הנער שהתעוור לא ויתר על השירות בצה"ל
כמה חודשים לפני שהיה אמור להתגייס לצה"ל כחובש קרבי, איבד עידן חיון את מאור עיניו והרופאים קבעו שלא יוכל לשרת בצבא. אבל חיון סירב לוותר על החלום, עבר במשך שנה וחצי בין ועדות רפואיות, ולבסוף התנדב לשירות של שנה במרפאה צבאית. כיום, ללא היכולת לראות, הוא אפילו נותן זריקות ועירויים
לפני כמה חודשים הגשים חיון את חלומו כשהתגייס לצבא כעיוור והחל לשרת במרפאת חטיבת גיבור שבקריית שמונה. כעת הוא יוצא למלחמה על הזכות להמשיך לשרת גם בתום תקופת ההתנדבות.
סיפורו של חיון, 20, התחיל במאי 2011. בשנתו האחרונה בבית הספר התיכון הוא ספר את החודשים עד שייכנס לנעליו של אחיו הבכור ויתגייס למג"ב כחובש קרבי, אך במקביל החל לחוש כאבי ראש איומים. "אחרי י"ב התחלתי להרגיש נורא, ולפתע גם הראייה שלי היטשטשה מאוד", מספר חיון.
"כשהגעתי לרופא בבית החולים רמב"ם כדי להיבדק עם אבחנה של בצקות בעיניים שלחו אותי משם בחזרה הביתה עם כדורים. אף אחד לא היה יכול לטפל בי בגלל שביתת הרופאים".
עם חזרתו לביתו מצבו של חיון הידרדר, והוא הובהל לבית החולים אסף הרופא לניתוח דחוף לשחרור סתימות בתעלות עיניו. אך זה היה כבר מאוחר מדי: גוש בעורפו של חיון גרם לצינורות הניקוז בעיניו של חיון להיסתם, וכתוצאה מכך הוא איבד את ראייתו והיום הוא מצליח לראות רק צלליות עמומות בעינו הימנית.
"אם היו מטפלים בי בזמן, כנראה שהיום הייתי יכול לראות", מספר חיון. "כשהגעתי לאסף הרופא לא ידעו איך להתמודד עם כל הבעיות שסבלתי מהן. הייתי בסכנת חיים ובשורה התחתונה קיבלתי את החיים, אבל הפסדתי את הראייה".
לאורך הניתוחים שעבר והטיפולים הקשים שחווה עניין את חיון דבר אחד: האם יוכל להתגייס לצבא. בנובמבר 2011 הוא היה אמור להתגייס, אבל התאריך חלף והצבא נותר בגדר חלום.
"הייתי במצב שבו יכולתי למות כל רגע, והרופאים נלחמו על חיי, אבל זה היה הדבר היחיד שעניין אותי. לאחר שסיימתי את הטיפולים הרופאים בצבא אמרו לי שלא יאשרו לי אפילו להתנדב לשירות, אבל אמרתי להם שאני אוכיח להם שאני כן יכול לשרת ולהיות בצה"ל", הוא מספר.
לדבריו של חיון, לכל אורך ההתמודדות והמאבק על הרצון לשרת הוא נשבר פעם אחת בלבד. "שבועיים לפני הוועדה הרפואית שהייתה אמורה לאשר לי את ההתנדבות בצבא, הרגשתי שאני מתקדם והחלום שלי הולך ומתגשם ועשיתי בוקר אחד כושר.
"לא משהו רציני, אלא כמה כפיפות בטן. כשהלכתי לוועדה הרפואית הם אמרו שמצבי הורע שוב, ואני צריך לעשות ניתוח בגב ולא אישרו לי להתגייס. כאן כבר נשברתי, אבל לא ויתרתי".
במאי 2013, לאחר כשנה וחצי של מאבקים ממושכים, זכה חיון להתגייס לשירות התנדבות בן שנה בבסיס עוצבת חירם בצומת גיבור. אף שהוא גר במרחק של רבע שעה הליכה מהמחנה הצבאי, ביקש חיון להישאר ללון בבסיס כמו כל חבריו למפקדה.
"זה עדיין מוזר לי שאני לא משרת בקרבי, אלא כאן במרפאה, אבל אני מרגיש שאני שוב בן אדם שמח", מודה חיון. "כיף לי ללבוש את המדים בכל בוקר".
גם חבריו ליחידה של חיון תומכים בו ומסייעים לו להתמודד עם הקשיים. כך למשל, כשסיפר לסגן מפקד החטיבה כי הוא לא מצליח לעבור את הכביש הסואן משום שאין על הרמזורים מערכת הנחיה לעיוורים, הוא דאג מיד כי בכל יום חייל מהחטיבה ילווה את עידן לביתו ויבטיח את הגעתו בשלום.
במסגרת שירותו במרפאת הבסיס חיון מקבל חולים ובודק להם מדדי לחץ דם. הוא נעזר בחיילים על מנת שיקריאו לו את הנתונים ומבצע שליחויות ומשימות שונות שמטילים עליו המפקדים.
לדבריו של חיון, הוא כבר חשב שלא יוכל לטפל באנשים כמו חובש אמיתי עד שמפקד המרפאה, ד"ר יניב שטיינפלד, הוכיח כי הוא מסוגל כמעט לכל. כך למשל, בשבוע שעבר לימד אותו ד"ר שטיינפלד לפתוח וריד ולהחדיר אינפוזיה.
"כולם במרפאה יודעים לפתוח וריד, ואני רוצה שהחיילים יראו שאין כל בעיה לתרגל את זה האחד על השני", מספר ד"ר שטיינפלד. "ביחידה הקודמת שלי התאמנו על ההליך הזה בעיניים מכוסות, ואם אני יכולתי לעשות את זה בלי לראות, גם עידן יכול ללמוד ולהרגיש את הווריד ואיך מחדירים מחט", מוסיף שטיינפלד ומיד נשכב על מיטת המטופלים ומאפשר לחיון להחדיר לו עירוי.
"בפעם הראשונה הוא התרגש, אבל עכשיו הוא עושה את זה בכזו מקצועיות", אומר ד"ר שטיינפלד, ועל פניו של חיון מתפשט מיד חיוך ענק.
"זה חריג שמישהו שמח להגיע לבסיס בכל יום ומלא ברצון לתרום", מספר יעקב קרויזר, חובש אחר במרפאה. "אנחנו מאוד אוהבים אותו ומדברים יחד שעות".
בעקבות נוכחותו של חיון בבסיס הותאמו המרפאה ואזורים אחרים במחנה לחיילים עם ליקויי ראייה, ורבים מהחיילים אף החלו להתנדב בעמותת "נגישות ישראל" שמלווה את חיון לאורך ההתמודדות עם המחלה הקשה. בשבוע שעבר חיון אף הוזמן להרצות בפני סטודנטים מהפקולטה לרפואה בצפת על חייו כעיוור.
"אמרתי להם שברגע שהם בחרו להיות רופאים יש להם אחריות על חיי אדם ואסור להם לשבות כי בגלל שביתת הרופאים כל החיים שלי השתנו", אומר חיון. "זו לא כמו שביתת רכבות. בשביתת רופאים החולים עלולים לאבד את החיים שלהם ולשנות את החיים מקצה לקצה. חיים של אנשים תלויים בידיכם".
כאשר הוא נשאל אם הוא עדיין חולם על היכולת לראות, חיון עונה בנחרצות: "האמת שלא". " כשהבנתי שהתעוורתי שכבתי במיטה כל היום לפחות 17 שעות ולא הרמתי את הראש מהכרית", הוא מסתייג. "לא הייתה לי שום סיבה לקום, אבל עכשיו אני מרוכז בהווה ולא מסתכל על מה שהיה", הוא אומר.
"נכון שעבור בן אדם שהיה מסוגל לראות במשך 18 שנות חייו בלי שום בעיה זה מוזר מאוד פתאום להפוך לעיוור, ובאמת החיים שלי הפכו קצת למוזרים, אבל גם עכשיו אני מאושר בחיים שלי. המציאות הזו היא עדיין טרייה יחסית, אבל יכול להיות שגם בעוד עשור תשאל אותי את השאלה הזו ואומר לך ש'וואלה, טוב לי בחיים ככה'".
בעוד שלושה חודשים יסיים חיון את שירות ההתנדבות בן השנה ויחל סבב של ועדות רפואיות ורופאים במטרה להוכיח את יכולתו להשלים שירות צבאי מלא בן שלוש שנים.
"החלטתי שלא אוותר על החלום ואשרת בצבא", אומר חיון. "גם בעוד כמה חודשים, כשיבקשו שאסיים את שנת ההתנדבות, אמשיך עוד ועוד. אשרת לא פחות משלוש שנים, כמו כל חייל אחר במדינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם