הנאים השכנים בעיניך? בית הקברות של הביצה התל-אביבית
לא רק אריק איינשטיין: גם המאהבת של ביאליק, הגננת של רבין, שושנה דמארי, סמי עופר ועוד רבים אחרים טמונים בבית הקברות טרומפלדור, שהפך השבוע למוקד עלייה לרגל. מרדכי חיימוביץ הצטרף לשכנים שמציצים על האצולה התלאביבית המנוחה, לעובדים המסורים ולדיג'יי שאריק קלקל לו את כל התוכניות, ויצא למסע בין כוכבים שמשלמים על חלקה רק 100 אלף שקל למ"ר
נתי מורל כאן מאז שנולדה ופרידות גרנדיוזיות לא חסרו בטרומפלדור. הפרידות מסמי עופר, אפרים קישון ושושנה דמארי הן רק האחרונות שבהן. ובכל זאת, עם אריק איינשטיין זה היה אחרת. זה היה מישהו מהשכונה, אחד שבמסלול שלך. פעמיים בשבוע הייתה הולכת אל הקונסרבטוריון דרך רחוב מגוריו, חובבי ציון. ראתה אותו, לא דיברו אף פעם. "אבל הרגשתי שהוא תמיד מלווה אותי".
נתי , אשת מחשבים ואופנוענית, מקרבת מגבר לנייד כדי שנהמת האוטובוסים ברחובות תל אביב לא תשבש את הסאונד. אבל בלי קשר לסאונד, בפלייליסט שלה אין "דלג" לאריק.
רגליה יחפות, מקשיבה לשיריו ב"לופ". שותה אספרסו ונקרעת מ"כבלים". ואחר כך "יונתי, תמתי, חמדתי" - "שהורג אותי", ו "הכניסיני תחת כנפך" - "שגם כן הורג אותי" ו"תוכי יוסי" - "שלא לדבר שהורג אותי".
14:00 בצהריים , אובך על העיר. הופך אותה מלבנה לאפורה. האבק על המצבות נראה כפטינה. הישראלים סגרו שבת ראשונה בלי אריק והם תועים בין השבילים. ילדי הגן מחפשים את "אדון שוקו". אחדים באים במרוצה, אחרים במבוכה וכולם מכמירי לב בשאלתם הנלחשת: "איפה אריק?"
"פר לשז", בית הקברות הפריזאי, מתגנדר בפרדריק שופן, סימון סניורה, ג'ורג' אנסקו וגרטרוד שטיין. טרומפלדור מנפנף בביאליק, טשרניחובסקי, אחד העם ומקס נורדאו. הפריזאים מחפשים ב"פר לאשז" את ג'ימי מוריסון, לא את קבר האחים של אנשי הקומונה. התל-אביבים יבקשו בטרומפלדור את אריק איינשטיין, לא את יהושע רבניצקי.
בית העלמין הזה הוא סיכום חייה של עיר. תמצית קיומה. כל רחובות תל אביב קבורים בטרומפלדור. מאיר וצינה דיזנגוף, דוב ורבקה הוז, אליהו ועדה גולומב, משה שרת, מנחם שיינקין, יוסף ואליהו שלוש ועוד. טרומפלדור עצמו כמובן אינו קבור כאן. מי שעמדה להיות אשתו דווקא כן.
סיפור בית הקברות הזה מתחיל בחורף זועף ביפו. הכולירה עושה שמות, כל בוקר מוליד קורבן חדש וזעקה טרייה. בית הקברות ביפו מתמלא ומתחיל חיפוש מטורף אחר מקום קבורה מחוץ לו. ראש הקהילה שמעון רוקח קונה 12 דונם תמורת 50 מג'די טורקיים.
