מפריחים את השממה

שגיא כהן מצא את עצמו במסעדת אוקטגון בנהלל, וגילה שמדובר במקום שמוציא שם טוב לבשר באשר הוא. מוח העגל היה מצוין, הסלטים נדיבים והאנטריקוט ללא דופי

שגיא כהן, פרומו. צילום: יגאל לוי | 13/4/2007 8:18

בתור מי שחלק נכבד ממשפחתו מתגורר במרחק זריקת שייטל ממסעדת אוקטגון שבכניסה לנהלל, הייתי צריך לדעת.

הרי בחלק הזה של היקום כשאומרים לך: "אולי תיכנס רגע לאכול משהו?", הכוונה היא שבתוך שלוש דקות תופיע על השולחן חביתה משלוש ביצים, צנצנת עם שמנת סמיכה מהמחלבה, גבינה לבנה, עוד גבינה לבנה, הגבינה הלבנה תוצרת בית, הגבינה הלבנה המיוחדת (וכמובן: ממרח הגבינה הלבנה), כמה גבינות צהובות וקערה ענקית מלאה סלט קצוץ דק-דק. ואז, בדיוק כשאתה גומר לפתוח את החגורה, מחייכים אליך ושואלים: נו, ועכשיו, מה אתה רוצה לאכול? בסביבה כזו, איזה סיכוי היה לרעיון הטאפאס?

ובאמת, מסעדת אוקטגון, שלפני חודשים אחדים הוסיפה לתפריט את שלומי קצין כשף ואת המנות הקטנות כטאפאס, נותנת למושג הספרדי המסורתי משמעות חדשה לגמרי. זה - איך נגיד את זה? - טאפאס במשמעות הרחבה של המושג. המאוד רחבה. מנה (טובה, אגב) של חציל עם טחינה גולמית, מיץ לימון ושמן זית היא, לא פחות ולא יותר, חצי חציל חם מהתנור.

מנה של סלט נהלל (לגמרי לא רעה, אגב) היא הר קטן של עלי העונה עם המון זרעים (ברוחב לב, להקת תוכים הייתה חיה חודש על כמות הזרעים שהייתה במנה הזאת) ושלושה טוסטים, כל אחד עם גבינה לבנה קצת אחרת. סלט מהסוג שמספיק כמנה ראשונה יפה לשני אנשים, ושבתל אביב נחשב בכמה וכמה בתי קפה לארוחה שלמה.

אחר כך, העסק קצת נרגע. אבל באמת: רק קצת. כל המנות שמגיעות כיחידות מגיעות בשלשות: שלושה רביולי, שלושה טוסטים עם פטה כבד עוף ואווז, שלושה נתחי מוח עגל (תכף עוד על מוח העגל), וזה קצת יותר מדי.

זה כיף לטעום מכל מיני תבשילים ומכל מיני טעמים, ונדיבות היא בוודאי לא תכונה מגונה, ובכל זאת, קצת פחות אוכל. אחרי הכול, השם מחייב. ועוד יותר חשוב: לאוקטגון יש מנה שנקראת אנטריקוט מפרות שמנות עם מוח עצם, שאתם רוצים להגיע אליה במלוא חושיכם.

מסעדת אוקטגון יגאל לוי

צרוב בעור

אז ככה, לפני שנמהר לאנטריקוט: מוח העגל היה מצוין. בניגוד למתכון השכיח של מוח עגל, שנעטף בפירורי לחם ואז מטוגן ומלווה ברוטב, כאן לא פחדו להגיש את מוח העגל כמו שהוא, חתוך לנתחים קטנים ושלוק בסגנון הצרפתי.

איתו הגיע תבשיל קטן של פלפלים, כוסברה ולימון כבוש. התפריט קרא לזה סגנון מרוקאי. לי זה נראה קרוב יותר דווקא למטבח הטוניסאי, אבל זה לא שווה מריבה.

כך או כך, זו הייתה מנה נהדרת: המוח היה רך ועסיסי, הפלפלים מוצקים והחמיצות מהלימון הכבוש ומהכוסברה הרימה את כל המנה.

פטה כבד העוף והאווז, שדווקא הומלץ בחום, היה בסדר אבל לא מלהיב, וגם רביולי הכמהין (קצת יקר ב-44 שקל למנה) הותקן כהלכה

והיה לגמרי בסדר, אבל חסר לו הניצוץ שיהפוך אותו ממנה בסדר למנה שזוכרים. נתח צרוב של סינטה, לעומת זאת, שהיה הטאפאס האחרון שהגיע, היטיב להכין את הקרקע לפסגת הארוחה: כן, ההוא מהפרות השמנות.

אוקטגון נודעה מאז הוקמה לפני שש שנים בסטייקים שלה, ואם האנטריקוט הזה הוא דוגמה, המוניטין שיצא לה יצא בצדק. טעמו של הבשר היה עשיר כל כך, והנתח היה עסיסי כל כך, שופע שומן ומיץ, עד שהוא היה פשוט חמדת בשרים.

לפעמים קשה להפסיק להתפעל מהדרך הארוכה שעברנו - בכל מה שנוגע לבחירת בשרים והטיפול בהם - מהימים הלא כל כך רחוקים שבהם צירוף המילים הנורא "טרי ובלי שומן" היו מילים שתיארו אצלנו נתח בשר נכסף.

מנה באוקטגון יגאל לוי

לפתח מוח עגל

הסטייק של אוקטגון היה אנטריקוט שכל שלבי הטיפול בו - מהבחירה בנתח משויש כהלכה, דרך היישון האוהב ועד הצלייה המדויקת - היו פשוט ללא דופי. ואם כל זה לא מספיק, עם הנתח הגיעה עצם גדולה ובה מוח.

זו לא הייתה עצם מוח, זו הייתה באר מוח. אתם מכירים את העצמות הענקיות האלה שאתה מוציא מהן בכפית זעירה קמצוץ מוח עצם? אז זו לא הייתה עצם כזו. אפשר היה להוציא ממנה (ולהוציא ממנה) מוח בכמות מספקת כדי למרוח שכבה נדיבה על כל נתח האנטריקוט, מה שהוסיף לו עוד טעם ועוד עסיס ובכלל הפך אותו לחגיגה. ברור שהצ'יפס העבים שהגיעו איתו היו טובים גם הם. כשהולך, הרי הכול הולך.

אחרי התלבטות ארוכה החלטנו - אף על פי שרצינו להישאר עם טעם הסטייק בפה - לנסות מנה אחרונה (על לאכול, אחרי הכמויות האלה, לא היה כמובן מה לדבר).

למרבה המזל, המנה האחרונה שרצינו אזלה (לעולם סימן טוב למסעדה), וכך אלוהי הפרות השמנות החליט בשבילנו שניסע הביתה עם הטעם המצוין של הסטייק בפה. חייכנו כאילו שיש לנו מוח עגל.

אוקטגון, נהלל. טל': 04-6415333