגלל הקריזים שיש באופי, וגם, יום אחד הוא בניו יורק, אני בטוקיו, איפה ניפגש?".
היית ילדה מגונדרת מאז שהיית קטנה?
"ממש לא, הייתי ילדת טבע וקיבוצים. סבתא שלי היתה ממייסדות הקיבוץ. יכול להיות שכל עניין האופנה בא לי מאמא ז"ל, שהיתה סורגת ועושה תצוגות בקיבוצים באזור. והאהבה לטבע לא עברה לי. עם כמה שזה לא נשמע הגיוני, אני בחיים לא פותחת מגזין אופנה. אני חייבת קצת להתעניין, לדעת ולהכיר, אבל זה לא מעניין אותי וזו לא מטרת חיי. כשאמצא כזו, אודיע".
אז עוד חמש שנים לא תסתובבי בפריז. איפה את כן רואה את עצמך?
"בארץ, לומדת משהו".
ויהיה נורא אם גם אז לא יזהו אותך ברחוב?
"להפך, בכיף. מה אני צריכה, לשבת באוניברסיטה ושאנשים ידברו עלי? כשהכל ייגמר הייתי שמחה לחזור לאלמוניות".
נא להמתין לטעינת התגובות