אבל ה"ש"ר", כך כינוהו, יודע שעם העותמנים זה לא סגור עד שזה לא סגור. הוא זוכר את אברהם, ששילם במטבעות זהב תמורת מערת המכפלה, ומחליט לנהוג כמותו. רוקח מזמן את עצמו לדיבור מעורפל בבית המושל. בקומו ללכת הוא דואג "לאבד" בקפלי כורסתו מעטפה עם מטבעות זהב. החלקה נרשמת מיד בטאבו על שם "ועד הקהילה המאוחדת לעדות האשכנזים והספרדים".
עוד באותו לילה, תוך סערת ברקים מטלטלת ארץ, יוצאים שני ארונות לדרך. המתים נקברים בשני קצות המגרש כדי לסמן את גבולותיו. ומחול המוות נמשך. מה לא מנסים כדי להעביר מכאן את עידן הכולירה. בסוף מחליטים לקבור ספרי קודש ולהעמיד חתונה לבני עניים בבית העלמין. בצליל ובצהלה, בנגינה ובמחול, משיאים שתי אחיות תאומות לשני נכים והמגפה אוספת אליה את כנפי המוות. מאז ובמשך שנים היו מטלטלים את המתים באלונקות מיפו.
"הדרך הייתה מלאה ערמות חול", יתאר הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. "פעמים רבות לא היו הכתפיים מסוגלות להמשיך את דרכן. במקרים רבים היו עוזבים את הארון בדרך כדי להחליף כוח, או בחכותם לכתפיים אחרות, להמשיך את מסע הלוויה בדרכם אל בית הקברות". העובדה המאלפת בסיפור היא שבית הקברות הקדים את תל אביב בכשש שנים. ייתכן שאפשר למצוא בכך את שורש שפיותה ואיזונה של העיר העברית הראשונה. מי שחושב על הסוף לפני ההתחלה בונה אשליה בגובה פני הים. הוא מבין שהכל זמני, ואף פעם לא יכנה את המקום שלו "עיר הנצח".
העיר הגדלה והולכת הקיפה את בית הקברות שלה בטבעת הדוקה. המוות היה לחלק מהחיים, ונראה מאיים פחות. כאן הוליכו מישהו לגן עדן, ומעבר לגדר, בקומה השלישית, מישהו תלה כביסה. לפעמים המתים היו נשארים בשכונה. אריק איינשטיין, למשל. החלקה שבה הוא קבור נושקת לחובבי ציון 16, לא רחוק מבית מספר 40, שבו גר.
"פר לשז" שבפריז אפוף פאר, מבית העלמין בכנרת עולים אדי הוד מעיק. טרומפלדור חף מכל אלה. השמות שקבורים כאן, גדולים ככל שיהיו, ניהלו גם חיים קטנים. גם טשרניחובסקי ואז"ר (הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ') אכלו חביתה לארוחת הערב. הם אהבו, שנאו, קינאו, תיככו, פקדו את המאהבת בכל יום רביעי אחר הצהריים.
עם ביאליק בקוטב אחד ואירה יאן אהובתו באחרת, עם ש. בן ציון בפינה אחת וצינה דיזנגוף ממול, עם אריה פילץ, בוראו של בית הקפה המיתולוגי, ולצדו ארפר גוט, מקים "הקזינו" שרגליו טבלו בים וראשו התחכך בעננים, אתה מבין שהביצה התל-אביבית לא הייתה צריכה לחכות לגיא פינס. היא תמיד הייתה כאן.
ליד השער הגדול מחכה לי יעקב מרקל. איש עם שפם שנולד בשכונת מונטיפיורי. בעבר היה "מזכיר העמותה לחקר נפוליאון בא"י", ונא לא להתרשם מכובד הראש האקדמי שמפיץ התואר.
מרקל נפרד מלימודיו הסדירים כבר בכיתה ז', אבל מה שלא הספיק בבית הספר השלים בחיים ובבית העלמין. פעם הקשיב כאן לשיעור של סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב. כשהסתיימה ההרצאה נתן לו המורה את דפיו ואמר: "מתאים לך לחקור את מה שכתוב כאן".
מרקל התרוצץ בין 4,654 מתי טרומפלדור עד שהוציא את "הפנתיאון של תל אביב". עכשיו הוא מנסה לכתוב ספר עמוק יותר, שלם יותר, ותחינתו אליכם הקוראים שלוחה: פתחו את הארונות, חפשו במגירות, סרקו את המזוודות, אווררו את עליות הגג. אולי תגיעו לחומרים אבודים שיפיחו חיים בסיפור המת של בית הקברות החי. אם כן, צרו איתו קשר.
עוד שני דברים שעליכם לדעת על מרקל: הוא מעיף אבנים שהונחו על המצבות, כי לדעתו זה מנהג פגאני. הוא לא משתגע מההתייצבות הצפופה ליד הקבר של אריק איינשטיין.
"זאת פסיכוזה. אני לא מבין את זה", הוא נאנח, "מילא מי שיש לו קשר אליו. אבל רק בגלל הקבר? אפילו אל שושנה דמארי לא באו ככה". האם הוא מביע את מחאת הוותיקים? אלה שכאן כבר שנים וחוששים שהנה בא לשכונה בחור חדש שיגנוב את ההצגה?
אם עוברת לכם בראש מחשבה שגם אתם בבוא היום הייתם רוצים לגמור בטרומפלדור, המתינו לשורה הבאה. כדי להיות שכן של דיזנגוף או של מקס ברוד, מזכירו של קפקא, תאלצו להשיל מעליכם 100,000 שקלים למטר רבוע - וזאת בתנאי שיישאר מטר רבוע.
את הכסף לחלקה של שושנה דמארי, כך אומרים, ארגן עידן רייכל בערב התרמה מיוחד. משפחתו של לובה אליאב עשתה "החלפות" (במלעיל) תמורת חלקתו בנחלת יצחק. "בקשר לאריק לחשו לי", אומר מרקל, "שהייתה פנייה לעירייה מיד עם מותו. מאיפה היו לו 100,000 שקלים?".
לסמי עופר, אגב, לא הייתה כנראה בעיה עם הסכום. אבל מרקל יודע שסמי עופר הוא לא, ואם בדעתו להיטמן במקום העבודה עליו לפתוח במהלכים כבר עכשיו. לכן ניסח בקשה, הריץ פנייה ואף קיבל תשובה: "בינתיים תמשיך לחיות, נראה אחר כך".
את הסיבוב שיביא אותנו לקבר של אריק אנחנו מתחילים במתחם חללי הפרעות. הן התחוללו ב-1921, ובתוך יומיים נהרגו 47 מיהודי יפו. ביניהם הסופר יוסף חיים ברנר, שקבור כאן. מאחור טמונים הרוגי מאורעות 1929. בגל הזה נרצחו 133 יהודים. בקצה השביל - גלעד לזכר הרוגי "המרד הערבי" (1936-39). היישוב ספר אז 500 הרוגים, ובהם אדם ליפקין, בן משפחת הרמטכ"ל המנוח.
על כל המתחם הזה נחקקו המילים "קבר אחים", עד שבא מרקל ואמר: "מה קבר אחים? הרי אנחנו יודעים היכן כל אחד קבור". אז שינו ל"מצבת אחים". מאז שתוקן החוק שגם מי שנהרג בדרך להקמת המדינה ייחשב לחלל צה"ל, משרד הביטחון מטפל בחלקה הזאת. בימי העצמאות מניחים כאן דגלים ופרחים.
חולפים ליד הקברים של יוחנן שטהאל ושרה זוהר, שרצו להתבודד בחוף סידנא עלי ונרצחו ב-1935, וזוסיא שחורי, ממפקדי ההגנה, וברוך אגדתי, עם הנשפים האגדיים ועם "הורה אגדתי", ושמואל צ'רנוביץ,אביה של הסופרת ימימה צ'רנוביץ, ולידו מרדכי שיינרמן, סבו של אריק שרון.
שנים חלפו המבקרים לידו ואיש לא ידע כלום, עד שמרקל שיגר תצלום ללשכת ראש הממשלה. אלה היו ימי ההתנתקות, אך שרון מצא בכל זאת את הזמן לצלצל. "בטח שאני יודע, הוא קבור ליד צ'רנוביץ", הבטיח .
אבל מרקל לא קונה כל כך את הסיפור. "לדעתי הוא עשה לי 'טריק'. הוא שאל מראש בחברה קדישא איפה הקבר, כדי להוכיח את בקיאותו באוזניי". מרקל ביקש ממנו חומר על סבו והראש השיב שהכל הלך בשרפה בחווה, אבל הם ייפגשו וידברו. "ואחרי זה נכנס למיטה, נרדם ויותר לא יצא".
אל קברו של שיינרמן הסב באו יום אחד גם ציפי לבני ובעלה נפתלי. לא נחה לבני עד שביררה את הפרטים עם עומרי שרון. "חשבתי לעצמי", אומר מרקל, "רק לזה היה לה זמן?"
המצבה הראשונה שנמצאה כאן הייתה של מישקה, בתו של ברוך ברומברג. "האבן הזאת תזעק על מות האישה החשובה", נכתב על אנדרטה דהויה. כדי להיטיב לראות אותה עלה פעם מישהו על המצבה מאחור, ונפל פנימה. "אמרו לו: 'אין דבר, זאת סגולה לאריכות ימים'", צוחק לי מרקל.
עד היום פעור בולען קטן בין המצבה ההיא לבסיסה. יש מצבות שמדיפות הדר אימפריאלי. חסונות, קודרות, אפורות. עוד רגע יפצחו החיילים במצעד למרגלותיהן. הפסל אברהם מלניקוב, מקים פסל "האריה השואג" בתל חי, הפך את בית העלמין לארגז החול שלו.
על קבר אחד העם הניח מצבה בצורת אובליסק. על קבר חיה נובומייסקי, אמו של מייסד חברת האשלג בים המלח, שם ראש מסוגנן באפור. על המקום של בצלאל יפה, מעסקניה הראשיים של תל אביב, בנה פסל ראש הנשען בין שתי ידיים. בתוך המצבה של מקס נורדאו שם ספסל אבן. יש כתובות נוראות הוד, יש שכאב חרישי עולה מהן: "פ"נ גלמוד", " נהרג על ידי אוטו", " נהנה מיגיע כפיו ונפל קורבן בעבודתו".
"האישה החשובה בעאבע (סבתא) יוכבד" הייתה סבתא-רבתא של יובל נאמן. היא הלכה לעולמה ב-1840, מה שמעלה את השאלה: הכיצד? הרי בית העלמין נחנך רק 62 שנה אחר כך.
הנה ההסבר. במלחמת העולם הראשונה הגיע ג'מאל פשה ליפו וראה שבית הקברות ממוקם מימין לתחנת המשטרה. מיד ציווה לפנות את הקברים כדי להעמיד תותחים תחתם. משפחת נאמן, אז ניימן, ביקשה מדיזנגוף להעביר את סבתא לטרומפלדור.
המצבה פורקה, חלקיה הועמסו על חמורים ולאחר שהועמדו מחדש נבנתה גדר סביבם. להראות שבמקור אין היא מכאן. לצדקת שליד בעאבא יוכבד קוראים יפה-רחל, והגדר שלה הוקמה "כדי שלא תיקבר בין גויים" - כלומר, בין מי שמעשנים בשבת.
ראובן רובין היה האוצר הראשון של מוזיאון תל אביב. דיזנגוף הביא לו פעם מאיטליה את "משה" של מיכלאנג'לו. "כראש עיר קבלתי במחיר מציאה", ניסה להדליק אותו על הזיוף המביש.
והנה האדריכל אריה אלחנני, שתכנן את פסל הגמל המעופף ושלום לטשרניחובסקי ולמשה שרת מולו, ולאחותו עדה שלידו ולבעלה אליהו גולומב שלידה, ולישראל רוקח שהיה ראש העירייה ולאשתו היפה אסתר, ולמרדכי גולינקין שהביא לעיר את האופרה הראשונה ולטרומפלדור את שתי נשותיו - זמרות אופרה, כמובן. והנה אז"ר, שחיתן את ברנר, ודרויאנוב, שתרגם את ספר הבדיחה והחידוד, ולא נשכח את טובה חזקי-נא, הגננת של הילד יצחק רבין.
לצד אנשי הפרוטה והירח טמונים החולמים. אדריכלים זוטרים של העניין היהודי. ד"ר איזידור שליט היה רופא וינאי, המזכיר הראשון של הקונגרס הציוני ועוזרו הקרוב של הרצל. כשפרסם את "מדינת היהודים" הציע שליט למסור להנהגתו את כל קבוצות חובבי ציון בווינה. אבל החוזה העדיף לייסד עיתון שיפיץ את תורתו.
בפעם אחרת הציע להרצל שצבא של 2,000 חיילים יהודים יכבוש ולו ליום אחד את יפו, "כדי להביא בפני האנושות את סבלות העם היהודי". אומרים שהרצל התנגד בתוקף. במלחמת יוון-טורקיה (1897) גייס ד"ר שליט יהודים לעזרת הסולטן, כדי לבנות אהדה לעניין היהודי.
ד"ר פליקס דנציגר התמחה בכירורגיה בגרמניה. אחיה של מלי אשתו היה פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון. במלחמת העולם הראשונה שירת דנציגר כרופא מנתח בצבא הגרמני. ב-1923 התיישב בעיר העתיקה בירושלים ופתח את "קליניקת דנציגר".
זמן מה היה רופאו של עבדאללה מלך ירדן. במאורעות תרפ"ט טיפל בפצועים יהודים שהובאו לביקור חולים. לאחר שעקר לתל אביב ייסד בבית של שבעה חדרים וגן את בית החולים דנציגר.
בליל ההתנקשות בחיים ארלוזורוב הוזעק ל"הדסה" לחלץ את הקליע שפגע בו. לאחר שהתברר שארלוזורוב מת, השליך את מכשיריו לרצפה וזעק: "לא הערבי הרג את ארלוזורוב אלא דיר החזירים".
לדנציגרים היו שלושה ילדים: הפסל יצחק דנציגר, חוה (אשת דוד מגנס בן ד"ר יהודה לייב מגנס) ומיכאל (אביו של שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר). לצד ד"ר דנציגר קבורה בטרומפלדור גם אשתו שמתה בגיל 106.
שמעון רוקח, שהכל התחיל בגללו, קבור בשוליים, צמוד לגדר המזרחית. למה שם? בגלל חנאלס. ב-1921 בא לארץ נפתלי חנאלס, צאצאו של הבעש"ט, ונהרג בתאונה בתחנת הרכבת בלוד.
בזריזות ובעילום שם הובא למנוחות ונטמן ליד הגדר. בלילה בא הבעש"ט אל רוקח בחלום ושאל: "למה קברת את הנער ליד הגדר?" רוקח , כך האגדה, הסביר שמכובד מאוד להיקבר ליד כותל המזרח. לראיה ביקש שגם הוא ייקבר שם.
בין מרת תמרה בת ר' נחום גורדון ובין בעלה ר' יעקב אליהו ב"ר שמואל מרדכי גורדון, שוכבת אישה. זה מאוד לא מקובל, אבל כדי לתת מקום טוב באמצע לציפורה צברי בת זכריה-צבי ונעמי עשו גם את הלא מקובל. הסיבה: ב-1928 ראש העירייה דיזנגוף הכתיר אותה למלכת אסתר.
מניה צמודה לחיים נחמן, אך נמוכה ממנו. כך אין היא צריכה להצליב מבטים עם הציירת אירה יאן(אסתר סליפיאן), המאהבת של בעלה. ביאליק הכיר את סליפיאן כשבא לתעד את פרעות 1903 בקישינב. סיפורם תועד לפני כמה שבועות במוסף הזה. עכשיו רק נאמר שאהבה אותו עד כלות, אבל הוא העדיף לשמר חיים בורגניים עם מניה.
"האהבה העצמית שלך פשוט פתולוגית" כתבה לו מקרקעית תסכולה. "אתה חושש לצאת מהקונכייה שלך החשוכה כקבר, אתה פוחד, אבל ידיי מושטות אלייך, חיים". במלחמת העולם הראשונה הוגלתה עם נתינים זרים אחרים למצרים. היא שבה מוכת שחפת ומתה ב-1919. 15 שנה המתינה לאהובה עד שנאסף אליה בטרומפלדור.
"ועכשיו אראה לך את ה'פיאנסה' (הארוסה) של טרומפלדור", אומר לי מרקל. אנחנו עוצרים ליד הקבר של אסתר עוזיאל לבית אנשל רוזוב. הגברת הייתה על סף חתונה עם הגידם, אבל אז קודם למשרת מושל הגליל ויצא לתל חי. אסתר נישאה למשה עוזיאל.
נחום גלמן גר כאן עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. כשבני הארץ התגייסו לסייע לאלנבי מצאו לצדו את אהרן אהרונסון, איש" . גלמן החליט לא לשתף פעולה עם ניל"י, השנואה בחוגים מסוימים ביישוב. הוא "התחלה", אושפז בצריפין (שנקרא אז "סרפנד") והתאבד.
אלה היו ימים נחרצים של אידאליזם קטלני, עם אנשים טוטליים שסיגפו את נפשם. שושנה בוגין מבלורוסיה מתה על העבודה. פשוטו כמשמעו. הפינה שאליה נכנסה הותירה לה ברירה אחת: עבודה או מוות. הנה הסיפור שלה. לאחר שעלתה חיפשה עבודה בפתח תקווה, אבל האיכרים לא רצו נשים בפרדסים. בסוף מצאה פרדס, אבל הכל הלך קשה.
בוועידת ההסתדרות החקלאית עלתה ושפכה את מררת לבה. "מי שאין להם חברים נדחקים משורות העבודה", זעקה . כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נחלשו רגליה של הפועלת בוגין, ושוב לא הייתה מסוגלת לצאת לפרדס. כשהסתיימה המלחמה עלתה לגליל. במקום עבודה מצאה אהבה, אך גם היא הייתה מרה. יחסיה עם נוח נפתולסקי, ממקימי כנרת, לא עלו יפה, וכך גם גיוסה לגדוד הנשים של רחל ינאית בן צבי. ב-9 באוגוסט 1918, בשעה שתיים לפנות בוקר, שמה הפועלת בוגין קץ לחייה.
נח שפירא, המכונה "בר נש", בחר להזניק את חבריו לעמל יומם. אין כמעט איש יודע ש"שיר העבודה" (עם הפזמון "יא חלילי, יא עמלי) שייך לו. הברנש הזה עבד לא רק על הטורייה אלא גם נגד הכובש הזר. לפעמים היה עומד בנמל יפו, קולט עולים חסרי אישור ירידה בצבע אדום אוסף אותם כמה מאות מטרים משם ומספק להם מסמכים מזויפים.
ילדים נקברו כאן בהמונים. עוד לפני שלמדו לומר "בדמי ימיהם". מצבות זערוריות, אבן סדוקה, ורק הם נותרו לעד בחגיגיותם. מסורקים, חייכנים, מציצים באושר מתוך צווארונים לבנים. לאחד קראו עובד, בן 9. יום אחד אמא לקחה אותו ואת אחותו התינוקת לחוף טרומפלדור. נכנסה עם הגדול לים, העיפה עין אל הקטנה בחוף. פעם חזרו עיניה למים, אך עובד כבר לא היה שם.
באזור של עובד אני פוגש את הקבר של בת שבע גולדשטיין. עד לפני כמה שנים בלטה רק האבן שלמראשותיה. לאחר נבירה התגלה גם נבל. ועדיין נותרה בתוקפה השאלה מיהי בת שבע גולדשטיין. את התעלומה פתרה רחל סבוראי מרביבים, שפסקה שזאת הפסנתרנית אחותה של רחל המשוררת. "בוא נלך עכשיו לשושנה דמארי", אומר לי מרקל.
"הנה שושק'ה'", מכריז מבקר אחד קשיש. "מה שושק'ה?'" מתרעמת קבוצה משעריים, ""זאת שוש, שושי, שושנל'ה, רק לא שושק'ה". כל המתים הטריים קבורים על רמפה מעל חלקת הילדים. בחלל שמתחתיה יוכלו לשוטט נשמות הילדים שמקום קבורתם לא נודע והם נשארו למטה.
מי שמקום קבורתם ידוע הועלו על פני הרמפה. התרשמתי שהרמוניה שלמה שוררת בינם ובין החדשים כסמי עופר, משה ז"ק, שלמה שמיר (מאלופי המטכ"ל הראשון של צה"ל), עפרה אליגון, אברהם וויולט אפל (הוריו של דודי אפל, שהיה פעם מלך הליכוד וכיום הוא מלך מעשיהו).
ב-17:00 החשכה כבר יושבת על הכתפיים. עם כל חילוניותה המתריסה, לא מצליחה תל אביב להעלים את החנוכיות מהאדנים. נרות נשמה מאירים את השביל היורד מהשער לקבר של אריק. על דף שנתלש ממחברת כתוב: "בנון ". על החתום: "החברים מהצריף". פרחים אדומים, צעיפים אדומים וגם אחד צהוב מפגין נוכחות מהוססת. אנשים מגיעים. לא חסרי נשימה, אבל בדחיפות בולטת. לא נחילים, אבל אשכולות.
רונן גוטמן הוא איש גבוה, בלונדיני, די-ג'יי בולט. עושה בעיקר מוסיקה ישראלית ומסיבות רחוב. שש שעות לפני שקרס, הוא מספר, התקשר איינשטיין לחבר שלו. ירד עליו שקבוצתו האהובה של החבר, טוטנהאם, אכלה שישייה ממנצ' סטר סיטי. זאת לא הפעם הראשונה של גוטמן על הקבר.
בשבת היה עם בנותיו, עכשיו בא בשביל עצמו. הוא צריך את זה. זה חלק מהדי-אן-איי שלו. כשגילה שב-3 בינואר יש לאריק יומולדת, רצה לעשות משהו. רמקולים ומוסיקה בגן מאיר. משהו. "לא חשבתי שיגיע, אבל רציתי לשמח אותו".
בבית גוטמן מחזיק את כל המוזיקה של איינשטיין, אבל הכי קרוב ללב נמצא "פשוט אומר לך": " פשוט אומר לך / רך במבטים / אחזיק אותך קרוב / אלחש לך כמה טוב". אבל את השירים המאוחרים והמשובחים האלה איש אינו מכיר. "ואני מתעקש לנגן אותו בחתונות עד שיהיה להיט".
לאור נרות הנשמה שתיים אומרות תהילים.
מה אתן קוראות?
"לא משנה מה, הנפטר, עם כל הצער עליו, חשוב שנשמתו תעלה".
מה הכי אהבת אצלו?
"הביישנות".
ואת?
"החן שלו".
אנשים מתמסרים כאן לעצב המתוק. לכאב העדין. לא מפוצצים מילים, לא מריצים דמעות, לא מחצינים רגשות. רק צער לך וצער לי..
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם