הרשת החברתית: מסע אל הדייגים שמחכים למהפכה בענף
מלחמת ההישרדות מול מגדלי הדגים בבריכות, הים ההולך ומתרוקן וחבורת החופים המגובשת, שנאבקת בציפורניים על עתידו של המקצוע הלא פופולרי. מרדכי חיימוביץ ויוסי אלוני התלוו אל הדייגים שמבלים שעות בציפייה לאיזה בורי או קלמארי ומחכים שנים למהפכה בענף - וחזרו עם דלי מלא
לדובר קוראים רמי מזרחי, בנו של אבי שיטת הפומפה. כשהכנרת ידעה ימים שופעים יותר, רמי היה יוצא אליה עם פומפה ביד ימין ופומפה בשמאל. דגי הבורי חיפשו את הרשת שלו כמו שמסי מחפש את הרשת של קסיאס, שוער ריאל מדריד.
אבל עכשיו לא רק אין דגים, גם המים בקושי מסתירים את סוליות מגפי הגומי. "בתנאים האלה", חש רמי חובה להתנצל, "קשה לי לפוצץ כמו פעם". אלא שרמי רחוק מלוותר. תחת קרניים אחרונות, כשהצל מטפס לאטו מהים לגולן, הוא ממשיך להתכתש עם המים. הולך ומרביץ. פומפה על ים כנרת.
יצאנו אל הדייגים אחרי הסערה הגדולה. לאחר תלונות על ים שהתרוקן, רצינו לשמוע את שירת הים. להבין אם הגשם והשיטפון עשו משהו טוב.
האם יש עתה יותר דגים? האם לדייגים חובבים ולמקצועיים שווה לזרוק חכה? חזרנו עם תובנה אחת נחרצת: הים הוא אותו ים. האם הברכה שבה למצולות? פה כבר תלוי את מי שואלים. דייגי הסירות טענו שבימים הראשונים לאחר הסערה היו יותר דגים. אבל אחר כך שב הים לשממתו הרטובה. בעל ה"מכמורתן" (כלי שיט לדיג מסחרי באמצעות רשת) שפגשנו טען ההפך. לדבריו חסרו לו ימים כדי שיוכל להרשית את כל השלל.
מה שבטוח הוא שלאחר שהפשירו השלגים נחשפו מחדש הבעיות. בעיקר מלחמת ההישרדות של דייגי הים מול המכמורתנים ומגדלי הדגים בבריכות. אבל מצוקות הזמן לא מנעו מהאנשים ששוחחנו איתם לרקום ברית אהבה מחודשת עם הים.
הרוח ב-9:00 בבוקר בחוף פלמחים מלטפת שיפולי כרס שפוכה על בגד ים שחור. הכרס שייכת לערן אברמוביץ שבדיוק מנקה דג קוצני. קוראים לו סיכן משויש או סיכן הודי.
מכנים אותו אראס או קומוניסט, לא ברור למה. לאחר מסע מהים האדום דרך תעלת סואץ פגש את הסכין של אברמוביץ, לא לפני שעצר ברשת של חברו אמיר ברונפלד. "כל הסיפור של דיג", אומר ברונפלד שארוז בחליפת צלילה שחורה, "הוא סיפור של מזל עם קצת סבלנות וידע".
ומאיפה האהבה לים?
"מזה שהיינו מכותרים יותר מדי זמן ביותר מדי הרים".
ברונפלד ואברמוביץ נולדו בצפת. שניהם בני 50, מכיתה א' יחד. גם עכשיו לא מפרידים ביניהם ימים ויבשות. אברמוביץ גר ברחובות והוא מעצב פנים. ברונפלד מנס ציונה, מנהל פיתוח עסקי בקבוצת "המשביר". את מסע הדיג שלו התחיל ברונפלד בנהר הירדן ובכנרת. לפני 20 שנה הוציא רישיון לדוג בים התיכון.
