אורלי ואני הקמנו מכולת חברתית, לא תקנו?
אורי שחורי, זוגתי שתחיה ואנוכי החלטנו להקים לעם ישראל היושב בהרצליה מכולת חברתית. האם נצליח? זה כבר תלוי בכם
יש כאלה ששמם בנימין נתניהו שמזילים דמעה בכל פעם שיהודי עושה משהו חשוב, ויש כאלה ששמם בדרך כלל מתחיל במירי ומסתיים ברגב, שמחסירים פעימה בכל פעם שפליט סודני מגיע לישראל.
אני רוצה לשתף אתכם במיזם שלא רק מרגש באמת, אלא ייתכן שהוא התשובה לכל בעיותנו שאינן קשורות לפצצה האיראנית, ואולי בעצם גם לשם. יודעים מה? יכול להיות שנמצאה התשובה לבכיינות המיותרת של כולנו, ובמקום לצעוד ברחובות למען מטרה חשובה זו או אחרת - הגיע הזמן להתחיל לעשות מעשה.
מה שאביא בפניכם בשורות הבאות הוא לא מקורי, לא המצאנו כלום, רק החלטנו שזו כנראה הדרך: מכולת, קואופרטיב בשפה המקצועית, שתהיה שייכת לעם, תעבוד למען העם - במחירים שהעם יכול לעמוד בהם. העם, קרי: המוני אנשים מהרצליה. המונים
הרעיון הגיע מ"העגלה" במצפה רמון, ומעל לכל זה שורה רוחו של הקיבוץ זכרו לברכה שאולי הספדנו מוקדם מדי (ולא, אני לא אומר "קומוניזם" כדי לא להבריח קונים פוטנציאליים).
על המכולת החברתית שלנו בהרצליה אחראי שחורי, אורי שחורי, עורך משנה בתוכנית הבוקר שלנו, שיום אחד בא אליי ואמר: אולי נפתח מכולת? ההצעה עלתה אחרי שכבר הצלחנו בקיץ הקודם להקים קייטנה חברתית באשדוד, שנוהלה בידי ההורים ועלתה כ-200 שקלים לשבועיים.
זה נשמע הזוי, אבל חשבתי שאולי הגיע הזמן שתוכנית טלוויזיה לא רק תדווח ותנסה לשנות מציאות עכורה, אלא תקים משהו שיכול להיות סנונית ראשונה של חיים שפויים. הנה הסיפור, ומיד לאחריו - החזון המלא.
מאז קיץ 2011 עולה השאלה "האם המחאה החברתית נכשלה? " בשורה התחתונה, לא הרבה השתנה. המחאה דעכה, האוהלים התקפלו, אנשים חזרו לבתים, מלחמות והפגנות כבר לא עושים בחורף, את התקוות שלנו תלינו בוועדות (טרכטנברג) ובפוליטיקאים (תבחרו אתם את הכוכב שלכם), והמשכנו להתעצבן מול מסך הטלוויזיה ולהתאכזב. הגיע הזמן לסמוך על עצמנו, להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות, כי כבר אמרו חכמים: ההבדל בין לעשות ללא לעשות - זה לעשות.
ערב אחד בנובמבר השנה הגיעו למרכז הבינתחומי בהרצליה מאות אנשים שמחפשים לייצר מציאות מאחורי המילים צדק חברתי. כולם אנשים כמוני וכמוך, אפשר לקרוא להם מעמד הביניים ואפשר לקרוא להם סתם ישראלים עייפים מהבטחות וממבצעים שלא קשורים למציאות.
נכון לשנת 2012, משק בית ממוצע בישראל מוציא 16 אחוזים מההכנסות שלו על מזון. רק מזון, בלי המוצרים הנלווים בסופר. לא רחוק מחמישית מהמשכורת נוזלת לכם מהידיים בכל פעם שאתם מגיעים לאחת מרשתות השיווק בשביל המוצר הבסיסי ביותר: אוכל.
ומי נהנה מזה? אתם בטח כבר יודעים: הרשתות הגדולות. למשל, בסוף השנה שעברה חילקה רשת שופרסל 180 מיליון שקל בדיבידנדים למחזיקי המניות שלה. גם רמי לוי עושה קופה, אף על פי שהוא הזול מכולם. ואתם המשכתם ללכת לסופרים הקרובים לבתיכם או למרכזי קניות רחוקים כדי לזכות במבצעים, לשלם המון ולהתעצבן כל הדרך למקרר. זה לא צריך להיות ככה.
אחרי שנים ש"שופרסל שלי" במצפה רמון היה היקר ביותר בארץ, החליטו כמה אזרחים טובים וחרוצים מהעיירה הדרומית לעשות מעשה. הם הקימו קואופרטיב מכולת ששמו "העגלה" והבהירו שעל מוצרי יסוד הם לא מוכנים לשלם מחירים מופקעים. הם שינו את המציאות ואת המחירים. אנחנו החלטנו ללכת אחריהם, ואחרי כמה חודשים הבנתי שאין סיבה שזה לא יקרה בכל הארץ.
החלטנו להקים קואופרטיב דומה בהרצליה. סיפרנו על זה בכל בוקר בתוכנית שלנו, העלינו (איך אפשר בלי) דף תואם בפייסבוק, וחיכינו להתנפלות. זה לא קרה בן יום. אנשים, במיוחד כשהם ממורמרים כלכלית, הופכים להיות יותר ויותר חשדניים, אפילו אם "אורלי וגיא" מוכרים להם חלום ורוד.
כשקבענו תאריך לכנס המייסדים הראשון, אני מודה שרעדו לי הברכיים. מי יבוא, שאלתי את עצמי ואת זוגתי שתחיה, לכנס מייסדים של מכולת, בשמונה בערב, בהרצליה, כשבתוכנית האמנותית אין אייל גולן והטלוויזיה מלאה בפיתויים גיא פינסיים. מי יצא מהבית, מי?
המון אנשים הביעו התעניינות. שלושים איש התחייבו לבוא (לך תקים מכולת עם שלושים איש). היינו על סף ביטול המיזם וירידה לברלין. אני מודה ששחורי, האיש והיוזם, היה אופטימי לגמרי ובשעות מסוימות של היום נראה ונשמע כמו בן-גוריון. נכון, הזקן הקים מדינה ושחורי מדבר על לחם אחיד מוזל, אבל גם דברים גדולים מתחילים בגבינה לבנה במחיר שפוי.
יומיים לפני הכנס מספר המתחייבים עלה ל-200. זו כבר לא פדיחה. גם לא עסק אמיתי, אבל לפחות התחלה של משהו. יש רק בעיה אחת קטנה: מניסיון העבר, כשמאתיים אנשים מתחייבים להגיע בפייסבוק - בדרך כלל מגיעים ארבעה, ומתוכם אחד שעבר במקרה ולא הבין למה יש התקהלות של שלושה אנשים.
עמדנו מחוץ לאולם יחד. אני לא הפסקתי לקלל את שחורי, שהזמין אולם של 300 איש במקום של חמישים. שחורי התחיל לאבד את האופטימיות ובירר גם על אפשרויות הגירה. דווקא לבודפשט. זה התחיל להיראות כמו "הקיץ של אביה".
החבר'ה המקסימים מאגודת הסטודנטים בבינתחומי שעובדים איתנו על הפרויקט הוציאו בינתיים את הכיבוד והקפה, ואנחנו והחלום הרטוב על מכולת ציונית זולה המתנו בחוץ. ואז זה התחיל. מי היה מאמין?
אני שוב מוריד את הכובע. המונים מילאו את האולם וכשהמקומות אזלו - הם התיישבו על הרצפה. בשלב מסוים הפסקנו להכניס אנשים פנימה (כידוע, ערכנו יותר מתחקיר אחד על אסון ורסאי).
אז שלב אל"ף הוכתר בהצלחה: אנשים יש, רעיון יש, תוכנית יש. נשאלת השאלה אם באמת אפשר להוציא את הבשורה אל הפועל. זאת הייתה השאלה שעומר ברט ממייסדי קואופרטיב "העגלה" העלה בהרצאה בכנס. הרבה אזרחים טובים ועייפים מעומס המחיה הצביעו ברגלים שכן, זה אפשרי.
בכנס הזה קרה עוד אירוע מרתק. הזמנו את א' (לא מבית הנשיא), חקלאי מיישוב בשפלה ששנים מוכר לסופרמרקטים את תוצרתו, כדי שיספר קצת על פער המחירים בין השדות ובין המוצר הסופי בסופר: הפערים נעים בסביבות 400 אחוזים ומעלה. לא פחות. מטורף כמה יקר להיות בריא בישראל (וזה עוד לא מגרד את המחירים של ירקות אורגניים).
א' תיאר איך במקרים מסוימים הם מתחננים לרשתות השיווק להוריד מחירים, כי הם לא מסוגלים לראות את הפירות והירקות, פרי עמלם, נזרקים לפח. גם זה קורה עדיין בארץ הקודש, והמון. משקל עצום של ירקות ופירות מושמד כי המחיר לא מתאים למישהו. טירוף.
את דבריו קינח א' בכך שהחקלאות בישראל בקריסה, בעיקר בגלל ההתנהלות של רשתות השיווק. למה אתה עדיין חקלאי, הקשיתי עליו בכנס. "כי אני דור שלישי", הסביר , "אני אוהב את זה, מכור לזה ולא יודע לעשות משהו אחר. אני מתפורר כלכלית, אבל אין לי באמת מוצא". האבסורד הוא שדווקא במכולת שלנו, כשתקום, הוא ירוויח טוב יותר, ואתם תשלמו פחות.
לכנס הגיעו אנשים מכל רחבי הארץ. לא רק תושבי הרצליה והסביבה. ויש עוד עשרות פניות ממקומות נוספים, כולם רוצים ללמוד איך אפשר להקים קהילה צרכנית. ה"מכולת" יכולה להיות גולן-טלקום של עולם הלחם והחלב, רק שהפעם לא בעל הון או שר ישנו את הרגלי הצריכה, אלא אנחנו.
אפשר לייצר פה צרכנות אחרת, אבל רק אם נדע לעשות את זה יחד. אם נדע להתחבר ברמה המקומית ולהקים מכולות במקום אוהלים, אם נדע לקנות יחד - נשלם הרבה פחות. זו לא המצאה. זה ישן יותר משמעון פרס. רק צריך להפסיק להיות חזיר בר ולהבין שרווחיות משוגעת על חשבון חיים בסיסיים חייבת להיעלם מהעולם. בדיוק כמו מלחמות. גם זה פורמט ישן ויקר שחייב להיעלם מחיינו, אם בחיים נבחר.
התשתית כבר קיימת: 87 אחוזים מהאנשים חשבו שהמחאה החברתית מוצדקת, ובערב אחד בספטמבר 2011, יותר מ-600 אלף איש יצאו לרחובות. אם נדע לעבוד יחד, אפילו ברבע מהמספרים האלה, נהיה כוח צרכני שמקיף את המדינה. נתחיל להיות חברת מופת בדיוק כפי שהתחייב בן-גוריון. זה אפילו לא קצה הסיפור, כמובן, כי אחרי שנפסיק להיות חזירים נצטרך גם לחדול להיות גזעניים, אלימים ושלא נדע, להפסיק אפילו לקיים יחסים עם קטינות או רק כאלה שלא נקראות קטינות. שומו שמיים: נייצר מדינה אחרת.
"הסופר החברתי" שלנו ייפתח אינשאללה בתוך כמה חודשים, אנחנו נרגשים כילד בחנות ממתקים ומאושרים כמו בוז'י הרצוג בסוף הפריימריז. תודה על ההקשבה, זה באמת חשוב, ולהתראות במכולת.
להצטרפות: superhevrati@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם