ללכת על הכל
נעליים. זאת התרומה של שלי סתת ואילון קומבור לאנושות, והם מרגישים עם זה סופר נוח
מי שעוקב אחרי הצמד סתת-קומבור בשנים האחרונות, יבחין כי הביישנות הזו, המהולה באמביציה חסרת עכבות, אינה מפתיעה, במיוחד לנוכח התנהלותם במרחב האופנה המקומי. כמי שהגדירו מחדש לפני כשש שנים את עיצוב הנעליים בישראל, ואף הוכיחו למעצבי נעליים צעירים כמו שני בר, קובי לוי, מירב הלל ל"שולה" וענבר יוספון ל-Shoe Maker, שהשוק בישראל פתוח לאובייקטים חדשים, השניים לא נחים לרגע. הם הציגו תערוכת יחיד בגלריה לעיצוב "פריסקופ" שבתל אביב, הקימו שתי חנויות, הביאו שלושה ילדים לעולם, הרצו בקורס לנעליים שב"שנקר", והשתתפו בתערוכת עיצוב ישראלית שהסתובבה עד לא מזמן בעולם. בדרך הם הספיקו להקים חמ"ל לפתיחת בית ספר ייחודי לנעליים, אך בחרו לוותר, לפחות עד שירגישו שלמים ומבוססים מקצועית. ועדיין, למרות העשייה המרובה, הם אינם זוכים לתהילה שמעצבי אופנה אחרים מקבלים באמצעות גימיק אחד משומש.
מה שמוביל אותם בדרכם הסיזיפית, אם כך, היא האמת העיצובית שלהם, וכן, גם הרצון להכרה בינלאומית, שמלווה בעבודה קשה ובכריכת הסובבים אותם למלאכה התובענית. לפני שלוש שנים, למשל, כשעוד עבדו בחדר זעיר ב"בית מרכזים" שבדרום תל אביב, פגשתי את סתת לראיון קצרצר, מה שלא מנע ממנה להעמיס עליי ארגזי נעליים מהחניון לקומה השנייה בבניין. במהלך הראיון היא עוד הספיקה לחלק הוראות לשני העובדים, להעביר ויש מסביב ולסגור עסקאות בטלפון הנייד. כיאה לביזנס-וומן משומנת, יכולותיה לא נפקדות גם במהלך ראיון זה, כשעל ידיה תלוי בן הזקונים יובל. היא מסכמת טלפונית כמויות לייצור עם אחד, יודה, ומשלימה כל משפט שני של אילון, בעלה בשבע השנים האחרונות.
באמצעות חנות ברחוב בצלאל בירושלים וחנות בצפון דיזנגוף שבתל אביב, משגרים הזוג את בשורת העיצוב שבה הם מאמינים: פירוק והרכבה מחדש ופיתוח מבחינה רעיונית של המושג "נעליים". ומהן עבורם נעליים? הכל. "כשאתה פוגש בן אדם", מסבירה סתת. "אתה רואה אותו בגובה העיניים. אני קודם כל מסתכלת על הנעליים שלו, שהן בעצם כל התדמית. כל המראה מתחיל, מבחינתי, מהנעליים. פעם מיוצ'ה פראדה אמרה בראיון: 'מה אני תורמת לאנושות בכלל, מה אני כבר עושה, בגדים?'. ואז אני ואילון נכנסנו למין בלבול של 'מה אנחנו בעצם עושים? נעליים?'. בן אדם, אם הוא לבוש ונעול היטב, הוא נראה ומרגיש טוב, והביטחון העצמי שלו עולה. ולמי שיש מצב רוח טוב, זה עוזר בחיים. פשוט, לא?".
קומבור, 33 וסתת, 34, ילידי ירושלים, הכירו במחלקה לצורפות ב"בצלאל". קומבור עוד בדק עם עצמו דברים במגמה לארכיטקטורה, אך החליט לפנות לעיצוב נעליים נטו, בעיקר בשל המיידיות שבעיצוב האובייקט. בזמן הלימודים הוא היה מחזר אחריה, כאשר היה משאיר לה מדי בוקר שסק טרי, או מניח לבנה עם לחם אגוזים מושקע על השולחן. היא, מיותר לציין, היתה בעננים מהתרגשות. בימים אלה הם עוברים עם שלושת ילדיהם, עמרי חמש וחצי, תמר ארבע ויובל, שנה ושלושה חודשים, ממודיעין לדירה בצפון הישן של תל אביב, בעיקר כדי להיות קרובים לפעימות הדופק של הסצינה המקומית.
"אנחנו מאוד שונים מבחינת ההוויה הבסיסית, אבל יש בינינו נתינה מאוד גדולה אחד לשני", אומר אילון. "שלי מגיעה ממשפחה מאוד גדולה, ואני בן יחיד להורים שהתגרשו, כשהייתי בן חמש. אני יכול
"אימא שלי גידלה את שלושת הילדים שלה בבית עד גיל ארבע", נזכרת סתת. "התפישה שלנו היא שאנחנו לא מוציאים את הילדים למטפלות או לפעוטון, לפני שהם ידברו וידעו לומר מה הצרכים שלהם. זה גם הצ'אנס היחידי שלנו באמת להיות איתם". "אין לנו הפרדה בחיים בין ילדים לקריירה", מוסיף אילון. "ילדים זה חלק מהחיים, חלק מהטבע. וברגע שאנחנו מאמינים בזה, כל הדברים האחרים קורים, מתממשים, לא מפריעים. אין לי ולשלי רצון לממש את עצמנו על חשבון הילדים".
שלי: "אנחנו מסיימים לעבוד בארבע, ובאים שנינו לקחת את הילדים. מעטים הימים שאחד מאיתנו חוזר מאוחר. וזה נורא כיף, יש המון חום ואהבה".
ואיפה הילדים והעבודה כן מתנגשים?
שלי: "הייתי רוצה לשים אותם לפעמים ב'פאוז', אבל אני מסדרת לי את הזמן טוב, שעוד יש לי זמן לקום בשבע, לשתות קפה עם חברה ולהיות בבית בארבע. אני לא יודעת לעשות סטופ, אבל אני מקבלת תגובות מאוד קיצוניות מאנשים כמו 'קחו מטפלת', או 'לא נמאס לכם אחד מהשני כל הזמן ביחד?'".
אתה, אילון, בחרת להיות מאחורי הקלעים, לפחות בהתחלה.
"בעיקר מפני שהייתי צריך לבדוק עוד מספר דברים עם עצמי קודם לכן. ההכרעה נפלה לפני שפתחנו את בית המלאכה באזור 'בית מרכזים'. החלטנו שהולכים ביחד. והיה מעבר ל-Couple of מ'שלי סתת'. 'שלי סתת' זה מותג מהתקופה שעוד היינו סטודנטים. כך שזה שם שנשאר ואי אפשר ככה סתם להעלים את זה".
שלי: "אילון, כמה שהוא שקט, הוא אדם שסוער מבפנים. הרבה יותר ממני".
ואיפה נמצא האגו בעבודה ביניכם?
אילון: "יש אגו לכל אחד. השאלה היא איזה שימוש אני עושה בו ועל מה אני מוציא אותו".
שלי: "כשמקבלים מחמאות, זה נורא ממלא. הנקודה היא לא להיות סלבריטי, אבל כן להיות אוטוריטה בנושא נעליים. אם זה מלווה בתהילה, זה נורא כיף".
אילון: "אבל זה לא האישיו המרכזי. זה כמו שאומרים לנו 'קחו דוגמניות לפרסום'. וכן, סקס מוכר, אבל זה לא אנחנו".
אין קונפליקט? הרי נעליים זה אובייקט מאוד סקסי, שלא לומר פטישיסטי.
שלי: "זה נכון, אבל נעליים זאת גם מחלה. התמכרות. נשים באות ואומרות: 'בעלי יהרוג אותי', 'את יודעת כמה נעליים שחורות יש לי בארון?!'; או 'אני לא מוציאה אותן מהקופסה, שהוא לא ייבהל'. יש טירופים בקנייה".
אבל הלקוחה הישראלית, יותר מאשר מבוהלת, היא מבהילה. בביקור מקרי בחנותם של השניים בשבוע שעבר, נכנסה לקוחה צעירה מצויידת בערסל תינוק, ועוד לפני שמדדה זוג אחד, שאלה: "כמה הנחה יש על זוג ראשון?". מי שחושב שזה היה מחזה נדיר - טועה.
"יש שני משפטים שאנחנו שומעים כל הזמן: 'מאיפה הנעליים?', כי כאילו זה לא מפה. ואחרי שאנחנו עונים שזה מישראל, מגיע ה'למה מה?'", מספרת סתת. קולקציית הקיץ של השניים נמכרת בטווח מחירים של 500 עד 890 שקל. "אנשים חושבים שבגלל שאנחנו מייצרים בישראל, אנחנו צריכים להיות זולים יותר; אבל הם שוכחים שכל הייצור נעשה בישראל, שיש עיצוב מאחורי זה ואנחנו מפרנסים משפחות כמוני וכמוך".
אילון: "המותח הישראלי שמותח במפעל בישראל, לא פחות טוב מהמותח האיטלקי בפירנצה".
שלי: "יש לקוחות שמבינים, וחשוב להם לרכוש מותג ישראלי, אבל ה'למה מה?', לפחות בשוק המעצבים, מרתיח אותי".
השאלות האלה מגיעות מפני שאנשים מופתעים מעיצוב נעליים מקומי.
"ומה מצחיק? שהרבה נעליים מגיעות 'מייד אין איטלי' ואת רובן ייצרו בסין, וייתכן כי הפלטה בכלל עשויה בטורקיה".
כי חונכנו בישראל שנעליים איטלקיות הן איכות.
"חונכנו להאמין שתוצרת הארץ זה לא טוב, לא מספיק מושקע, לא מספיק אופנתי. זה מה שחונכנו".
על הכותל הצפוני שבחנות ברחוב דיזנגוף, המעוצבת במינימליזם לא אופייני לישראל, תלויים שלושה דגמי נעליים מעור בלתי לבישים בעליל, המשמשים כמעין גלריה. עבודות אלו הן החלטה של השניים להציג מעבר למסחריות גם עבודות קונספטואליות שמעבירות מסר צורני, שהן בעצם הבסיס הרעיוני לדגמי הנעליים הלבישות, שנמצאות ממש מולם, על משטח פרספקס בוהק בלובנו.
בקולקציית הקיץ ישנם כ-20 דגמים, 19 יותר מאז הדגם הראשון שאותו שיווקו השניים לפני כשש שנים. "בקולקציה הראשונה היה דגם אחד בעשר חתיכות", נזכרת סתת. "חיה ניר מ'כתומנטה' לקחה ומכרה אותן, ואנחנו הרגשנו שכבשנו את העולם. בקולקציה השנייה באנו בביטחון ויצרנו כמאה זוגות, אבל לא אהבו אותם והביטחון העצמי שלנו ירד לרצפה". "זה היה מאוד תמים", מוסיף אילון. "היו לנו שישה דגמים ותיק תואם שיצרנו, ואפילו הוצאנו קטלוג קטן, שצילם עבורנו אורי גרשוני".
עד היום, מסתבר, הם לומדים להתנהל באקרובטיות בתוך תעשיית הנעליים המקומית, שלא מאפשרת יכולות טכניות גבוהות, ובעצם מגבילה את עבודתם. "לעשות נעליים זה מאוד קשה", אומר אילון בעצב. "כל דגם הוא משהו שלא נלמד קודם. אי אפשר להוציא ספר שבו כתוב, ככה עושים את הנעליים האלה והאלה. כל דגם הוא אינדיבידואלי וצריך לבנות אותו".
שלי: "המזל שלנו הוא שהמפעל שמייצר לנו בארץ מפרגן ומאמין בנו, אחרת כבר הייתי בועטת בעצמי, אבל אתה מדבר איתנו בתקופה טובה. לפני שש שנים באנו לעשות נעליים מתוך אהבה, מתוך אמונה, והתייחסו אלינו בחדשנות. זלזלו בנו. אף פעם לא הביאו לנו דברים בזמן, אבל לא ויתרנו. לקח לי מספר שנים להבין, שאנשים כאן בענף לא עוסקים בנעליים מתוך ייעוד. במקרה הם בנעליים. זה כמו מכולת - פתחו במקרה. זאת תעשייה שעברה מדור לדור. וגילינו גם משהו מאוד מעניין - שלכל תת מקצוע יש העדה שלו".
אילון: "אלה שתופרים הם הבוכרים, מותחי העורות הם ברובם מרוקאים, ובעל הבית הוא בדרך כלל אשכנזי. פעם כל בעלי הבתים היו אשכנזים, כי הם באו מאירופה".
לאחר שהשניים סיימו את לימודיהם, ותקופה קצרה שבה עבדה שלי כמעצבת של נעלי "נמרוד", הם בחרו לצאת לדרך עצמאית; אלא שהמרחק בין לימודי העיצוב למציאות בתעשייה, היה כמרחק בין זוג נעליים של Couple Of לזוג נעלי סטילטו של ג'ימי צ'ו. "בבצלאל בעיקר תרגלנו מה שקשור לעיצוב", נזכר אילון. "היינו מייצרים אובייקט אחד שיכול היה לזכות בפרסים וכבוד; אבל פה זה כבר לא זוג נעליים אחד, זו כבר קולקציה שלמה ובכמה מידות. הטרנספורמציה הזאת היא לא פשוטה. עד היום היא לא פשוטה. וצריך גם להתמודד עם טכנולוגיות מיושנות, וחלק אפילו להמציא לבד. לא באנו ממקום תעשייתי, מסחרי והמוני, אלא מתוך עולם של צורות ועיצוב".
שלי: "הנעליים הראשונות שעיצבנו היו טעות מושלמת. באנו עם הסקיצה ליצרן, הוא שאל אותנו אם אנחנו בטוחים לגביהן, ואמרנו שכן. הנעליים היו מורכבות מאימום שהולך פנימה, מעוקל. לא הייתה לנו הבנה בסיסית של מבנה כף הרגל. עד היום אנחנו חושבים שהנעליים האלה מהממות. הבעיה היחידה שהן לא נוחות ומאוד קשה להיכנס אליהן".
עד היום, לטענתם, הם עובדים כמו סטודנטים. "אני חושב שאנחנו כל כך נאמנים לעצמנו, שזו היציבות שלנו", מסביר אילון. "אנחנו לא רואים את עצמנו כגחמה, של בוא נוציא איזה סתם דגם כדי למכור. אין לנו דבר כזה. זה סוג של מחקר. איך הנעליים ייצאו לבסוף לא מעניין אותנו בהתחלה, אנחנו מעוניינים בתהליך".
מה כל כך מרתק אתכם בנעליים? במיוחד לאור הקושי לייצר אותן בישראל.
אילון: "אני חושב שיש משהו באסתטיקה של נעליים, בשונה מבגדים, שהם אובייקט שמשתנה עם הזמן. כלומר, אני יכול ללכת עם אותן נעליים כל יום כל הזמן, אבל הבגד משתנה. לנעליים יש גם שפת גוף. לפי שפת הגוף שהנעליים עושות אתה יכול לקרוא את הבן אדם. אם אישה הולכת על עקבי סטילטו, זה שונה ממישהי שהולכת בנעליים שטוחות".
שלי: "זה מתחבר לזה שאנחנו קודם כל מעצבים נעליים לעצמנו. ובגלל זה אין לנו נעלי עקב בקולקציה, כי אני לא הולכת עם נעלי עקב. יכול להיות שבקיץ הבא יהיו נעלי עקב, אבל אני לא יכולה להבטיח".
למה באמת את יוצאת תמיד נגד נעלי עקב?
שלי: "אני לא יוצאת נגד. אני אומרת שבמקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו, כבעלת משפחה, אני רוצה נעליים נוחות. אין דבר כזה נעלי סטילטו נוחות, כי כל כף הרגל לא נוגעת בנעל".
לא בא לך על איזה 15 סנטימטרים של גוצ'י?
שלי: "מה יבוא לי? אם אני ארצה אני אקנה או אעשה. זה יכול לקרות. אני לא שוללת כלום. יש לי בארון זוגות מיתולוגיים, כמו מגפי הפלסטיק של 'מיו מיו' מלפני חמש שנים שקניתי במילאנו ולבשתי פעם אחת. הם לא נוחים ולא נושמים, אבל הם קסם. היום, לצערי או שלא, אני לא מסוגלת ללבוש נעליים לא שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