מאחוריו מסעות דיג בתאילנד ובאגם אונטריו בקנדה. אבל את הדג הגדול ביותר העלה באיי סיישל. זה היה דג חרב מפלצתי שלא הצליח להרים לבד. למרות ההישג הזה הוא מעדיף את העבודה בארץ. שם יושבים בסירה, אוכלים, שותים, זורקים חכה. הכל קצת סטטי, קצת פסיבי מדי לטעמו. הדיג מתניע את כל גופו. ברונפלד עובד בשיטת ה"ג' ראף", המגרפה . הוא שוחה לים עם הרשת, עושה חצי סיבוב, קושר אותה לסלעים ומה שנגרף - נגרף. כעבור כמה שעות הוא שוחה שוב כדי להתיר את רשתו ולגרור לחוף.
נשמע לי קצת סיוט, כל הפעילות הזאת. למה שלא תחזיק חכה?
"צריך סבלנות בשביל חכה. חכה זה לשבת ולהמתין שעות. לא בשבילי".
ברונפלד מנתק עכשיו מרמיר פעור פה מרשתו ומשבח את הדגה. "יש פה גם קלמארי, גם ברבוניות, יש פה הכל". אלא שעכשיו זאת תקופה לא מי-יודע-מה. הסערה כפתה נסיגה טקטית על הדגים והם מתחפרים במעמקים.
איך אתה מוצא זמן ללמוד את כל זה?
"אני תמיד מוצא את הזמן למה שאני אוהב. אתה לא? "
לא .
"לא מאמין לך".
מה הדיג נותן לך, מבחינה נפשית?
"תרים רגע את הראש מהפנקס הזה שלך ותסתכל מולך. אתה קולט את היופי? לא כמו סיישל או הלגונה הכחולה?"
בילדותו שוטט בהרי צפת, התבונן, ליקט פטריות. "אתה מכיר מישהו שעושה את זה היום? " מפי הלוקוס שהוא מחזיק שולף אברמוביץ דגיג חי. חופן אותו ומחזיר לים. הים נוכח תמיד על שולחן השבת שלו. הוא אוהב במיוחד להכין לילדיו קציצות מאראס וחריימה מבורי. את הימים שבהם אינו דייג או טבח משפחתי מעביר אברמוביץ עם אנשים. "אני חי בעולם של חוזים וריצוי קליינטים. אבל הים הוא הניקיון המוחלט. ההזדככות האולטימטיבית. כמה פעמים בחיים אתה עושה משהו למען הנשמה שלך?"
הסיפור של אברמוביץ עם הים התחיל ברומא. למד שם שבע שנים, ראה את האיטלקים מטפלים להפליא בפנאי שלהם. "הבנתי שהם יודעים לחיות ואנחנו לא". כשחזר לארץ ברונפלד כבר היה עמוק בביזנס של הדיג, וזרק לעברו רשת. אברמוביץ בא לעזור ובסוף נתפס.
פתאום הבין שפה זאת לא רק איטליה אלא הרבה יותר. "שם המים קרים הרבה יותר, ואיפה תמצא שוניות מרהיבות כאלה?" אבל ברונפלד, איש מעשי ביותר, קוטע את פרץ הפיוטיות שמבעבע מחברו. "אתה לא יודע לנקות ולדבר באותו זמן? ב-12 אנחנו צריכים לחזור למשרד".
ציון שומינוב לקח חופש מהמשרד, ושיחכה כל ההייטק. היום הוא עם הדגים. אני מוצא את שומינוב בקצה השונית, מין תחנה אנושית אחרונה לפני הכחול הגדול. מכנסי הטרנינג שלו מופשלים והגלים מלחכים את כפכפיו. מזהיר אותי מפני ה"קומוניסט" שבידיו: "יש לו 'פויזן' בקשקשים". כברונפלד שנמצא על הסלע השכן, גם שומינוב התחיל את מסע הדיג הישראלי שלו בירדן.
"אבל חיפשתי משהו קרוב יותר לבית שלי בראשון לציון", הוא מסביר ומרכיב פיתיון על חכתו. הוא בן 30, נולד בבאקו בירת אזרבייג'אן. פה ושם היה הולך לים, אבל היה קר ושומינוב לא ממש נתפס. לחץ העבודה פה זרק אותו קבוע לחוף.
