הפוך חלש ואת החצאית היפה שלך, בבקשה
עוד ועוד בתי קפה מציעים פרט לאוכל גם שופינג של ואזות או הצצה לגלריה. זה טוב ליהודים?
התופעה הזו מוכרת היטב בכמעט כל בירה באירופה, במיוחד בשכונות הקטנות, שם קיים בית-קפה שכונתי שמוכר מאפים, ריבות, לעיתים גבינות או נקניקים, וגם כלי בית ותבלינים. האם מדובר בחלום שהבעלים מגשימים, או בגישה כלכלית מצוינת? ובכן, תלוי את מי שואלים ומי מסכים לענות.
הראשונים בארץ היו "תולעת ספרים", שחילקה עצמה בנדיבות לחנות ספרים ולבית-קפה קטן ברחוב בזל בתל-אביב. אז, לפני יותר מ-20 שנה, זו היתה אטרקציה חסרת תקדים בנוף האורבני. היינו מגיעים בשעות לא שעות, מחטטים בספרים, קונים ומתיישבים לשתות קפה או להיפך.
אם נרצה להיות עוד יותר מדויקים, החלוצה היתה חנות "מוזה" ברחוב פינסקר בתל-אביב שבעליה מכרו ספרים אגב הגשת קפה לשניים-שלושה שולחנות קטנים. לצערנו, המקום לא שרד ואחרי תקופה קצרה הוא נסגר, ואת מקומו תפסה ה"תולעת" שכבר הספיקה לעבור למיקום חדש בכיכר רבין, ובדרך גם הפכה לאייקון תרבותי.
"אנחנו באמת פעלנו בגלל החלום", משחזרת אליענה יידוב, מבעלות "תולעת ספרים". "את החנות הקטנטנה הראשונה פתחנו בדיזנגוף סנטר וחלמנו על בית-קפה שיהיה חלק מזה. ראינו ש'מוזה' ברחוב פינסקר נסגרה וכשעברנו לרחוב בזל החלטנו לממש את החלום. מאז הרעיון עבד נפלא ואני רק שומעת על עוד ועוד בתי-קפה שפותחים נקודות מכירה. אצלנו זה לא היה עניין כלכלי, זה היה חלום שהגשמנו אותו".
גם לתושבי ירושלים יש "תולעת" משלהם, הלוא הוא המוסד הקולינרי-תרבותי "תמול שלשום", שנפתח בשנת 1994 בשכונת נחלת שבעה והפך לציון דרך בהוויה הירושלמית.
"גם אני ראיתי מקומות כאלה בארה"ב ונדלקתי עליהם", מספר דוד ארליך שפתח את המקום יחד עם דן גולדברג. "נדלקתי על הרעיון הזה ואמרתי לעצמי שגם לירושלים ראוי שיהיה מקום כזה. מדובר בשני דברים שמשלימים זה את זה, והסיטואציה מזכירה לי בית. בדיוק כמו שאתה חוזר הביתה מהעבודה ואתה רעב ורוצה לאכול ואחר-כך להתיישב ואולי לקרוא עיתון או ספר לצד כוס קפה. האווירה טובה מאוד, והמקום הפך למוסד תרבותי עם ערבי הקראה".
אין צורך לשאול האם הרעיון הצליח. "תמול שלשום" הוא מקום עסוק, מקום מצליח, מקום שאנשים אוהבים להיות בו ועיקר הבעיה מתחילה ונגמרת סביב השאלה, האם יהיה או לא יהיה שולחן פנוי. "אנחנו כשרים ולכן סגורים בשישי ושבת, אבל כשהמקום פתוח, הוא פתוח גם לארוחות וגם למכירת ספרים", מדגיש ארליך.
אבל לא רק ספרים אפשר למצוא בבתי-הקפה. יש גם מקומות רבים שמתהדרים בגלריה אמנותית אמיתית. כאלה אפשר למצוא בעיקר במסעדת "ארטישוק" שמגדירה את עצמה "מסעדה מקדמת אמנות" וב"סלונה", שהוא בעיקר פאב, אך מארח מדי פעם תערוכות נודדות.
אבל השוס הגדול של המקומות הללו הוא האמנות להמונים, כלומר כלים יפים לבית, שמאפשרת הסתובבות נעימה בפה פעור תוך כדי בליסה קלה (לא ביחד, אנחנו מקווים). בימים אלה ממש נפתח ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב "קפה גבריאל", ובתוכו חנות לממכר כלי בית, מצעים, ולראשונה ניתן למצוא שם גם את המאפים של השפית-קונדיטורית רביבה אפל מ"רביבה וסיליה" ברמת-השרון.
"הסתובבתי הרבה בעולם ורציתי לפתוח בית קפה אבל שיהיה מיוחד", מספר רובי ישראלי שביחד עם דותן הלברייך ויובל ויסיד פתחו את המקום לפני כשבוע. "המיקום נבחר בקפידה ברחוב מונטיפיורי, ממש בתוך ההיסטוריה של תל-אביב ושלל בתיה השמורים שהם מדהימים
"החלטנו לפתוח בית-קפה בסטייל אירופי שמשלב מכירת קפה, מאפים וארוחות ביסטרו ובנוסף גם למכור חפצי נוי לבית, מאפים, מחמצים וריבות. הרעיון היה להפוך את המקום להכי ביתי שיכול להיות ולתת הרגשה ותחושה לכל אחד שהוא נכנס לבית שמקבל אותו בסבר פנים טובות. הרעיון שעומד מאחורי החנות שמוקמת בתוך ובצד בית-הקפה היה פשוט: לתת אפשרות לקהל גדול של לקוחות להגיע לבית-קפה ואגב ישיבה על קפה או ארוחה מלאה, להיכנס לחנות, להתבונן ולרכוש חפצים שמצאו חן בעיניהם, לחזור לקפה ובינתיים ייארזו החפצים ויוגשו אליהם לשולחן.
"זו גם הפעם הראשונה שניתן לרכוש את כל הכלים שעליהן מוגשות הארוחות או המאפים ויש בזה חידוש מרענן מאוד. לא פעם הגעתי למקומות מדהימים שהייתי מוכן לשלם הרבה מאוד כסף עבור כלי או צלחת שעליה הוגשה לי הארוחה ולא ניתן היה לעשות זאת. אצלנו זה אפשרי, וזה נמצא בחנות עצמה".
ומה באשר לעניין הכלכלי?
"אצלי זה היה חלום, אבל בהחלט יש גם חשיבה כלכלית. דבר מאזן דבר. החנות היא חלק מבית הקפה שפתוח כל שעות היום והלילה, הרבה מעבר לשעות עבודה נורמליות של חנות לממכר חפצי בית. החנות פתוחה גם בשישי ושבת ויש הרבה לקוחות שמרוצים מהעובדה שהם יכולים לעצור ולקנות מתנה בשבת בבוקר או בשישי בלילה. גם אם זה לא נאמר, זה יקרה ומאוד בקרוב: אתה תראה שיותר ויותר בתי-קפה מתמקמים בשכונות קטנות ובכל אחד מהם תהיה נקודת מכירה או חנות שלמה נוספת למען הקהל שבא אליהם. זה פשוט מתבקש".
"טורקיז", בית קפה-חנות שכזה שפועל כבר מספר שנים, מעיד על ההצלחה. בית הקפה, שנמצא במושב בית-יצחק שבשרון, כולל גם חנות רהיטים מיובאים ממרוקו, טורקיה ומכסיקו, חנות מתנות וחנות בגדים שהופכים את המקום לאתר עלייה לרגל.
אייל שגב, מבעלי המקום, טוען כי דבר הוליד דבר והמקום התרחב לפי ביקוש הקהל. "העסק שלנו, המכלול כולו התחיל בייבוא מטורקיה ומרוקו", הוא אומר. "בהתחלה זו היתה חנות למכירה ולפני חמש שנים, השותף שלי אורי שני, שאחראי על החלק הקולינרי פתח את בית-הקפה. בתחילה היה זה רק לקפה ומאפה בתור שרות ומענה לקהל שהגיע, אבל במקביל התחלנו לשלב מאכלים כמו טאג'ינים מרוקאיים, ובית-הקפה הפך לחלק מהאווירה. אם בתחילה בית-הקפה הוא זה שמשך אנשים, לאחר מכן החנות הביאה מבקרים ולבסוף היה שילוב מצוין של כל המכלול".
מקום אחר, שמאפשר להורים להביא בלי בעיות את ילדיהם איתם (שהרי אף אחד מאיתנו "לא סובל" ילדים קטנים שמתרוצצים מתחת לרגלינו בזמן התייחדותנו עם הבריוש), הוא "דיאדה - בית מלידה להורים וילדים" בתל-אביב, שמספק מפלט לאמהות ואבות מותשים. "אצלנו הכל בא ביחד מתוך רעיון לתת מענה להורים צעירים", מסביר אבי אלקלעי, הבעלים. "בנינו מרכז שיכול לתת מענה לאותן משפחות בידע, זמן וחברה". החנות צמודה לבית-הקפה ולצדו קיים מתחם שבו יכולים הזאטוטים להתרוצץ, וכך המשפחות הצעירות יכולות ליהנות משלושת העולמות. גם פה גילו את פוטנציאל המכירה ושלל הדברים שמוצעים לכם, כמו שמנים אתריים, קרמים ונרות. בהחלט מרחיב את ההגדרה "הורים וילדים". "אנחנו לא מוכרים נעלי נשים אופנתיות, אבל יש לנו הרבה דברים למכירה שקשורים להורים", אומר אלקלעי.
אבל מה באמת מושך את הקהל - האם זה האוכל או שמא הקניות שמתלוות לו? בהכירנו את עמישראל, היינו יכולים להמר בקלות על הקניות, ואם אפשר לנהל אותן גם בשבת בבוקר - אז מה טוב. אבל למעשה, כמעט כל בעלי העסקים מודים שמה שהכי מושך אנשים זה האוכל. "כל דבר יילך עם אוכל", הם אומרים, "הישראלי יסכים לוותר על הכל - חוץ מאוכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
