הפער כאן: ראיון עם המעצב המבטיח של גאפ
גאפ, שהתפרסמה בעיצובים קלאסיים של מכנסי חאקי וטי-שירט לבנה, הסתבכה בניסיונות לייצר פריטים סופר טרנדיים ואיבדה את הבכורה לזארה. 20 שנה אחרי, היא פותחת חנות ראשונה בישראל. בראיון מיוחד מבטיח פטריק רובינסון, המעצב שנבחר להמציא מחדש את המותג, לתת טוויסט מעודכן לקרדיגן
הוא צ'ארמר, מגלומן שמקפיד להצטנע במקומות הנכונים, פלרטטן במינונים מדויקים, וכמובן, משפט הפתיחה שלו מודיע שהוא מתמתמת להגיע לישראל, כי "שמעתי שהבחורות שם יפהפיות". בקרוב תהיה לרובינסון ההזדמנות לאמת את השמועה, שכן החנות הישראלית הראשונה של גאפ תיפתח בסוף החודש בקניון אלרוב-ממילא בירושלים.
קשה להצביע על הסיבה שבגללה דווקא הוא נבחר להוביל את אחד המהלכים הכי חשובים בתולדות גאפ, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: רובינסון, 42, עד לאחרונה מעצב אפרו?אמריקאי די אנונימי, אוחז היום באחד התפקידים המשפיעים ביותר בתעשיית האופנה: המעצב הראשי של קמעונאית האופנה השנייה בגודלה בעולם. המטרה שלו: להשיב את גאפ למקום הראשון, אחרי שבשנה החולפת נאלצה לפנות אותו לטובת המתחרה האירופית שלה, זארה.
פנים אל פנים, עולה המטאפורה המתבקשת: מדובר, בעצם, בברק אובמה של גאפ. קשה להתחמק מהשוואה בין המינוי שלו להמלכתו של המטאור האפרו-אמריקאי לתפקיד החשוב ביותר בעולם. כמו הנשיא הטרי, גם רובינסון קיבל לידיו את התפקיד בשלב שבו הספינה החלה שוקעת, והפך באופן אוטומטי לקברניט שלה.
שניהם עוברים מצלמה מצוין, מפוצצים בסטאר קוואליטי וכמובן, נחושים להוכיח שהשחור הוא השחור החדש. גם רובינסון מוצא קווים מקבילים בין גאפ לאובמניה: "דווקא המיתון הוא ההזדמנות של גאפ לבלוט מתוך ההמון", הוא אומר. "זה כמו עם אובמה, אף אחד לא זוכר את הנשיאים שכיהנו בזמנים טובים, אבל כולנו זוכרים היטב נשיאים כמו לינקולן ורוזוולט, שכיהנו בזמנים קשים והבינו שאפשר למנף אותם כדי לנצוץ".
ורובינסון מבין בדיוק איך המותג שבידיו יכול לנצוץ. רק תנו לו דקה ותראו איך הוא מוכר גם לכם את נפלאות הקלאסיקה האמריקאית. "גאפ שאיתה גדלתי היתה מותג שאליו מגיעים כדי לקנות פריטים קלאסיים", הוא מפרט את משנתו.
"זה לא היה כמו זארה, H&M או טופשופ, שלוקחות את האופנה הגבוהה ומתרגמות אותה לקהל הרחב. אלה חברות של אופנה מהירה וטרנדית, שאפשר ללבוש ולזרוק. יש ביקוש וצורך בחברות כאלה, אבל גאפ שונה. כשאתה נוגע בקרדיגן של גאפ אתה מרגיש כמה הוא איכותי, והמחיר שלו נגיש. אני רוצה שגאפ תחזור לשם. אני רוצה שהטי-שירט תיראה כמו טי-שירט של 200 דולר, אבל תעלה 12 דולר. זו תהיה ההצלחה הגדולה בקריירה שלי, להצליח להפוך את האופנה שנראית יקרה לנגישה לכולם. זה גאפ, ואני מאוד טוב בזה".
כמי
התבוסה של האמריקאית לסרדייה היא החותמת הרשמית למה שעובר על המותג בשנים האחרונות. אחרי שלושה עשורים של זינוק בעלייה, החברה שהמציאה את ההייפ נאלצת להיאבק על הרלוונטיות שלה מול הכוכבות העולות בשוק העולמי. איך עושים את זה? ממציאים את המותג מחדש ומשווקים את הבשורה מסביב לעולם. איש השיווק הנבחר? צדקתם, רובינסון.
אף אחד מהמעצבים שקדמו לרובינסון בתפקיד לא זכה לחשיפה כמוהו. הם היו אנשי הצללים שמאחורי הלוגו הכחול-לבן. אבל אחרי כחמש שנים של חילופי מנכ"לים, זגזוג בין אסטרטגיות ופגיעה חמורה בזהות המגובשת של המותג, בגאפ הבינו שהם זקוקים לפרונט גאי, מישהו שישמש כפנים של החברה. הפרצוף החדש של גאפ נראה לגמרי לא רע-סוג של לני קרביץ לבורגנים.
לראיון, שמתקיים במלון סנדרסון בלונדון, הוא מופיע בג'ינס משופשפים, נעליים של מטפסי הרים, טי-שירט לבנה ומעליה סריג שחור דק וז'קט שחור ובלתי מחייב. כולם של גאפ, "כולל התחתונים והגרביים", הוא מנדב. "אני תמיד לובש רק גאפ. כל יום, כל הפריטים שעליי הם של גאפ, זה המותג היחיד שיש לי בארון. וכנ"ל לגבי הצוות שלי. הכי חשוב שנבין את הלקוח, ולכן אני מתעקש שכל הצוות שלי ילבש גאפ".
לא רק בגאפ מעודדים את רובינסון בקריאות Yes He Can. גם התקשורת עוטפת אותו בחום ואהבה. עיתונאי האופנה מכירים את הבחור הרבה לפני שהתמקם בגאפ. גם בגלל הרזומה שלו, אבל לא פחות מזה בגלל אשתו וירג'יניה סמית, מנהלת תחום האקססוריז ב"ווג" האמריקאי ויד ימינה של אנה ווינטור, האישה החזקה באופנה העולמית. השניים, הורים לילד בן שש, נוהגים לפקוד יחד אירועים אופנתיים ובלטו גם באירועי תמיכה באובמה במסע הבחירות.
הקשרים בחלונות הגבוהים ודאי לא הזיקו לרובינסון, שזכה לחשיפה לא קטנה ב"ווג", אבל הם לא הסיבה היחידה לאהדה התקשורתית כלפיו. מנבירה בארכיונים עולה התחושה כי עיתונאי האופנה ציפו לבואו של האיש שיצית מחדש את הגחלת של המותג, אגדת האופנה שהאמריקאים כל כך אהבו להתבשם בה.
בשנים האחרונות לא נחסכו מילים על מצבה המידרדר של גאפ. דיווחים על הצניחה הדרמטית במכירות החברה, שהחלה בתחילת המילניום ונמשכת עד היום, מילאו את מדורי האופנה והעסקים. הדיווחים טענו כי גאפ נרדמה בשמירה וכשלה בהתמודדות עם השינויים שחלו בשוק. היו שטענו שגאפ גדלה לממדים מפלצתיים מדי. המספר העצום של החנויות והפנייה לכל הקהלים-נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, ילדים ותינוקות-חייבו את החברה להיות מותג אמצע הדרך. ובעידן שבו הצרכנים מחפשים אחר מותגים שיבדלו אותם מאחרים, האימפריאליזם של גאפ הוא בדיוק מה שהפך אותה ללא רלוונטית.
רבים התנדבו להציע לגאפ להתאים את עצמה לשוק המשתנה ולאמץ את דרכי המתחרות, כלומר לעבור לעיצובים חדשניים יותר ולשיטת ייצור מהירה וזולה, שמתרגמת (או מעתיקה) פריטים ממסלולי התצוגות במהירות שיא ובמחיר אפסי. דיברו גם על המיתוג בחנויות (ויז'ואל מרצ' נדייזינג), שהפך למשעמם ואנכרוניסטי בהשוואה למתחרות. בגאפ הקשיבו לעצות, ניסו ליישם והתאכזבו לגלות שהמצב רק הולך ומחריף.
הצרכנים לא היו סבלניים לתנודות החדות שעברו על המותג, שהפך בעיניהם לחסר אופי. גאפ שכחה שאנשים מגדירים את עצמם באמצעות המותגים שהם צורכים. ואף אחד לא רוצה להיות ממותג כחסר עמוד שדרה. גם רובינסון צפה בטעויות מהצד. "הייתי עובר ליד חלונות הראווה של גאפ ומתחיל לצעוק מרוב תסכול".
איפה לדעתך גאפ טעו?
"העולם השתנה סביבנו. זה לא שעשו טעויות, הם פשוט חיפשו אחר הזדמנויות. אני גדלתי עם גאפ כשהיתה ה?מותג, ואז החלו לצמוח סביבה חברות כמו אברקרומבי אנד פיץ', H&M, זארה , טופ שופ, אמריקן אפרל ועוד. כולן נגסו קצת מהביזנס של גאפ, כי הן היו חדשות ועוררו סקרנות.
גאפ החלה לחפש אחר הייחודיות שלה. המנהלים חשבו שאולי הדרך הנכונה היא להיות חברה של אופנה מהירה, אבל כשהם ניסו את זה הם הבינו מהר שזה לא בשבילם. אנשים שהתרגלו לבוא לגאפ לקנות את הפריטים הקלאסיים שהם מכירים, התאכזבו לגלות שאת מקומם תפסו פריטים טרנדיים".
אז הפתרון הוא לחזור לישן ולמוכר?
"אני לא רוצה להחזיר את החברה לאחור, אלא למקד אותה בכיוון הטבעי שלה. כי אף אחד לא עושה קז'ואל אמריקאי כמו גאפ. אף אחת מהרשתות האחרות לא מאפשרת לך להמציא מחדש את הסטייל האישי שלך ולבטא אותו. וזו מבחינתי הזדמנות לבנות את הקו הזה מחדש. אני חושב שבגלל זה גם קיבלתי את העבודה, כי אני כל כך להוט על ההזדמנות הזאת".
היום, כששלוש קולקציות מוצלחות לגאפ כבר מאחוריו, כולל ביקורות מהללות בעיתונות, רובינסון נשמע אופטימי מתמיד. כאילו הנה, בעוד רגע ממש, גאפ מצליחה לשחזר את תור הזהב שלה-שהתחיל פחות או יותר כשג'רי סיינפלד היה הדבר הבא.
זה לא יהיה קל: באותם ימים גאפ היתה אמל ריקה, סמל לתרבות השפע, המקום שבו נולדים טרנדים חדשים. האווירה הגראנג'ית שאפיינה את ראשית הניינטיז, שהפכה לבוש פשוט לשיא האופנה, הביאה את המותג לשליטה כמעט מול חלטת בשוק העולמי.
ב-1996 גאפ הגיעה אפיל לו לטקס האוסקר, מעוזן הבלתי מעורער של שמלות המעצבים המפוארות, כששרון סטון-אז מועמדת לפרס על משחקה בסרט "קזינו"-בחרה להופיע לאירוע בטילשירט שחורה של המותג ועוררה באז תקשורתי מטורף. "חשבתי לעצמי, היי, אני מועמדת לפרס השחקנית ואני מגישה שני פרסים, אז למה שלא יהיה לי קצת אטיטיוד? ", אמרה הכוכבת, שבלי להתכוון הפכה לפרזנטורית הטובה ביותר של המותג.
גם במסדרונות הבית הלבן התגלו סימני העל רצה לתווית הכחולה: צ'לסי קלינטון נהגה לב ל חור לאבא ביל עניבות בגאפ, ומוניקה לוינסקי סובבה לו את הראש בחדר הסגלגל כשהיא לבול שה בשמלה כחולה של המותג. זו הפכה לאחת השמלות המפורסמות בהיסטוריה, כששימשה כראיה חותכת בחקירת הפרשה, הודות לכתמי הזרע של הנשיא שקישטו אותה.
אבל קלינטון אפילו לא חלם להגיע לבית הלבן כשגאפ נולדה. יריית הפתיחה של המותג התרחשה בל1969, בסן פרנסיסקו. דונלד פישר, יזם מצליח בתחום הנדל"ן, חיפש מקום ראוי לרכוש לעצמו מכנסי ג'ינס. במהלך חיפושיו הוא גילה את הביקוש הגובר לפריט הנינוח, כמו גם את המחסור הבולט בחנויות שמספל קות את הסחורה בשלל מידות, דגמים וצבעים. פישר פתח יחד עם אשתו, דוריס, חנות שהציעה ג'ינסים של ליוויס לצד מגוון תקליטים (רעיון שהיום עלול להישמע מוזר, אבל לא אם גדלתם בסן פרנסיסקו בשלהי הסיקסטיז).
בינתיים, פישר זנח את התקליטים, עבר לייצור קולקציות עצמיות תחת המותג גאפ והחל להתרשת בקצב מסחרר-תחילה בקל ליפורניה ואז בכל ארצות הברית. על הדרך, החלה האימפריה המתהווה לרכוש ולהקים מותגי אופנה נוספים ולהציע פתרונות הלבשה לכוללם. הגזרות היו פשוטות וקלאסיות, הצבעים רגועים והבדים טבעיים ונעימים למגע-השיק היאפי הכלל אמריקאי התמסד והשאר היסטוריה.
כיום חולשת החברה על חמישה מותגי אופנה: "גאפ", שכולל את קווי הנשים, הגברים, הילדים, התינוקות וקו בגדי הפנאי וההלבשה התחתונה "גאפ בודי"; " בננה ריפבליק", שמציעה קו אופנה מתוחכם ומפונפן יחסית, הפונה לנשות קריירה שמקפידות על מראה בוקר וערב מתוקתק; ו"אולד נייבי", המותג העממי, שמציע אופנה לכל המשפחה במחירים שווים לכל כיס. לאלה הצטרפו לאחרונה גם "פייפרליים", חנות אינטרנטית המציעה נעליים של מותגים שונים, ומותג בגדי הספורט "אתלטה".
בדיעבד , אפשר לראות בבהירות את שרשרת הטעויות שהובילו את גאפ למצבה הנוכחי. אחת הברורות שבהן טמונה בעזיבתו של המנכ"ל המיתולוגי של החברה, מילארד דרקסלר, שבאל מצעות מיתוג נכון והשקעה בקמפיינים בלתי נשכחים, הביא את החברה אל הפסגה. ב-1988, למשל , השיקו בגאפ את מסע הפרסום הבלתי נשכח Individuals of Style, שהציג סדרת תצלומי פורטרטים בשחור-לבן של ידוענים ואנונימיים, שהפיקו צלמים מפורסמים כאני לייבוביץ', הרב ריץ, סטיבן מייזל ואחרים.
דרקסלר הבין שכדי לבנות מותג מצליח גאפ חייבת להיות ממוקדת בהגדרתה את עצמה ולהימנע מלהתפזר לכל הכיוונים. התפטרותו ב-2002 היתה יריית הפתיחה לתהליך ההידל רדרות של גאפ. מי שנכנס לנעליו היה פול פרסלר, לשעבר מנכ"ל דיסני, שהיה חסר ניסיון בעסקי האופנה ולא שרד בתפקיד.
רק לפני כשנתיים תפס את מקומו של פרסלר המנכ"ל הנוכחי, גלן מרפי, שהימר על רובינסון והפך אותו לסמנכ"ל העיצוב של החברה. ימים יגידו אם היה זה ההימור הנכון.
מה שלא הבינו אז בגאפ, זה שהעולם השתנה-וגם אמריקה. שוק האופנה עבר מטמורפוזה ענקית מאז ימי הליוויס והטילשירט הלבנה. מהפכת האינטרנט הביאה את מסלולי התצוגות לכל בית ועוררה את הצורך הגלובלי להתלבש בהתאם. רשתות האופנה זיהו את השינוי והחלו לתרגם ולהעתיק בחיפזון ובזול את הפריטים הנחשקים שיצרו מעצבי העל.
שיתופי פעולה החלו נרקמים בין מעצבי על לרשתות הענק שמעתיקות אותם. סגנון הלבוש המקובע ששלט בעולם עבר תהליך מואץ של דמוקרטיזציה, שביטלה בין השאר את הנאמנות של הצרכנים למותג מסוים והפכה אותם לסטייליסטים של עצמם (כאלה שמשלבים בין תיק יוקרתי של לואי ויטון לחולצה של H&M, חצאית מחנות יד שנייה ונעליים של זארה). כולם החלו מחפשים אחר ייעוד אחד: להיות מיוחדים.
בזמן שכל המהומה הזו התחוללה שם בחוץ, בגאפ העדיפו לכבות את האור ולתפוס תנומה ארוכה. הקולקציות המשיכו לדבר באותה שפה, עם גזרות מיושבות, צבעים נייטרליים ופריטים קלאסיים עד שמרניים. כשכבר הבינו בחברה שצריך לעשות מעשה, הוחלט לנסות לחקות את המתחרים ולעבור לעיצובים סופר טרנדיים, תוך התפשרות על האיכות.
אלא שהשינוי הקיצוני בסגנון היה המסמר האחרון. הצעירים מזמן הבינו שאין להם מה לחפש שם, אבל עכשיו גם הקהל הוותיק והמיושב לא מצא את מה שהתרגל לקבל ברשת, ובגאפ החלו לאבד לקוחות בתדירות גבוהה יותר מזו שאנסטסיה מיכאלי נכנסת להריון.
לאחרונה הבינו בהנהלה שגאפ מיצתה את השוק האמריקאי, ולכן עליה לצאת ולכבוש שווקים חדשים בעולם. "גדלנו לממדים הכי גדולים שיכולנו להגיע אליהם באמריקה", אומר רובינסון. "זה הזמן לצאת למדינות חדשות ולהביא אליהן את הסגנון הזה, תוך התאמה של הקולקציה למקומות השונים בעולם".
הסניף הראשון של גאפ מחוץ לארצות הברית נפתח כבר ב-1987 בלונדון. וההתפשטות הגלובלית נמשכה אל תוך שנות התשעים: קנדה, צרפת, יפן וכך הלאה. כיום חולשת החברה על כ-3,100 חנויות הפזורות בארצות הברית ומחוצה לה (לא כולל כאלה המופעלות בזיכיון).
זיכיונות להפעלת המותגים של גאפ נמכרים עכשיו באסיה, במזרח אירופה ובמזרח התיכון. וכאן אנחנו לתמונה, עם חנות הדגל הראשונה. את הזיכיון להפעלת המותג בישראל קיבלה קבוצת אלביט מסחר וקמעונאות, שבשליטת איש העסקים מוטי זיסר, שמחזיקה גם בזיכיונות של מותגי האופנה מנגו וג'י סטאר.
את פעילות גאפ בארץ ינהל אריק בן-זינו, מנכ"ל הקבוצה, שיודע טוב מאוד כמה הישראלים אוהבים את המותג. הכמיהה לפריטים שנשאו את התווית הכחולה היתה פה בשיאה בשנות התשעים. גאפ היתה אז עבורנו המותג, מס שמשלם כל קרוב משפחה שחוזר מביקור באמריקה. הישראלי המעודכן בעיני עצמו ראה בגאפ סמל להתגשמות החלום האמריקאי, אפשרות להיות חלק מהעולם הגדול בלי לשלם על זה ביוקר.
אלא שבאותה תקופה חלומות מתוצרת כחול-לבן לא ממש עניינו את קברניטי המותג. ולא שלא ניסינו לדובב אותם לעשות עלייה. לאורך השנים יזמים שונים התדפקו על דלתות החברה, אבל בגאפ העדיפו להתמקד בשווקים גדולים ועשירים יותר. כך קרה שבאיחור של למעלה מעשור, כשהפופולריות שלה בעולם הולכת וצונחת, גאפ נוחתת בישראל, וזוכה לתגובות צוננות בסגנון "טוב שנזכרו באמת".
אז למה דווקא עכשיו? כשמעמדו של המותג הוא לא מה שהיה, כשהמיתון מאיים על כל תעשיית האופנה, כשרשת לוהטת כמו H&M עומדת לנחות בקניון עזריאלי. על פניו, נדמה כאילו לא יכול להיות תזמון גרוע מזה, אבל רובינסון דווקא חושב אחרת: "בניגוד לחברות אחרות, שרק לאור המיתון מתחילות לחפש את הדרך לשרוד-אנחנו כבר מצאנו אותה", הוא אומר ומתכוון להליך ההתייעלות שעברה החברה בשנים האחרונות, שכלל בין היתר צמצום של צוותי עיצוב וייצור וסגירה של סניפים לא רווחיים.
"אנחנו מגיעים לתקופה הזאת יותר ערוכים ומוכנים מכולם. עשינו את זה כבר לפני שלוש שנים, כי לא היתה לנו ברירה, כך שעכשיו זו ההזדמנות שלנו לבלוט מתוך הקהל. אם הכל היה מצוין וכולם היו נכנסים לישראל עכשיו, אז זו לא היתה הזדמנות". לנו זה יעלה יותר קשה להתעלם מהמוטיב החוזר ברזומה המקצועי של רובינסון-האגו שלו-מה שמטיל בספק גדול את התאמתו למותג מסחרי כגאפ, שהפנייה להמונים נעוצה בבסיסו.
רובינסון, יליד דרום קליפורניה, עשה את צעדיו הראשונים כאופנאי כבר בגיל 14, כשתפר מכנסי גלישה לחבר'ה על החוף. "כנער מתבגר הייתי גולש גלים", הוא מספר, "והלוואי שהייתי יכול לעשות את זה גם היום בניו יורק.'קוויקסילבר' היה אז מותג קטן עם חנות אחת שהציעה מכנסי גלישה קצרים. ביקרתי שם ואמרתי לעצמי, היי, גם אני יכול לעשות כאלה. זה מאוד השתלם, כי החבר'ה היו משלמים לי מראש. לימדתי את עצמי לתפור ולעשות הדפסים".
כבר אז ידעת מה הייעוד שלך?
"ממש לא. לא חשבתי שאהיה מעצב. חלמתי להיות פסל, אבל נרשמתי ללימודי רפואה, כי הייתי בטוח שזה מה שאבא שלי, שהוא רופא, היה רוצה שאעשה. בסופו של דבר הוא זה ששכנע אותי לא ללכת לרפואה. הוא תמיד חלם להיות אמן ואבא שלו הכריח אותו ללמוד רפואה, כי באמריקה של שנות השישים, אם אתה שחור אתה לא נותן לילד שלך להיות אמן".
בגיל 22 סיים רובינסון לימודי עיצוב אופנה בבית הספר הנחשב פארסונס בניו יורק, ובהמשך השתלב במספר בתי אופנה מכובדים, בהם ארמאני ואן קליין. ב-96' סומן על ידי ה"ווג" האמריקאי כאחד ממאה הכוכבים העולים בתעשיית האופנה ושנה לאחר מכן ניסה את מזלו עם מותג הלבשה ספורטיבי משלו-הרפתקה שהסתיימה מהר.
ב-2003 התמנה למעצב קו ההלבשה הספורטיבי-עממי לנשים של פרי אליס. הקולקציה הווינטג'ית שיצר זכתה לביקורות כל כך אוהדות, שהוא החליט לשכנע את מנהלי המותג לשדרג את מעמדו של הקו מעממי ליוקרתי ולמכור אותו ברשתות כמו בארני'ס. קברניטי החברה סירבו, הוויכוח עורר תהודה, ובסופו של דבר הקו שיצר נסגר בטענה לחוסר ביקוש מצד הקניינים. למרות הפלופ המסחרי, זכה רובינסון בפרס מטעם ה-CFDA, מועצת המעצבים האמריקאית, אולם חילוקי הדעות בינו לבין קברניטי פרי אליס סיימו את היחסים ביניהם זמן קצר אחר כך.
שנתיים מאוחר יותר, המגלומניה של רובינסון הכתה שנית. עם מינויו למעצב בבית האופנה הצרפתי פאקו רבאן, הוא מיהר להתרברב כשהשווה את המהפך שהוא מתכנן שם לטרנספורמציה שעשה טום פורד לגוצ' י-הצהרה שהתגלתה כחסרת בסיס, כאשר הקו האוונגרדי שייצר נסגר כעבור שלוש עונות בלבד.
"כשהייתי צעיר יותר חיפשתי את התהילה", הצהיר רובינסון עם כניסתו לתפקיד לפני כשנתיים. "זה היה חלק מהמשחק של להיות מעצב אופנה". היום , לדבריו, הוא הרבה יותר מפוכח בכל הנוגע לפנטזיה הנשקפת ממסלולי התצוגות.
"ברגע שאתה נכשל בתעשייה הזאת, אתה נהיה יותר ריאליסטי לגבי מה חשוב ומה לא. אני כבר לא מעריץ של אופנה גבוהה. כמה אנשים באמת יכולים להרשות לעצמם את הבגדים האלה? כשאני מעצב קרדיגן, הוא יימכר בכל העולם בכמויות, הוא יהיה במגזינים, בחלונות הראווה שלנו לחג. אני אראה אותו באסיה, באמריקה, במזרח התיכון. אני יכול להסתכל מהחלון במשרד שלי כל יום ולראות אנשים לובשים גאפ. ואת זה אני אוהב".
איך הפריטים של גאפ משתלבים עם התחכום שלך כמעצב?
"אני מבין איך בגדים יקרים נראים ואיך איכות נראית. היום אנשים מצפים לקבל בגדים שנראים הרבה יותר יקרים במחיר נוח יותר. ואני חושב שאפשר לראות שהפריטים בקולקציה החדשה נראים מאוד איכותיים והרבה יותר יקרים מהמחיר שאתה נדרש לשלם עבורם.
אופנה גבוהה הפכה להיות לא נגישה לקהל הרחב, וזאת הסיבה לכך שחברות אופנה מהירה, כמו טופשופ, מצליחות. אין אף מעצב על שאני מעריץ. מה שבאמת מעורר בי השראה זה אנשים אמיתיים, אופנה אמיתית שנצפית על אנשים נורמלים ברחוב. אני אוהב שאנשים מביעים את עצמם דרך בגדים".
העיצוב של רובינסון הוא נינוח ובעל קווים נקיים ומודרניים. בגאפ הוא מפליא ביכולותיו להעניק את הטוויסט המעודכן לפריטים שלטענתו לא נס לח? ם: הקרדיגן, מכנסי החאקי והג'ינס, הז' קט היומיומי והטי-שירט האייקונית של גאפ. זה יכול להתבטא בשינוי בגזרה, בפלטת הצבעים, בבד-בכל עונה מחדש. הקולקציה הראשונה שתנחת בישראל היא זו שעוצבה לחורף 2009-2010. נכון שזה לא מזג האוויר המתאים ביותר לשיחה על מעילים וז'קטים, אבל מצפות לא מעט הפתעות דווקא שם.
גם קו הנעליים של גאפ, שעוצב במיוחד על ידי הצרפתי המוערך פייר הארדי, ודאי ילהיב את חובבי האופנה בישראל. כתב ידו של רובינסון מעניק ללובש מראה אופנתי ומעודכן, אבל ללא הסיכון שבלהיראות כמו קורבן אופנה.
הסולידיות והקלאסיות עדיין שם, אבל הוא מפליא בפרטים הקטנים: הצווארון יהיה מתוחכם יותר, הכפתורים יוסיפו קריצה והאורך של המכנסיים ישתנה בהתאם למגמות הרוחשות בעולם. ומכיוון שלא מדובר בעיצוב שצועק נוכחות, ניתן לחבר בין הפריטים במגוון רחב של וריאציות, שמשאירות מקום לסטיילינג האישי של הלובש.
"כשאנשים יגיעו לחנויות של גאפ הם ימצאו פריטים שייראו להם יקרים פי שלושה ממה שהם מצפים שיעלו, אבל אז הם יגלו שהם בעצם עולים רבע ממה שהם ציפו", מתגאה רובינסון וחושף נקודה רגישה: לנו זה כמובן יעלה יותר. כמה יותר? זו שאלת מיליון הדולר שמעסיקה את הזכיינים הישראלים.
שבועות ספורים לפני הפתיחה המיוחלת, כשידיעות על פריסת הסניפים העתידית של H&M נושפות בעורפם, ההכרעה בעניין התמחור טרם התקבלה. רובינסון עשה את שלו, עכשיו תורם של הזכיינים להוכיח שהם יכולים להפוך את החלום האמריקאי הישן לעסקה משתלמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