ה"לבד" הזה מחזיר למקומם את כל חלקי פאזל מוחו. מרגיע את עצביו מזעפם. בימים האלה, ציון שומינוב מוכן להתיידד רק עם הציפורים. נראה שהן ממש מחכות לו. אנחנו נפרדים כשהוא מתיישב והן חגות סביבו. מתיישבות על כתפו. הוא זורק להן שאריות דגים שניקה, הן חוטפות וחוזרות לשמיים.
החורף מדגיש את ריח הים. באין עשן מנגל או אדי דלק, רק המלוח מרחף על פני החוף.
האוויר צפוף יותר ואתה חש בדידות מתוקה. בלי מטקות ובלי ביקיני. רק אתה והוא. הזקן והים. קו המים מתפרק מסודותיו. לאחר אוגוסט של אנשים וחול, הסלעים מרשים לעצמם להיחשף. כראשי צוללנים שעולים מהמעמקים מבצבצים ראשיהם על פני המים.
לפני 25 שנה, מול הנקודה שאנו עומדים בה, נסחפה מאשדוד הספינה "הרוקי". במשך שנים נחגגו כל מיני חגיגות בין הגרוטאות. ה"ביץ' בויס" היו מזנקים ראש מהסיפון. לבסוף שלפו את ה"הרוקי" בחתיכות. חלקים ממנה נשארו במים עד היום והלוקוסים אוהבים לבקר בהם.
מאחורי סלע הכורכר מוטלת גופת לוקוס. לידו רובה אוויר טעון. "בדיג עם רובה אוויר", מסביר אייל מלכה מחבורת החוף, "אתה מקווה שהחץ ייתקע בדג ולא בסלע או בך". מלכה יודע על מה הוא מדבר. פעם נכנס לתפוס אראס ולבן זוגו נפלט חץ שפילח את רגלו. "במקום את האראס, דגו אותי", הוא צוחק היום.
מה הרגשת?
"לא הרגשתי, פשוט נהייתה לי רגל מעץ. רק בניתוח הוציאו לי את החץ".
שורה של חוקים מנסה לעשות סדר בסוג הדיג הזה. אחד החשובים קובע שיש לרדת לדיג כזה רק בצלילה חופשית. צלילה עם בלונים תיתן לדייגים שהות כמעט בלתי מוגבלת ותאפשר השמדת להקות שלמות. לא שאין עבריינים. "בבוקר אנחנו רואים אותם עולים עם הבלונים מהמים", אומרים לי אנשי החוף. לאחד מאנשי החוף קוראים חנן גד והוא גר במושב נטעים הסמוך. "ממתי אני דייג? " הוא חוזר על שאלתי, "מהיום שבו הרגשתי שאני רעב".
מה מרגש בדיג?
חנן: "שמע, זה ציד".
אייל : "אני היום לא צדתי ונהניתי מכל רגע".
חנן : "אבל כשדג מרטיט לך את הרשת אתה בעננים".
לא שחסר לו קצת רטט בחייו: בתור חבלן משטרתי הוא היה בכל הפיגועים מאז 1995.
הסתכנת הרבה.
חנן: "זה לא סיכון, זה פשוט מגעיל ועצוב".
יש זיכרונות שנצרבו?
חנן: "אלה לא דברים שמדברים עליהם בים".
אייל : "היית מספר לנו על הריחות שהרחת כשהיית מגיע לאוטובוס שרוף".
המשפט הזה מצית בחנן גד זיכרון כואב. פעם הוקפץ לפיגוע בשדרות הר ציון ליד התחנה המרכזית הישנה. כשהגיע מצא חיילת שנפגעה אנושות. כעבור שנים בא לבית העלמין בחולון ובדיוק נפל על המצבה שלה.
הרווחת את השלווה ביושר.
"הים ועדר העזים שלי הם שנותנים לי שלווה".
החיפוש אחר שלוות הדיג עלול לקחת אותך למקומות מטורפים. אנחנו בראשון לציון מערב, ליד ה"סופרלנד". בסמוך לכניסה לשפד"ן (שפכי גוש דן) נמצא אגמון הנקיק. יפה, מסתורי משהו, מסתתר בין אקליפטוסים תמירים. אל תתנו לפסטורליה לשבות אתכם.
האגמון ניזון ממי הנגר העילי של ראשון לציון וסביבתה. המים נאגרים באגמון הסופרלנד הסמוך ומוזרמים אל הנ- קיק. הם מחלחלים, מעשירים את מי התהום ומלאים דגה וציפורים. דייגים חובבים וצלמי ציפורים מתים על האתר הזה. בשישי אחר הצהריים מתייצבים כאן אלכס ואשתו לטיול רומנטי. "בדרך כלל אני בא לדוג כאן", מצהיר אלכס, "אבל עכשיו הדיג חלש".
אתם לא מפחדים?
"השמועה שהמים מזוהמים אינה נכונה. אני מצליח להוציא דגים יפים, בעיקר מושטים וקרפיונים".
ואתה ממש אוכל אותם?
"שנים אני נהנה מהם, והכל בסדר".
לא רחוק מהם ממוקמים אשר ליאני ובנו יובל מכפר טרומן. יובל בן השבע שמח מאוד. זאת הפעם השישית שלו כאן. הוא תמיד מגיע עם בני משפחה וחברים, והוא הרבה יותר זהיר מאלכס. את הדגים הוא לא אוכל אלא מטיל לבריכה שבנה לו אבא. בטוח שימשיך לבוא, "כי כאן השקט והרוגע".
עוד לפני היות השפד"ן הציג הירקון יכולות מזהמות משלו. כבר שנים שאין זה כך. השבוע מצאנו דייגים על גדות ירקון נקי. רובם היו זחוחים כשמים השקופים, אבל כמה בחרו להתבצר בעוינותם.
"מה אתה עושה? " צווח אחד שתוקתק במצלמה של אלוני. אחר שיחק אותה כלא מבין עברית. השלישי היה ויקטור הטוב מבייקל שבסיביר, שבאמת לא הבין עברית וכל שהיה יכול לומר היה ש"מגיע אחד פעם בשבוע ודגים ככה-ככה..."
לימינו מצאנו כדורגלן מליגת-העל שאסר עלינו למסור את שמו, אבל צ'יפר אותנו בסיפור: פעם אמרו לאיש אחד "מה לך כי תדוג? לך תעשה כסף". השיב האיש: "ואז מה?" אמרו לו: "תבנה לך בית גדול". השיב האיש: "ואז מה?" אמרו לו: "תהיה בעל רכוש רב". השיב האיש: "ואז מה?" אמרו לו: "תוכל ללכת לדוג כל היום". השיב להם: "אז אני מעדיף לדוג כבר מעכשיו".
הכדורגלן התחיל לדוג רק לפני שנה, אבל הוא כבר יכול לקבוע בביטחון: "זאת התרפיה שלי".
אבל למה בירקון?
"כי אין דגים בים התיכון".
עודנו מדברים והוא מפטם את הפיתיון בבצק רך כפי שאוהב הבורי. "הוא משחק איתו בפה, מוצץ אותו". לפנינו בדיוק צץ בורי חסר תנועה. הדייג חשב רגע, הסיק שאולי הזימים שלו מלאים חול והחליט לוותר לו. כשוויקטור ניסה להתלבש על חסר הישע, הכדורגלן התרגז מאוד: "עזוב אותו בשקט, אתן לך אחר במקומו".
מפה לשם השעה נהייתה אחת והשמש טיגנה לנו את העורף והדגים בוששו והכדורגלן העביר לי את חכתו. אולי ישחק לי מזלי כמתחיל. "כשתראה את הפיתיון שוקע", תדרך אותי, "תרים במהירות".
הפיתיון באמת שקע ואני הרמתי, אבל חכתי עלתה מבוישת. הכדורגלן החליט לא להוריד אותי לספסל אלא לתת לי עוד צ'אנס. היא שוב שקעה ושוב הרמתי וגול.
בקצה החוט פרפר דג כסוף שנצנץ בשמש העזה כשיריון של לגיונר רומי מצבא טיטוס. אלא שהאופוריה שלי הייתה מוקדמת. "המוסר אמנם דג שווה ביותר", פסק הכדורגלן, "אבל הוא קטן מדי". הינוקא הושלך למים ופצח ב"רייס" מטורף אל החופש.
ב-6.30 בבוקר , נמל יפו הוא מדד לא מדעי של הפער. דייגים עם "שחור" בכוסות קלקר שואלים את עצמם מה ילד ים. לעומתם גברים בחולצות אדידס פותחים את יומם בג'וגינג שאנן. שניים יוצאים בקיאק אל הים, פליט אריתראי יושב על אופניו ומלווה אותם במבט נוגה.
הציפורים בשמיים משנות מבנה מראש חץ לטרפז ומוחמד ג'רבוע מגיח מהים עם סירתו. רשתו ריקה, קלסתרו עגום והוא יוצא איתנו לעוד סיבוב רק כי ביקשנו. סירה מס' 33272 של מוחמד היא למעשה חסקה עשויה דיקט ופיברגלס. כלי קומפקטי שכמעט לא משאיר "ספייס" בין חרטום לירכתים. על הסיפון הזערורי רשת נקובה שמאפשרת לדגים בריחה ללא ייסורים.
כשמוחמד מזהה במרחב בורי שקופץ מהמים, הוא אומר: "זה המזל שלי" וממהר לפרוש רשת. מוחמד (54) נולד מהים. מינקות כמעט התרוצץ יחף על הסלעים. כשהיה בן 5 התחיל לזרוק אבנים על המים ולמשוך את הבורים לחוף. "הייתי מוכר לילדים שלוש חתיכות בעשר גרוש".
בגיל 13 יצא בפעם הראשונה לים עם אביו סאלח. שנה אחר כך כבר עשה את זה לבד. "רק אני והים". העבודה בגפו נטמעה בנפשו וגררה אותו למלחמת מאה שנה עם הרשויות. החוק אוסר על דייג לצאת לבדו לים, אך גם לאחר שרשרת דוחות וקנסות מוחמד ממשיך.
"ולו מותר להיות לבד? " הוא מצביע על אופנוע ים שחולף לידנו. מוחמד מנווט את סירתו כמעט על עיוור. מתפתל בין הסלעים כגולש סקי. "המשטרה משתגעת איך אני עובר ביניהם", הוא צוחק. "אני בן אדם דרוויש, תן לי את הים וזהו. לסרט לא הלכתי כל החיים, ירושלים אולי שלוש פעמים, חוץ לארץ בכלל לא".
מעולם לא בזבז יום על בית הספר, קרוא וכתוב אינו יודע. על כך הוא מחפה בזיכרון ארכיוני. יורה תאריכים של כל תלונה שהוגשה נגדו, שולף שמות פקידים בעירייה. אחד מהם, יצחק פילטר, סמנכ"ל מחלקת החופים, כתב עליו: "... סייע בהצלת טובעים בים, במיוחד בהיעדר מצילים בחוף". ובלשונו של מוחמד: "הצלתי אנשים יותר מהשערות בראש שלי".
הראש של מוחמד ג'רבוע מייצר חרזנות אובססיבית. "אם אני שומע דיבורים מיד באים לי החרוזים". ייתכן שדבק בחרוזיו כדי לתת אופי מבודח, קל יותר, למגעיו עם האנשים. לאישה שסירבה לשלם 30 שקלים לקילו מרמיר השיב: "הלו, גברת, אני יש לי סחורה מדברת, ואם תלכי איתי לכנרת תדברי אחרת. אני מוכר ביוקר כי תפסתי את הדגים על הבוקר ".
הצלחת לשכנע אותה?
"בסוף קנתה שלושה קילו".
כשבורי אחד מתענה על החסקה, מוחמד מחזיר אותו למים, "להתראות ויופי מאדאם סופי". מעלינו להקת קורמוראנים, מוחמד עושה פנייה חדה כדי לחמוק מסלע בלתי נראה ואני מרגיש את הקיבה עולה לנחיריים. עד שסוף-סוף התחיל לקפל את רשתו. כשסיים גילה בה יבול מרשים של 40 קילו בורי. "הדייגים על המזח יגידו לי: "התעשרת, מוחמד'".
אולי לא התעשרת, אבל הסערה הגדולה לא סידרה אותך קצת?
"בזמן הסערה היו דגים, אבל לא היו קונים. המחירים ירדו מ-60 שקלים ל-20 לקילו . עכשיו עלה קצת, ל-35. נקווה שזה יתייצב".
"אל תשים לב למה שאומרים לך, הסערה עשתה רק טוב". אני יושב עם בנצי כנען על הרציף היפואי. בגיל 68 בנצי הוא מועמד מוביל לתואר "זקן הדייגים". למכמורתן שלו קוראים "עתיד", והעתיד שלאחר הסערה נראה לו שופע. הגשם מילא את הוואדיות, הוואדיות נשפכו לים והים התמלא באוכל לדגים.
"הסחף צבע את המים בחום יפה כזה". בגלל הפרוספריטי של הטבע בנצי עובד לפעמים כמה ימים ברציפות. לא יום ולא לילה. כמויות אדירות, לדבריו, שהשוק לא מסוגל לקלוט.
אבל לא תמיד שט ה"עתיד" של בנצי על גלי הברכה. לפני כחמש שנים ייבא ציוד מחו"ל ועשה 32 טונות ב-20 יום . בשביל התעשייה בארץ זה היה יותר מדי, ובנצי מכר לסוחר עזתי. "אבל כשהסוחר נרצח, רצחו גם אותי".
בנצי כנען נולד בבוקרשט. כשהיה בן 13 הצטרף לאגודה הימית "זבולון תל אביב". כעבור שנה התקבל לשדות ים, אז בית הספר לדיג.
מה מצאת בים?
"קשה לדעת".
אולי אהבה?
"אולי אתגר. הטבע מאתגר אותך בכל פעם מחדש".
צבא עשה בחיל הים, בספינות הטורפדו. עם ספינות הדיג של חבורת "יונה" הגיע לאריתריאה. פעם הפליג איתו משה דיין, שהיה יו"ר מועצת חברות הדיג. בנצי זוכר אותו כאדם פשוט ולא מתנשא, "אחד מאיתנו", הוא מחייך. אבל בעברו של בנצי גם הפלגות נעימות פחות.
לפני כ-30 שנה נקלע לסערה שמנעה ממנו לשוב לאשדוד. 10 שעות לא זז מההגה עד שחילץ את ספינתו בשלום. מאז החליט לא לשחק אותה גיבור. "אני יוצא אחרון מהנמל וחוזר ראשון". על הגל צבר גם כמה אמונות טפלות. לעולם לא יפליג ביום שישי ה-13 לחודש ואף פעם לא ישרוק על הסיפון, שפוסידון לא יחשוד חלילה שהוא שורק לבתו (בת הים) ויביא עליו סערה.
עד מתי תמשיך עם הים?
"עד הסוף".
קצפם של הדייגים הקטנים יוצא על מכמורתנים כמו של בנצי כנען. "הטרולים", כך הם מכנים אותם, גומרים להם את הים. שולים ממנו ביצים שלא בקעו, דגיגים שטרם היו לדגים. "מה זה אם לא רצח?" שאלו כמה מבני שיחי.
השאלה הזאת תהדהד גם בג'יסר אזרקא, כנראה כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל. הגענו עם הרוח המזרחית וג'יסר א-זרקא קיבל אותנו בקפוצ' ונים מורמים. ברחובות הלכו צעירים שהשתבללו לתוך מעיליהם. נסענו אל החוף בדרך כורכר, שמענו את קול המואזין על הגלים. גילינו מפרץ בסגנון החוף האמלפי עם תחזוקה בסגנון עזה.
בכניסה אליו יש אמנם שני מגדלורים, אבל כבר שנה שאין בהם אור. וחוץ מזה הוא קטן ולא מצליח להכיל את כל הסירות. בימים של שפל המים נמוכים מאוד ולא מאפשרים לדייגים להוציא את סירותיהם לים. מי שמתעקש מסתכן בשבירת המדחף שלו. אז יישאר לו רק להביט בקנאה לשדות ים שסירותיו נכנסות ויוצאות חופשי מהמעגן.
בסככה של נעים מתחממים סביב המדורה. "זה התענוג של הדייגים", הם אומרים. מעבר לכך הים אינו תענוג גדול בימים האלה. הטרולים לא מתחשבים בים. מזלזלים בו. דגים ברשת עם עין קטנה כדי לתפוס את הקלמארי, ובדרך גורפים גם דגים בטרם יומם ומחזירים אותם מתים לים.
"דג שצריך להיות 30 ו-40 קילו, הורגים אותו ב-100 גרם". כך נעלמו, לדבריהם, 12 זנים. "בקרוב נראה דגים רק בתמונות", התלוננו. הגדולים, הם מאשימים, גם קורעים את הרשתות שלהם. "אני יוסוף", אומר לי הבן של נעים, "לקחו לי רשת של 8,000 שקלים , אין אחריות בים".
אבל הסערה עשתה טוב, לא?
נעים: "הוסיפה קצת, אבל לא כמו שהיה פעם".
יוסוף : "הסערה, כמה הביאה? 2,000 שקלים, אבל חמישה חודשים ישבנו".
והגשם שיחזור לא יעשה טוב?
"כמה יעשה טוב? אתה לא מקבל משכורת קבועה. הדייג עובד כמו זונה בכביש. פעם יש, פעם אין".
איך אתם מסתדרים?
"מזל שאני נשוי לערבייה. יהודייה לא הייתה סובלת פריג'ידר ריק".
נעים "בדרך ל-80 שנה" ונשוי לשלוש. יש לו 15 ילדים. אני שואל על נכדים ונענה ב"או-הו-הו". " פעם הייתי דייג חזק", הוא מעיד על עצמו, "עבדתי ביום ובלילה, מוציא אולי 50, 60 קילו ביום". מאז 50 שנה חלפו והכל השתנה. "הדגים הלכו לקיבוצים מעגן מיכאל וטירת צבי, לכלובים ולבריכות".
אז מה עוד מחזיק אתכם בים?
יוסוף: "מי שחושב שיש כסף בים הוא חמור. הים זה הנפש, הכיף, מדביק אותך אליו כאילו אתה נרקומן. אוהבים אותו". האהבה כמעט הרגה את יוסוף, ויותר מפעם אחת. יום אחד נתקע בלב ים ושחה 5 ק"מ עד החוף. חמש פעמים התהפך. "אוטו מתקלקל, אתה עוצר בצד ומתקן. בים נעצר המנוע - אתה בסכנה. הרשת נתפסת - אתה בסכנה. כל הזמן סכנה".
יש חיים מעבר לים, נגיד קולנוע?
נעים: "יש טלוויזיה. כל אחד יש לו סינמה בבית". יוסוף : "גם המצב לא נותן לבלות. חיים מהבית לים מהים לבית".
חו"ל?
נעים: "אני לא הלכתי, אבל יש לי חברים הרבה. מספרים לי על טורקיה ויוון".
כבר במאה ה-19 סיפר חוקר ארץ ישראל משה ריישר על הכנרת. "אורכו י"ב שעות, רוחבו שש, הרים נאים סביבו. מימיו זכים וטובים, שותים הרבה ולא יודעים כי באו את קרבנה. ודגים גדולים, רבים, מינים שונים וטובים מאוד...".
על אורחותיו של אחד הדגים - הבורי - אני שומע מפי יעקב פדידה בחוף שלדג. מתברר שזאת עונת ההשרצה שלו, אבל הבורי, לפחות זה שבכנרת, לא באמת משריץ. הוא מגיע מהמעמקים לחוף, מגרד את בטנו בחול ונדמה לו שהוא משריץ. אלא שההשרצה האמיתית יכולה לקרות רק במים מלוחים.
אז איך הבורי מגיע בכל זאת לכנרת? כשהוא במשקל 5.6 גרם מביאים אותו מהים התיכון. בתוך שנה מגיע הפג לפרקו. "אבל משרד החקלאות", מתלונן פדידה, "לא הנחית השנה להקות גדולות של בורי בכנרת והמצוקה מורגשת". המושט , לעומת זה, יהיה בסדר. הוא משריץ בכנרת ומשרד החקלאות משגיח שהטרולים לא יגרפו את ביציו.
יעקב פדידה הוא דור עשירי בטבריה. קרוי על שם דודו שנהרג בקרב לשחרור העיר. כשהיה עדיין ילד לקח אותו אביו יחיא עם סירתו לים. בימים ההם המים היו גבוהים ופדידה היה מזנק אליהם ממרפסת הבית שמאחורינו. גם כשהסורים ישבו לטבריינים על הראש, הדייגים לא עשו חשבון. המשיכו להטיל רשת בחסות שתי נחתות של חיל הים. כשאביו ושותפו שטו פעם באזור הטבחה חטפו אש גיהינום. הם זינקו למים ושחו עד כפר נחום. למחרת התגנבו לאזור הסורי והחזירו לעצמם את סירתם.
אביו של רמי מזרחי חתום לא רק על שיטת הפומפה אלא גם על הז'ורז'רה. מדובר בסרדין מתכת, הדג מתפתה לנגוס ממנו ונלכד. כשאנחנו מדברים, העיניים של מזרחי משייטות על הכנרת. "אתה רואה את הקורמורנים? " הוא מצביע אל הגולן, "סימן ששם יש דגים". טורפים ללא גבולות, הקורמוראנים.
מחסלים 280 טונות דגים ב-90 יום .
עוד מעט יתחילו מזרחי וחבריו לגרש אותם. כפדידה, גם מזרחי העביר על החוף הזה את שנות התום. היה מתפלח מבית הספר, חוטף מאבא "פליק" שהיה מחזיר אותו לכיתה וממנה היה חוזר שוב לים. את שירותו הסדיר עשה בגולני.
שבוע לפני "חומת מגן" נפגע באל"ל - אימון לפני לחימה. את תקופת השיקום שלו - על קביים וכסא גלגלים - עשה בכנרת. מנותק מנייד וחמוש בז'ורז'רה, היה מבלה שעות במים. חוץ מהדיג היה גם זמן למחשבות. "אמרתי לעצמי: 'רמי, אתה מתגבר, מפה והלאה אתה לוקח את עצמך בידיים'". בתצפית למד את אורחות הדגים והעופות, טייל להם בראש.
מה הראש של הקורמוראן?
"תעיף את הראשון והעפת את כולם".
מה הראש של הבורי?
"חושף את עצמו. אתה רואה גל מתקרב, אתה יודע שהוא בעקבותיו".
המושט?
"אוהב את הסלעים, את מעיינות המים החמים. אלה שבחוף שלדג תעו בדרך. המקומות שלהם בטבחה, בכפר נחום ובשפך הירדן הצפוני".
אני בטוח שלא תזהה מושט ים או מושט בריכות.
"בחייך, זה כמו ההבדל בין מלפפון באלאדי למלפפון חממות. אחד אכל כימיקלים, אחד הטבע האכיל אותו".
כש"מקורות" פותחת את הסכר עולים מי הירדן. למרות האיסור המפורש, דייגים של שבת מטילים אז חכה אל שפך הנהר. אבל באחר הצהריים הזה המים נמוכים ודייגים אין. רק מאמינים ניגרים בגלביות לבנות טובלים בהם. "ישו, התגלה נא", מתחנן ראש הלהקה, "אמן" משיבה העדה באגרופים קמוצים.
חצי מיליון תיירים בשנה עוברים כאן, לא כולל השחפיות שמרחפות מעלינו. הדג העיקרי כאן הוא השפמנון שעולה בדרך כלל על צלחות יוצאי רוסיה. יוספוס פלביוס קרא לו "עורב המים" כי קריאתו הזכירה לו קריאת עורב. במקום פועל אתר "ירדנית". מציע לבאים סרט על יום בחיי משפחת דייגים במאה הראשונה לספירה. בסופו ובהשראתו מוזמנים האורחים לסעודה תנ"כית במסעדת "מן".
מתחקיר לקראת הכנת התפריט עלה כי באזור אכלו דגים טריים, מיובשים ומומלחים. תפריט "עונג שבת" כלל תבשיל תרדין, דגים גדולים וראשי שומין. אחת משיטות ההכנה המקובלות הייתה "מן ימא לטיגנא" (בארמית: מן הדג אל המחבת).
התלמוד מזכיר גם דג מטוגן עם ביצה. ככל שהדג המוגש היה גדול יותר, נחשב בעל הבית לעשיר יותר. לפי המושט הנדיב שהוגש לנו, בעלי הירדנית הם רוקפלר. עור הדג היה פריך, טיגונו מושלם, משכיח את השאלה המתבקשת אם בא מהים או מהבריכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם