הסדק יצא לאור: מסע לכנרת בעקבות רעידות האדמה
בחודש האחרון ספגו בצפון הכנרת חמש רעידות אדמה, שהציפו מחדש את הפחד מאיתני הטבע. מרדכי חיימוביץ יצא למסע על קו השבר: מיונה בן יעקב שזכרה את הרעש הגדול של שנות ה-20, דרך נעמי פולני מ"התרנגולים" שכבר לא מעזה לעבור תחת עצים גבוהים, ועד המומחה לאסונות אפרים לאור, שמזהיר מהאפוקליפסה שבדרך
יום שני, 11 ביולי 1927. הרעש מנענע לא רק את דגניה א', כפי שמתארת החברה יונה בן יעקב: זאת רעידת האדמה החמורה ביותר שתדע הארץ במאה ה-20. 300 איש נספים בטבריה, בשכם, ברמלה ובירושלים.
"גם בני האדם היותר שקטים נשתגעו ויהיו לפראים מרוב פחד. בעיניים יוצאות מחוריהן, בפנים לבנות כסיד, פני מתים, ובפיות פתוחים רצים הם מהבתים כמו מגיהינום לוהט... וזעקות הייאוש... מתערבבות עם נביחתם הפתאומית והמשונה של הכלבים" (העיתונאי ז' קוטלר במאמר של ד"ר רפי מן ב'עין השביעית').
דגניה חיה על השבר הסורי-אפריקני, אבל הרעש האפוקליפטי כמעט לא פוגע בשני בתי המגורים שלה. האחד בנוי אבני בזלת, ולגביו אין שאלה כלל. אבל גם "הבית הגדול", יצור לא בזלתי, יוצא רק עם סדק בקיר הדרומי. מוזר, לא? מתופת ספקותיי מחלץ אותי אושרק'ה גלעד.
אושרק'ה נולד בדגניה בשנה שבה התהפכה הארץ. בילדותו שוטט בחצר המשק ומצא את ידו התותבת של טרומפלדור. עכשיו הוא מוצא לנכון לדבר על מסמך "שכתב אדם מסוים לרשויות שהיו אחראיות על בניין הבית הגדול".
המחבר האלמוני מתלונן שמנהל הבנייה, אבא בן יעקב, אינו מסוגל להבחין בין טיט לתבן. שחברי "גדוד העבודה" מרוסיה הם "בונים חופשיים" מדי ושאינם מקפידים על התכנון. "חפרו בור עמוק בפעם וחצי יותר מהנדרש, השתמשו במלט ובברזל פעם וחצי יותר מהמוסכם". אלא שהחריגה הבלתי נסבלת בתקציב תעשה רק טוב. במקום בית יצא מעוז שצולח את רעידת האדמה.
כחצי שנה לאחר הרעש מגיע ביאליק ומשתכן בבית הסדוק. בין הרצאה להרצאה מתלווים אליו דוד, אבי אושרק'ה, ובנו האחר רוני. "תגיד, אבא", שואל הבן, "אלוהים יכול להרוס את הבית הגדול?" והאב עונה: "איני יודע". ממשיך הבן: "אבל את מגדל בבל הרס, סימן שיש לו כוחות, לאלוהים".
האב נאלץ להסכים אך הילד עדיין מנדנד: "תגיד לביאליק שידבר עם אלוהים שיסתום את הסדק ונהיה בטוחים". לא ברור מה השיב המשורר הלאומי, אך את תפקיד האלוהים משחק בסיפור הזה אבא בן יעקב: כדי שביאליק ירגיש בטוח והילדים לא יפחדו הוא סותם את הסדק בנייר דבק. כשאושרק'ה כבר בכיתה א' לוקח המורה את הכיתה לראות את הבית שניצח את איתני הטבע. "לא חוכמה שניצח", משחרר אחד הילדים, "הרי חיזקו אותו בנייר דבק".
86 שנה אחרי רעידת האדמה ההיא, "הבית הגדול" דומם. הנוער שגר בו בבית הספר השאיר מאחוריו רק חבל כביסה צפוף. בשבילים אתה פוגש נביחות כלבים ונון שלאנט. מהמחשב של בלהה בארכיון עלתה רק השורה שצוטטה בפתח הכתבה.
