הדיווה הגדולה מן החלומות
צלמים ואייקוני אופנה בכירים מסכמים במילים ובתמונות עשר שנים בלי תמי בן-עמי
היא נולדה וגדלה ברמלה כתמי בן-חמו. ב-72', כתלמידת שמינית בתיכון "רמלה-לוד", נבחרה לסגנית ראשונה בתחרות "נסיכת ישראל" מטעם מגזין "את". שנתיים לאחר מכן כבר אחזה בתואר המכובד "מלכת המים" של "העולם הזה", תואר שהזניק אותה לתודעה הלאומית ובעיקר לזו של לאה גוטליב, שאימצה אותה אל חיק בית האופנה "גוטקס".
במושגי היופי המקומיים של אותן שנים, גבות רבות נסקו למראה בן-עמי. הקונצנזוס הלאומי באותם ימים התביית על שיער בלונדיני, עיניים כחולות ותפישת הקלאסה, והוא שרווח בהפקות האופנה ובמסלולי התצוגות. בן-עמי, מצוידת ב-178 סנטימטר, לא כולל תריסר נוספים של עקבים, הבינה שכדי לפרוץ את נוסחת היופי המקובלת לא די במקצוענות וביופי הפראי הלא מעובד שלה, אלא שעליה ליצור עניין סביבה. במילים אחרות היא שיווקה את עצמה ובסופו של דבר הפכה את ההיררכיה: הפוקוס היה עליה, הדגמים שהציגה היו משניים. בשנות השמונים עוד לא נתנו לזה שם, בשנות התשעים כבר קראו לזה דוגמנית-על.
"היינו פוזיטיב ונגטיב", משוויצה דוגמנית העבר קארין דנסקי, שעבדה עם בן-עמי בגוטקס ישבן אל ישבן. "תמיד אמרו שאני הקלאסי והיא הדרמטי. אי אפשר היה להגדיר את תמי 'יפה'. היא מיוחדת. גם הדוגמנית השחורה טיירה בנקס לא יפה, ואפילו נעמי קמפבל יפה יותר כיום". "היא שיחקה מגוון תדמיות", נזכרת הדוגמנית לשעבר שרונה מארש. "גוטליב ראתה אותה בפן האקזוטי, אבל היו בתמי גם צדדים אפורים. היא הבינה שלהיות אקסטרווגנטית זה חלק מהמשחק והלכה עם זה עד הסוף. אבל מאחורי הבגדים הנוצצים, הפרוות והתכשיטים, בבית היא אהבה להסתובב יחפה עם ג'ינס וטי שירט".
בן-עמי, לפחות לפי העיתונות, חרשה את מועדוני תל אביב, עם גיחות קצובות אל מועדון הלילה של "סונסטה" באילת. הוסיפו לזה רומנים מתוקשרים עם הכדורסלן אולסי פרי, איש הנדל"ן ארתור דילר וקובי זר, וקיבלתם את נערת הזוהר האולטימטיבית. אבל סיפורים רבים שהצטברו עליה במשך השנים חושפים גוונים רבים לדמותה, נוצצים פחות, יומיומיים יותר. דבר אחד שב ועולה מכל השיחות עם חבריה: חשיבות האוכל בחייה. בן-עמי אהבה לאכול, לבשל ובעיקר להאכיל את חבריה הטובים. ב-90' ילדה את בנה היחיד, בר.
עד הרגע האחרון, מספרים חבריה, לא אמרה נואש ונלחמה בסרטן בציפורניה הארוכות המשוחות לק אדום בוהק. לא היא תיתן לסרטן להכניע אותה. מלחמת הירושה המכוערת שהתרוממה מעל מצבתה בין בני משפחתה לבן זוגה ד"ר קובי זר, הפכה את זכרה של בן-עמי לנטול זוהר או ניצוצות של אופנה. אם חופרים עמוק מתגלה מלחמה נוספת, לא פחות מכוערת, על רקע סיעודה בבית החולים. משפטים כמו "אני היחידה שסעדה אותה בימיה האחרונים" או "רק כשהיא חלתה היא הבינה מי חבריה האמיתיים באמת" שבו וחזרו בשיחות עם חבריה. בן-עמי, כך נדמה, ציוותה גם בשעותיה האחרונות על דרמה סביבה, כיאה לדיווה גדולה מן החלומות.
ביום השנה הראשון למותה ספדה לה חברתה שוש מיימון במילים שאולי מבטאות יותר מכל את דמותה: "כולך אנרגיה, חשמל, חום וכריזמה. רק עכשיו אני בוחנת שוב את התצלואיתי יעקב מים שלך, פעם כמלכה אפריקנית, פעם אלילה קדמונית, פעם נסיכה מצרית, תמיד אישה טוטאלית. רק עכשיו אני מגלה כמה עצב מוקרן במבט שלך. כולם ראו בך את מלכת הדוגמניות. ענקית. מדהימה. מהממת. פנטסטית. זוהרת. גדולה מהחיים. אבל בתוך תוכך נשארת תמי, הילדה הקטנה מרמלה. אישה מרוקאית, שהחלום הכי גדול שלה זה להיות אשת איש". בתמונות המוצגות כאן ניסינו להרכיב פסיפס של בן-עמי כפי שנחרתה בזיכרונם של עמיתים למקצוע, משני צדי המצלמה. הזוהר, הדרמה, הטוטאליות וגם העצב שמבליחים מהתמונות מצליחים להעביר את אישיותה הייחודית ומשהו ממה שהיתה לתרבות הישראלית.
"זה אחד הצילומים המפורסמים של תמי כחלק מצילומי אופנה של בגדי ג'ינס למגזין 'מוניטין' במחצית שנות השמונים. בשלב מסוים נותרנו רק אני והיא לקראת הסוף בסטודיו והתחלנו לדבר על הילדות שלה, והמאפרת בהפקה הוסיפה לה כחל בדואי ונקודת קריסטל, מה שגרם לתמי, לדוגמנית הכי מפוארת באותם ימים, לדמוע. בעיני זו היתה תמי אחרת, תמי השכונתית של רמלה-לוד, השכבה שמתחת למעטה הזוהר" (התמונה בראש הכתבה).
"מה שהפך אותה לדוגמנית כזאת מצליחה זה כמו התשובה למה הופך שיר לשלאגר. זה סוג של נוכחות
"זה צילום של תמי במכנסי זהב, ז'קט וצעיף בגוונים של אדום וירוק, עם אילנה שושן ואיתי. הלבוש שלה תמיד היה יוצא דופן. היא היתה יכולה לצאת מהבית עם כל המבריקים ובאיפור נוצץ. היא היתה 'ספרקלינג', כמו שאומרים. בגלל שהיתה טיפוס אקסטרווגנטי, אמנם לא בעינינו, היא לא פחדה ללבוש דברים שונים ומיוחדים ולא היה אכפת לה מה אנשים אומרים".
"אלה שעבדו איתה בגוטקס אמנם הכירו אותה טוב יותר, אבל אני זוכרת אותה מתצוגות אופנה רבות כבן אדם מדהים. היינו אומרים ש'כשתמי הולכת האווירה תוססת'. היא היתה בשבילנו כמו נעמי קמפבל. שחומה ומאוד מאוד גבוהה. אבל יותר מגובה, היה לה לב גדול. היא אהבה לבשל לחברים בבית, והמון. פעם ישבתי אצלה עם עוד כמה בנות והיא פשוט עמדה במטבח וקצצה את כל הירוקים לסלט אחד גדול. לכולם היא קראה 'מאמי' והיתה אומרת 'שנה טובה' גם לא בראש השנה".
"החלום שלה כפי שאני זוכרת מסיפורים היה משפחה גדולה עם הרבה ילדים. אבל לצערי הסוף היה אחר. לפני הרבה שנים היה לי חלום מאוד מוזר עליה, שאני כבר לא זוכרת לפרטי פרטים, אבל אני כן זוכרת שהיינו בכפר ילדותי באנגליה ואני מסתובבת ולא מוצאת את תמי. החלום היה מאוד מוזר ולא היה לו סוף טוב".
"זאת אחת התמונות היותר יפות שצילמתי בחיי, ושתמי צולמה בחייה. התמונה צולמה בצילומי קטלוג של גוטקס בשנות השמונים, אבל לא היתה קשורה אליו כלל. סיימנו לצלם באילת בשתיים בצהריים ובשלוש וחצי התקשרו מגוטקס שמגיעים עוד שני דגמים לצילומי החוצות. השמש כבר עמדה לשקוע ונאלצנו לרוץ מהר אל ההר כדי להספיק לצלם. זה מאותם מקרים שאתה לא מבין איך זה קורה. בשנייה אחת תמי שכבה כמו נחש על הסלע, עצרה את המבט, שלושה קליקים והלאה. הגוף שלה היה מרוח על הסלע כמו אנקונדה והיה לה מבט יפהפה".
"תמי לא היתה אישה נורא יפה, אבל כל היופי שלה יצא כאן החוצה. היתה לה אישיות יוצאת מגדר הרגיל בסגנונות שלה: היא יכלה להיות פראית ומנגד אלגנטית. היא היתה שואבת את כל היופי שמסביבה ומכל דבר קטן מצליחה לעשות דבר גדול. היתה מעצימה את הבגד. אבל הדבר הכי מעניין בתמי היה שהיא הצטלמה שנים לקטלוגים של בגדי ים, אבל לא ידעה לשחות. אני חושב שרק בשנים האחרונות לחייה היא לקחה קורס בשחייה".
"זו תמונה שתמי דגמנה בה עבור נשות 'הדסה' והיא לבושה בה בבגדי עור. הגודל והעוצמה של תמי בתמונה מדהימים בעיני. היא נראית כאן כמו נסיכה, מיליון דולר, למרות שהיא לבושה יחסית בפשטות. סוד הקסם הוא לדעתי הנוכחות הממגנטת שלה. היה לה צבע אפרסק, שוקולד, גוף שלא נגמר, ובכלל, יופי מדהים. היא נראתה כמו פרא מתורבת, סוס אציל. היא היתה מצליחה, לדעתי, כדוגמנית בינלאומית, אבל לא רצתה לעזוב את הארץ".
"חרשנו את הארץ מדן ועד אילת בתצוגות אופנה, אלפי קילומטרים, ותאמינו לי, ראיתי מאות דוגמניות, ולתמי לא היה אח ורע בנוכחות בימתית. היא גם היתה אוכלת המון. אני לא אשכח שפעם נסענו לתצוגה, והיא ישבה מאחורה והניחה את הרגליים שלה ליד הנהג. בגלל שהיא מאוד אהבה לאכול שום ובצל הנהג חשב שזה בכלל מהרגליים שלה וצעק שהרגליים שלה מריחות משום. היא היתה בלנדר רציני וכל מה שאני אומרת קטן מכל דמיון".
"שמונה שנים היינו יחד, ובזמן מלחמת המפרץ אפילו ברחנו יחד לטבריה. כשהיא נפטרה הרגשתי שחלק מנשמתי נקרע. עד היום מלווה אותי כאב גדול על כך שלא נשארתי איתה בסוף של הסוף. פשוט היה לי קשה עם זה והעדפתי לא להיות שם, לא לראות אותה נגמרת לי מול העיניים".
"בחרתי צילום שמייצג את האישיות, המוטיבציה והחריצות וסגנון הלבוש של תמי. אני תמיד זוכרת אותה כסינדרלה שמגיעה לעבודה במהלך שירותה הצבאי. שמחתי לעקוב אחר האישיות שלה שגדלה במשך השנים ואיך הפכה מדוגמנית מתחילה למלכת הדוגמניות של ישראל. האישיות הזוהרת והשארם שהיה בה היו לדעתי סוד הקסם שלה".
"עד 1976 תמיד הצטלמה לבגדי ים ונחשבה אומנם לשאפה, אך היתה פראית ואקזוטית ולדעת סוללת המומחים לא מספיק שידרה אופנה ופינס למעצבים. הלוק של הדוגמניות בתקופה ההיא היה אמור לשדר קלאסה בובתית, כמו מירי אורן הבלונדינית, קארין דנסקי, חניתה צנטנר. אני, שהייתי הרוסה עליה, ראיתי בה אייקון ומובילה במראה. שולמית קיסרי הסכימה איתי ולקחה אותה לכתבה במוסף הארץ".
"תמי היתה בעיני סמן עתיד. היו לה ביצים להיות דיווה כאשר דיוות דוגמנות זה בכלל מוצר של הניינטיז, ע"ע אוונגליסטה. כאן אנחנו מדברים על סוף שנות השבעים. בחורה מרוקאית, שיוצאת עם שחקן כדורסל, סליחה על הביטוי, כושי, ומתנשאת לגובה של 1.80 מטר, כל זה שידר החוצה רוקנ'רול. היא הבינה מהר מאוד שמה שיקצור תשואות זה דווקא הייחודיות שלה והפכה להיות בעיני גרייס ג'ונס המקומית. משהו מוחלט ומוקצן. היא היתה לפעמים נכנסת אלי לקפה לבושה כאילו היא מגיעה לצילומים: כל הגוף עם ג'ל נוצץ, חצי עירומה, עקבים גבוהים, ליפסטיק והמון תכשיטים. אנשים התעלפו ממנה, אבל העולם היה הבמה שלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