הדס מהתיירות הציעה שאכתוב על החלוץ משה ברסקי: החודש ימלאו 100 שנה לרציחתו. היא עצמה לא נחה עד שקראה לנו דברים שנשאה בעצרת לזכרו. מזל שבדרכנו נקרתה טליה.
כסטודנטית לקרימינולוגיה במכללת כנרת היא יודעת לזהות עקבות ולגבות עדויות. ברעידת האדמה לפני כשבועיים, חברתה ניצן סיפרה לה שהביטה בחלון והרגישה שהמסגרת זזה. "וחוץ מזה ההורים התקשרו לשאול מה איתי וזהו".
נסענו על קו התפר המתעבה שבין העונות. היה נדמה שהקיץ והסתיו מתגוששים השנה על אותה פיסת אוויר. צביטות החום שעלו מהאספלט התערבבו עם המשבים הצוננים מההר. הצמרות פצחו בסטריפטיז, הכנרת התערפלה ונראתה כגברת שהתעטפה בצעיף כסוף. אלא שהפוגת הטבע ושלוות האנשים לא היו מידבקות. אחרי כך וכך שיחות אתה מבין שמתחת לסנדליך מתקתק אזור אסון. המים, החופים, הדשאים - כולם הסחת דעת.
פעם היית משאיר את צומת יד מרדכי מאחוריך ומרגיש שנחלצת מארץ הקסאם. היום אתה מתרחק מהכנרת ועדיין מאוים מהאיתנים. כולנו בטווח הרעידה, אתה אומר לעצמך. האדמה מתנכלת אליך אישית. לכל עווית יש כתובת. במנהרה חשאית, במחילה סודית, מתבשלת ויברציה אסונית.
גם כשאתה בשפלה, חדר עבודתך כבר לא מבצרך. הארון עם פנקסי השנים, האצטבאות עם הקלסרים, המדפים עם הדגלונים - כולם אויבים אינטימיים. בתוך שנייה יתעופפו ויהפכו אותך מחומר לאנרגיה. ואין לאן לברוח. שלמת בטון אפורה כיונה מקיפה את הבית שלי בראשון לציון. מי שחמק מסורגיו החלודים יילכד תחת תריסי הפלסטיק של השכן.
"נוע תנוע ארץ כשיכור", אמר ישעיהו (כ"ד, כ'). ב-2,000 שנותיה הזדעזעה טבריה כמה פעמים. הרעידה הראשונה שתועדה התרחשה ב-18 בינואר 749. היא השאירה מאות הרוגים וכ-30 בתי כנסת הרוסים. כעבור 300 שנה, בדצמבר 1033, התחולל הרעש השני.
אחריו הוזכרו עוד שניים: ב-1546 וב-1759. הקשה מכולן עד כה היה ב-1 בינואר 1837. אז נהרגו כ-700 איש , 500 מהם יהודים. אבל את אן תירוש לא מעניינות הצרות מפעם. היא מקבלת אותנו על המדרכה, מראה סדקים שחרצו את הכביש והמשיכו אל השפריץ שבחזית ביתה. "אומרים שקו הרעד עבר במלון גלי כנרת", היא מדגישה. תירוש, הנדסאית בניין בדימוס, מבינה כנראה על מה היא מדברת.
"כשטבריה תשקע, אני אחזה בכם מלמעלה", אומרת חברתה חנוש, מפורייה שעל ההר.
אן: "חברה שלי מתל אביב אמרה: 'בעוד שלושה חודשים תהייה עוד אחת?" (עוד רעידת אדמה, מ"ח). חנוש : "ולי יש חבר צרפתי שאמר: 'רעידת אדמה זה כאוס. כאוס , את שומעת אותי?'"
תירוש מכניסה אותנו פנימה. מראה את הסדקים שבחדר השינה, מצביעה על הקרמיקה הכחולה שנשברה בחדר האמבטיה, נושפת על האבק בסבוניות. "ישבתי בחדר ועפתי עם הכיסא. חשבתי שמישהו דוחף אותי מאחורה, עד שהחלטתי שזאת רעידת אדמה, שאף אחד לא דוחף אותי מאחורה".
שמעת לפני זה הסברים של פיקוד העורף?
"זה טוב כדי להתגונן ב"אפטר שוק", לא למי שמקבל את הרעידה. הכל הרי עניין של שניות".
ביתה ישן, נטוע בשכונתו. פעם כל נשות הרחוב היו מגיעות למרתפו להניח בתנור חמין לשבת. הקירות גבוהים, על התקרה מאוורר כנפיים קולוניאלי. המרצפות הפרחוניות הובאו מסוריה ברכבת העמק. והכנרת כאילו יושבת על ספת הסלון. בחצר עץ "דומים" וקבר צדיק. בקצה הרחוב בית עלמין. "השכנים הכי טובים שלי", צוחקת תירוש.
היא בת 64, נולדה בסטרלינג, סקוטלנד. שלושה ימים לאחר שנישאה עלתה לארץ. "אמרנו שאם נקים בית באנגליה לעולם לא נגיע לארץ ישראל". הם נחתו ב-69' לניסיון של שנתיים ונשארו לתמיד.
לפני 30 שנה הגיעו לטבריה, לאחר שהבעל דוב קיבל עבודה ב"פלאזה". עם הזמן קודם והיה לסגן מנהל "חמי טבריה", כיום "הולידיי אין". לפני ארבע שנים מת. "השארתי אותו בפורייה", אומרת תירוש בלשונה הכואבת.
הרעש שהכה שבוע לפני בואנו לא היה הראשון שלה. "כל הזמן יש קטנים שלא מפורסמים". תירוש תיקנה את הנזקים וחיכתה לפעם הבאה. "אי אפשר להגיד שעשיתי קוסמטיקה", היא מצטדקת. אבל חברות הביטוח מנסות, לדבריה, לברוח מאחריות. "מין 'Catch 22" היא מגדירה. רוצות עשרה אחוזים כבדים של השתתפות עצמית, מה שהופך את הפנייה אליהן לבלתי כדאית.
על הממשלה אין היא רוצה בכלל לדבר. "דואגת למיטה של ביבי, לא לנו". האכזבה מהשלטון אינה חדשה. אחרי רעידת האדמה ב-1927 תקע "דבר" לממשלת הוד מלכותו: "בחטף בא האסון ובמהירות רבה, ולא באיטיות שהממשלה רגילה בה".
על אף שברור לה שהאסון מהיר כברק, מכשיר אזעקה אין לתירוש. לפעמים היא שואלת את עצמה אם בעלי חיים יכולים להיות תחליף. אמרו לה שהציפורים על העצים והדגים בים יודעים ראשונים. "אבל לא בטוח שזה מספיק 'וורנינג'".
חנוש : "על כלבים אני מאמינה".
אן: "היה לי בוקסר יפה, אבל גנבו לי אותו".
את מפחדת?
"מפחדת לחשוב מה יהיה. תהיה רעידת אדמה חזקה, ואם לא מתקנים את הבית אני מפחדת שהוא ייהרס לגמרי".
את לא חושבת לעבור?
"אין לי לאן. זה הבית שלי. אני פה שנים. מה, אלך לקנות בית עם משכנתא? לא בגילי".
"אני אסונאי", מכריז ד"ר אפרים לאור ממרום ביתו במושבה כנרת. אבל כשאתה מביט אל פסגות הגולן, אל הבשן הערפילי, קשה לחשוב על הפורענות. חומרי הגלם של יצירת רחל ושל החלוציות נשקפים אליך. "פה זה התחיל: בחושות של חימר, מתחת לשמש היוקדת של עמק הירדן", כתב עמוס איילון.
במובן מסוים גם אפרים לאור (62) התחיל כאן. הוא אמנם נולד בפיירמומיינסק שבאוקראינה ("לא רואים שאני דומה לחמילניצקי?") אבל דרך אשתו הגיע לכאן, התחבר לראשונים ועשה התחלה חדשה.
סבה וסבתה של רותם היו ממייסדי עין גב וחניתה, וכמותם וכמו הוריה התחתנה גם היא בחצר כנרת. בצבא הכירה את לאור, שריונר מחטיבה 7. יממה לפני מלחמת יום כיפור השתחרר מכלא 4 לאחר שנענש על נהיגה ללא רשיון.
כשהתחילה הכתישה בגולן, ביקש לאור, אז מ"פ, לחזור לגדוד 77. אלא שהמג"ד קהלני יעץ לו מהתופת: "לך הביתה, גיהינום כאן". לאור לא ויתר. פילח סרבל מאחד הנפגעים, עלה על טנק ונסע להילחם עם פלוגתו, בלי לדעת שבאותו לילה כבר לא תישאר פלוגה.
בראש כוח שאלתר אחר כך פרץ למזרעת בית ג'אן, השמיד טנקים סורים ועוטר בצל"ש אלוף פיקוד צפון. בתפקידו האחרון בסדיר היה מח"ט 7 ועד היום הוא עושה מילואים.
אבל תוך כדי שירות, ולא בגלל המלחמה ההיא, השתנו חייו. באמצע שנות ה-80 נשלח לצ'ילה להדריך שריונאים ב"שרמנים" שנקנו בישראל. באחת הפגישות הכיר איש ושמו אדהמאר דה גומז. בלי שיידע שהוא סגן מושל מדינת באהיה שבברזיל, נענה להזמנתו לקפוץ אליו.
אדהמאר הפך את הביקור לימי לימוד ארוכים. בכל בוקר שיגר אליו נהג אחר שייעשה לו סיור. רק בתום השהות יתבהר לו שכל נהג היה מנכ"ל או שר בממשלה. מהשוטטות באזור התעשייה של באהיה חזר מזועזע במיוחד. בשריון היה חוטף ומחטיף על כל גוז'ון קרוע ופה פגש רמת אחזקה שערורייתית.
תאונות והרוגים בכל שבוע. "איך אתה מרשה לזה לקרות?" שאל את מארחו, ואדהמאר השיב: "אני חייב לבחור אם האנשים ימותו מרעב עכשיו או אחר כך. אין לי שום דרך להאכיל את כולם". המשפט הזה צרב את זיכרונו. עד אז כל עולם התוכן שלו התמצה ב'איך רבים עם הסורים, הלבנונים, הסעודים והעיראקים'. פתאום הבין שיש בעיות קיומיות הרבה יותר קריטיות. "נדלקתי מזה".
הדליקה הייתה לאש תמיד כשביקר עם רותם בבומביי. ערב אחד ישבו בסירה והיא אמרה לו: "תסתכל, זה לא כמו בדימונה?" כשסובב את הראש ראה כור גרעיני וסביבו עיר. "על הסירה אמרתי לה: 'הנה הדוקטורט שלי - אסונות'".
הוא התחיל ללוש תאונות גרעיניות, שרפות, ציקלונים, טייפונים, הוריקנים, הרעלות של מקורות מים. עשה דוקטורט בקינגס קולג' בלונדון על "מדיניות, אסטרטגיה וניהול של קטסטרופות". לאור לא רק ניתח אלא גם יצא אל החורבן. האיטי, הודו ובעיקר בורמה-300,000 הרוגים ב-11 שעות שיטפון. במגרש האקדמי עמד בראש תוכנית לתואר שני ושלישי באוניברסיטת חיפה ובראש ועדת ההיגוי הממשלתית להיערכות לרעידות אדמה בישראל.
ראית אסונות, חקרת אסונות ואתה גר באזור אסון.
"גם אתה. ראשון לציון וכנרת הם אותו הדבר. אזור אסון".
הנה הדוגמאות: ב-21 בנובמבר 2011 הייתה רעידת אדמה באזור שעלבים. כשבנו את גוש מכבים-רעות-קריית ספר לא לקחו את זה בחשבון. מעטים בלבד ידעו שיש שם איזה שבר, ומי שידעו אמרו שהוא זניח. רק מה? הוא פעל בלי שאיש ירגיש. והייתה רעידה בים מול חדרה. "וזה כבר קרוב יותר לראשון מאשר לכנרת".
אבל האזור שלך פעיל יותר. הבקע, השקע כל השמות האלה.
"נכון שהוא פעיל, אבל גם האחרים פעילים. היו תקופות שבאשדות יעקב ובים המלח היו רעידות קטנות כמו אצלנו".
מה מרגישים ברעידות קטנות כאלה?
"זה כמו מסאז' בתחת".
רעידת אדמה פראית תהייה מטבע הדברים מפנקת הרבה פחות. הממשלה, הוא מספר, הנחתה את הגופים הנוגעים בדבר להיערך ל-7,000 הרוגים (כמעט פי שלושה יותר מבמלחמת יום הכיפורים), ל-8,600 פצועים קשה, ל-37,000 פצועים בינוני וקל (לא כולל נפגעי חומרים מסוכנים וצונאמי), ל-200 אלף עקורים ול-300 אלף מבנים שייהרסו או יינזקו ברמות שונות.
האם גם אנחנו נידונים לגורל של "הכל שבור", כפי שהגדיר לאור את שראה במנגואה, בירת ניקרגואה? לאור לקח את הנתונים מתרחיש שהגיש ואושר בממשלה ותרגם ל"ג'יפה": פסולת בניין, שברי כבישים, שלדי מכוניות, קרעי רהיטים. בלי להביא בחשבון חומרים מסוכנים - קיבל 200 מיליון טונות נפולת, כלומר 25 שנות זבל (אם מביאים בחשבון שבכל 2006 ייצרה ישראל 7.5 מיליון טונות פסולת).
כדי לצמצמם את הסכנה שגם ביתו יהיה לפסולת בנה אותו חזק במיוחד. את העבודה הפקיד בידי מהנדס ששולט בסודות הבנייה הסייסמית. כשהקים את השלד התייחס גם להתפשטות הכוחות הדינמיים (כוח הכובד, הרוח) והשפעתם על היסודות.
כבר 20 שנה שביתו עומד איתן הודות לחותנו שניצח על העבודה בשטח, והודות להקפדה על התכנון. רק סטיות של החמרת יתר אושרו. כל מה שלא יצא סימטרי כי לקבלן לא הלך - פורק ונבנה מחדש. "התוספת הייתה פחות מהעלות של המשתנות בבית".
מי משנינו מפחד יותר, אתה שיודע או אני שלא יודע?
"אתה. אני לא מפחד כלל. אני יודע מה לעשות. לא רק שהבית שלי בנוי היטב, יש לי גם מערכת התראה קצרת מועד".
אבל ממילא אתה מרגיש כשהאדמה רועדת, למה לך המערכת?
"ב-2004 הייתי בבית בדגניה. לקח לי זמן להגיד שהכיסא זז, שזאת רעידת אדמה. המערכת מצפצפת מיד".
צפצפה ברעידות האחרונות?
"לא, כי הן היו קטנות. היא תצפצף כשיהיו חזקות".
איך אתה יודע שלא תצפצף עליך?
"כמו שאתה יודע לצנוח ממטוס. אתה לא יודע שהמצנח ייפתח?"
לפעמים הוא לא.
"אבל מה שיש לי טוב יותר ממצנח. המון פעמים המערכת נבדקה, נטחנה, נקרעה בניסויים בארה"ב ובארץ. היא עולה כ-2,000 שקלים והותקנה גם בבתי הספר. רק במקסיקו סיטי יש 10,000 מסוגה.
400 היו באזור הרעידה, כולן פעלו".
ואין לגביה שום ספק?
"וודאי שייתכן שבמקרה של אחד למיליון לא תעבוד. אבל היא רק פריט אחד שמצטרף לבית ולמשפחה".
המשפחה מתורגלת?
"כן. הפעלנו את המערכת, היא צפצפה ובני הבית יצאו. כל מה שנעשה שלא כהלכה תוקן אחר כך".
מה תיקנתם?
"שיפרנו את מקומות העמידה שלנו בחוץ".
איך אתה יודע שאתה במקום פחות טוב?
"זה המקצוע שלי, בן אדם".
אבל לא שלי, איך אדע שמקום העמידה שלי טעון שיפור?
"בעיה. פעם פיתחנו תוכנית הדרכה. הממשלה אישרה, אבל לא יישמה".
ד"ר לאור מדבר על קורס של 25 נושאים שהיה אמור להימשך 24 שעות. המשתלמים היו אמורים לשמוע הרצאות פרונטליות, להכין שיעורי בית ולתרגל הישרדות. אבל אל השטח - כלומר אלינו - דבר מזה לא הגיע. המסקנה המתבקשת שלי היא שמי שמופקד על שלומי מפקיר אותי.
לאור מסכים איתי. את תורת ההישרדות שפיתח אי אפשר ללמוד לבד. מישהו צריך ללמד. ה"מישהו", כלומר הממשלה, אישר את תוכניתו ב-2004. מאז חלפו כמעט 10 שנים, והפעולות ניכרות, לדבריו, רק בשולי השוליים. בבתי הספר ניתן תדרוך של 20 דקות, במקום 24 השעות שקובעת תוכניתו. אחת הטענות שמעלים נגדו היא שאין זמן. אז הוא מציע לבדוק כמה לומדים בין פסח למסיבת הסיום.
"יתברר שאין 24 שעות פנויות אלא 240".
"טוב להתכונן, נכון", הוא מפציר, מטיף, מזהיר. הרי אין איש מעלה בדעתו לנסוע על אוטו ללא מעצורים. אין איש שוקל לפרק את צה"ל למרות שלא ברור אם תהיה מלחמה. "לגבי רעידת אדמה אין שאלה בכלל. היא תתקוף ממטולה עד דימונה. זה יהיה אזור הקטל".
העיסוק באסונות עושה אותך אדם פסימי יותר?
"מה פתאום? לו הייתי פסימי הייתי מוליד שתי בנות? הייתי כבר ד"ר כשנולדו, ידעתי מה העולם צופן".
לפני פרידה אני מבין שאת השורה התחתונה מסר לי כבר בהתחלה: be no miracles here There will (" נסים לא יהיו פה"), כתוב על הטי שירט שלו.
שני רחובות מתחת לביתו של לאור מונח ביתה הקט של נעמי פולני. בכניסה אין שם, אבל בראותך דלת ולפניה עץ שמצמיח פינג'נים זערוריים, אתה מבין שפה גרה הפלמ"חניקית. במלחמת השחרור הייתה פולני מכוכבות הצ'יזבטרון, הלהקה של הפלמ"ח.
הסולו שלה ב"היו זמנים" מכווץ את בית החזה. הדואט עם שייקה אופיר, "הי הג'יפ", הוא מצבה מאובקת לבלורית ולכובע גרב. גם היום, כשהיא "שמוניסטית" (בת 86), הקול שלה צלול כשמיים שמעלינו. מדי פעם תפצח בשיר. השורות של "בנימין זאב" מאת רוטבליט ורוזנבלום קרובות אליה במיוחד.
לפני 50 שנה ויותר הקימה את "התרנגולים". בין הכוכבים היו שייקה, פולי וגברי טרם בקיעתם הגששית. פולני כואבת מאוד את מותו של פולי: "כל כך לא שייך למתים".
פולני מרגישה לא שייכת לכל ה"ריאליטי". "אין בזה ברכה", היא קובעת, "אני אוהבת את הזקנים שבצעירים, אלה שמאחורינו". את מי בדיוק? פולני התחילה לשחרר שמות, אך חזרה בה. אין היא רוצה לפגוע במי שיחמקו מזיכרונה. "אבל תהיה בטוח שכולם נפלאים וכולם תענוגיים".
את עצמה היא מגדירה "ציידת פרנסות". אין היא רוצה להוסיף על זה. אנחנו נפגשים בשובה מ"ביתנו", מכללת "שמוניסטים" בכניסה למסדה ושער הגולן. היה לה יום נהדר עם "מורים מפוארים" שלימדו אותה כלכלה. היא מקבלת אותנו עם אותה צמה, עם לימונדה "א-לה מאזון", עם פולי אדממה ששכחה להמליח.
אנחנו פורעים את הנרתיקים הירוקים כש"סופה" (במלעיל), כלבתה האסופית, מתנשפת על קערתנו. "סופה את מפריעתני", היא נוזפת בה בנועם. פעם היו לה חמישה, אסופים כולם. לשישי נאלצה לסרב, "למרות שהיה לו מבנה של אתלט והוא מאוד ביקש". עד היום היא דואגת לו.
גם אותנו התקשתה לאסוף. כששמעה את נושא הכתבה השיבה: "איש על אם הדרך לא פרק לפניי את דאגתו". אבל בכל מקרה הייתי בא. אם לא בגלל הרעידה אז בגלל השפה. העברית של פולני מעוררת געגוע לעשן הקומזיץ. לחולצה כחולה עם שרוך אדום. מילותיה לא מתיימרות. חינניות, אך לא מתחנחנות. צביטות עדינות של פיוט, לא פואטיקה כבדה.
המושג "כבד" נוכח במילון שלה. מחליף את "כבוד". על השכן לאור המליצה כי הוא מומחה "כבד מאוד", " לא רק במובן הארצי, אפילו ב'בלי'".
יעץ לך אפרים, מה לעשות אם?
"הוא דיבר אצלנו ביישוב. לא ניגשתי לשמוע. תמיד יש טרדות בית וכל מיני מטלות. חוץ מזה, אנחנו ה'שמוניסטים' מתרוצצים פחות".
אף שאינה מתרוצצת, הבחינה שממררים את חיי העצים בצד הדרך. "בזמן האחרון מקצרים את הנחמדים האלה, שמא יחליטו יום אחד ככה ל-צ-נו-ח, בין היתר מרעידת אדמה. היא הרי מניעה צניחות מהסוג הזה. העיניים שלי בולשות אחר עצים גבוהים. גבוהי קומה.
"אני רואה כאן בסביבה שלי עצים גבוהים מאוד ואני עושה חשבון: העץ הזה במלוא קומתו, אם הוא נוחת, האם הוא מגיע לגג שלי? באיזה קטע של הגג יפגע?" אבל לא רק העצים עלולים לסכן, היא מסבירה לי. "אני רואה בניינים עזי קומה ואני חושבת, אני לא רוצה לחשוב בכלל"...
נשמע כאילו את אישית חיה במצוקה.
"אין לי מצוקה. זה רק נטוע בי, נטוע בראשי. מדי פעם אני מסתכלת על הבתים ואומרת: אוו-וואה. אם יקרה כאן משהו התוצאה תהיה מאוד מעציבה. רק בדרך הזאת אני מסתכלת על זה. אתה לא?"
בטח .
"אז כן, רבי הקומות מדאיגים נורא. מדברים בכך שכל בית שנבנה עד שנות ה-80 של המאה הקודמת יש בו סיכון רב ביותר".
ומה את חושבת שקרה מאז?
"כנראה שאז כפו על הבונים תערובת מסוימת שהיא עמידה יותר. תערובת בטון, דומני, אני לא יודעת".
ביתה עומד כבר 36 שנה. מאז שעזבה את תל אביב ובאה. אני מפנה את תשומת לבה למה שנראה לי כסדקים בחיבורים בין התקרה לקירות המטבח. היא משיבה שבסך הכל זה טיח שהתבקע מיובש. "רק כשהסדקים אלכסוניים אתה בבעיה".
קיבלת איזו הדרכה?
"אני יודעת שיש הנחיות כאלה, אבל הנושא לא מעסיק אותי. אם אתה מאבחן אצלי שוויון נפש, ייתכן שאתה גם צודק. אבל באמת איני חושבת על זה. יש לי מקלט בטון מזוין, 40 סנטימטר עובי. אפעס, משום מה דומני שהבית שלי, כלום לא יקרה לו".
עד כדי כך את מאמינה בחוסנו?
"זאת לא אמונה, זה פשוט נראה כל כך רחוק. ואני יודעת שהרעידה מופיעה כהפתעה מרעישה, לכן טיפשי לומר שזה לא יקרה. אבל די. בוא נפסיק עם זה".
בארבע אחר הצהרים מי הכנרת מפויסים וסירת מרוץ מבזיקה עליהם. לא כך היו בשבוע שלפני בואנו. אז התבשל בקרבם הרעש. מוקדו היה חמישה קילומטר מצפון-מזרח לקיבוץ גינוסר ועוצמתו 3.6 בסולם ריכטר.
החברים דיווחו על שולחנות שזזו, אחת המשפחות אף הקימה אוהל בחצר. נסענו אל המים של גינוסר ומצאנו שממה בנמל הדייגים. אף משב שיטלטל את הראסטות של שחר. שחר הסביר שלגינוסר כבר אין סירת דיג או דייגים, רק הטבריינים עדיין מטילים כאן חכה.
אחד מהם נראה קרב אלינו, אך עצר בים לעוד רשת לפני חשכה. מה"לידו" הסמוך עלתה תרועת "אל נצור המלכה" לכבוד תיירים בריטים. שחר ניצל את ההזדמנות להנמיך לנו את הדציבלים. נכון שהיו חמש רעידות אדמה, אך בסך הכל עברו עליו בנעימים. באחת ישן, באחרת היה בחוץ, אך לא חש דבר.
איש טוב היה שחר באותה שעת בין ערביים. כדי לא לשלוח אותנו עם רשת ריקה טלפן לאביו, הקברן הראשי במשק. האם קרה משהו בענף שלו? אבל האב דיווח שהמצבות במקומן. כך גם המתים.
כשאנחנו מטפסים לגולן הכנרת כבר אוספת את השמש אל חיקה. אומרים לאליהו: "ערב טוב אליהו". אליהו כסלו (63) חי במושב רמות ונולד בחרבין שבסין. לשם נמלטה משפחתו מפני פרעות אודסה. כשהיה בן שבע עלו הוריו לארץ והתנחלו בקיבוץ שמרת. כסלו למד בבית הספר החקלאי בנהלל ומאז נקשר לאדמה. לאשתו חווה - "חוויק" בפיו - נקשר בשמרת.
כשהיה אב לארבעה ומאחוריו תפקיד מרכז משק החליטו לעזוב. חווה, הבת הראשונה בקיבוץ, התחנכה אמנם בלינה המשותפת, אך רצתה את ילדיה בבית. ברמות חיפשו בדיוק מומחה למטעי אבוקדו ומנגו, וכבר 37 שנה הם בגולן. באחריותו של אליהו כ-25 אחוזים מנטיעות המנגו בארץ. כל ילדיו איתו במושב, והוא משתכשך בין תשעה נכדים.
אבל בקיץ 85 עשו החיים הטובים תפנית ברוטלית. כסלו היה במילואים בלבנון ונפצע קשה בעת הפינוי. הסיור שלו עלה על מוקש באזור גשר חרדלה: הוא איבד את שתי רגליו ויד ימינו נפגעה אנושות. כסלו פתח תחנת דלק בכניסה לרמות כי לא היה בטוח שיוכל להמשיך בחקלאות.
אבל הוא המשיך. מכיסא הגלגלים הוא עובר לקלנועית כדי לצלוח את המשתלה ואת דרכי המושב. בעזרת הטרקטורון ומכוניתו הוא מתנייע בשטחים. "אני כל הזמן על גלגלים".
הגלגלים מונעים ממנו לחוש את הרעש הקל. "גם עכשיו, כשאני מדבר איתך, אני כל הזמן זז. עם רעידה או בלעדיה". אבל הוויברציה האחרונה נחתה עליו בלילה והעירה אותו משנתו.
חווה: "שכבנו במיטה ופשוט רעדה המיטה. דווקא היה מאוד מרגש".
לא היה פחד?
"היה יותר מעניין".
כמה זמן זה נמשך?
"שנייה, שתיים".
שנייה או שתיים של חוסר שליטה?
אליהו: "זה היה כל כך קצר שאתה בקושי מבין שמשהו קורה".
בגולן רעש כל הזמן קורה. אדמה שעובדת בחשאי. מתנפחת, מתכווצת, כך היא רגילה. היא נגרפה לכאן במשך אלפי שנים ולעולם נוע תנוע. מאיימת לעתים על מעמד הבית. ביתו הקודם של אליהו, למשל, קיבל הטיה חסרת פשר שגרמה לכיסאו לנסוע ברוורס.
אבל מעבר לאדמה הנוסעת, לרעידות הקטנות, אתה לא חושש מרעידת אדמה מזוויעה?
"האמת? אני חושש יותר מהמלחמה מעבר לגבול. בארבע לפנות בוקר שמענו שני פיצוצים רציניים מאוד. בבני יהודה ובנאות גולן שומעים כל היום התפוצצויות. עד עכשיו היינו מבסוטים מאסד. אם אלקאעידה יתחילו לשבת לידנו, יהיה ממש לא נחמד".
ממרפסת העץ הנישאת של כסלו, טבריה היא עכשיו בליל אורות מהבהבים. אליהו לא מניח לנצנוצים לרמות אותו. כשיבוא הרעש הגדול כל רבי הקומות בטבריה יסתחררו ויקרסו, הוא דואג. צריך לחזק גם את הבתים שקלטו את עליות שנות ה-60. " מלכודות מוות", הוא מכנה אותם. "האדמה מאותתת שמשהו עומד לקרות, שמתישהו יבוא ה'בום'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם