דרך צליחה: צליחת הכנרת העממית חוגגת 60 שנה
משנותיה הראשונות של המדינה, דרך מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון הראשונה, ולמרות מפלס המים המידלדל, צליחת הכנרת העממית חוגגת השנה 60 שנים להיווסדה חגי אדר (87) וחגי פלטי (70), מוותיקי הצולחים בארץ, נזכרים איך שחו כשהסורים מתצפתים עליהם, מדברים על ההתרגשות כשהגיעו לקו הסיום ועל החיידק שהעבירו לבני משפחותיהם
הם לא מתחרים זה בזה. הם לא מודדים זמנים. הם לא מצפים לתשואות הקהל. כך נולדת הצליחה העממית הראשונה - שחייה לשם שחייה, ומה שיהפוך בהמשך ל"מבחן ההתבגרות" של בני נוער לאורך עשרות שנים.
חגי אדר (87), בן קיבוץ עין חרוד, היה אז בן 23, מציל בבריכת הקיבוץ, שידע, לדבריו לשחות "פחות או יותר". " בקיבוץ שלי היה סניף של'הפועל'", הוא מספר. "נציג של'הפועל' סיפר לי שיש קבוצה שלוקחת אוטו קטן ונוסעת לכנרת כדי לצלוח אותה. באותה שבת הצטרפתי אליהם. היינו 15 איש, ולא ידעתי אם אי פעם נגיע לחוף".
כחמש שנים לאחר מכן, ב-1954, ראה ארגון "הפועל" בעמק הירדן כי טוב והפך את הצליחה הלא רשמית למפעל שיחגוג השנה 60 שנים להיווסדו. על הצליחה הראשונה המיתולוגית ההיא יכתבו אחר כך בעיתון "דבר": "זו הייתה דרמה. גדולה, רחבה, עם הרבה מערכות - אך בלי גיבורים ראשיים ובלי גיבורי משנה. היה זה מאבק דרמטי, לא בין שחיין למשנהו, כי אם בין שחיין לבין עצמו - לצלוח את המרחק עד הסוף. כל מי שהציב רגלו על בית ירח - ידע כי הוא המנצח".
לחגי פלטי (70), בן קיבוץ מעוז חיים, זה עדיין היה מוקדם מדי. ב-1954 הוא היה בן 11 בלבד, אמנם "אלוף העמקים בשחייה תחרותית", אך נאלץ לחכות ארבע שנים כדי לצלוח מכיוון שתנאי השחייה התירו רק לבני 15 ומעלה להשתתף.
"בפעם הראשונה שצלחתי הרגשתי גאווה", מספר פלטי. "זה היה כמו מבחן בגרות. עשיתי את זה והוכחתי שאני מסוגל להתמיד. לקחת את הנושא בשיניים ולגמור אותו".
אדר וחבריו לא היו הראשונים לצלוח את האגם הלאומי. כבר בשנת 1929 חצו 11 בחורים בשחייה את המרחק מהכפר הערבי סמרה (היום קיבוץ האון) למושבה כנרת. והייתה גם עליזה וירץ, שחיינית נועזת בת 22 שבשנת 1942 העזה לשחות לרוחב הימה, מטבריה לעין גב, כשלצדה סירה עם שלושה מלווים.
מאוחר יותר תיארה וירץ את המסע ההרואי שלה לעיתון "דבר": " במשך כל השעה הראשונה הכו על פניי גלים קטנים. . . מימיה התכולים של הכנרת ההיסטורית שלנו, זו הכנרת מימי האבות, ליטפו אותי ברוך אמהי. . . איני מתכוונת לקבוע רקורד. רק גובר הרצון להחרפת תחושה זו של ההתמזגות עם הטבע יחד עם ההיאבקות בו".
אך וירץ כן קבעה רקורד - היא הייתה האישה הראשונה שצלחה את הכנרת, בזמן שיא של 4:10 שעות , והניחה את היסוד למפעל הצליחה התחרותית שיחל שנה לאחר מכן.
אבל בחזרה לצליחה העממית. המפעל שהחל עם 226 צולחים הלך ופרש כנפיים וב-60 השנה האחרונות השתתפו בו מעל ישראלים, רבים מהם עם ונכדיהם שהלכו בדרכם.
גם הסיפור של אדר, "ז השבט", שיצלח מחרתיים, בבוקר יום שבת, את הכנרת בפעם ה-55 יחד עם ילדיו, נכדיו וניניו; ושל פלטי, שצלח עד כה 50 פעמים, רובן עם הדור השני. לאורך השנים שניהם חוו על בש את טלטלותיה של הימה הצליחה השנתית.
כך היה, למשל, עם מלחמת ששת הימים. "לפני67' היינו צולחים ומתבדחים שהסורים עושים משמרות בעמדות שלהם כדי להסתכל עלינו", מספר פלטי, "ואילו אחרי כיבוש רמת הגולן כבר יכולנו לצלוח בלי הסורים על הגב. רבים מהשוחים ניצלו את העובדה שהם באים ממקומות שונים בארץ כדי לטייל אחר כך בגולן".
במרוצת השנים הצליחה לא רק חלפה דרך מאורעות המדינה הנבנית - הצליחה ה-29 נערכה , למשל, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה - אלא גם עברה כמה מתיחות פנים. כך למשל, סירות הדייגים הטבריינים הוחלפו עם הזמן ברפסודות; למסלול השחייה הארוך התווסף מסלול קצר יותר, שנועד לקרוץ לחובבנים; ולפני עשר שנים החלה חברת ספידו לתת חסות לאירוע, שעד אז אורגן על ידי מנהלת עמק הירדן. "בשנים האחרונות זה הפך להיות ממוסחר יותר", אומר פלטי.
"הפכו את מפעל הספורט העממי לסוג של פאן - קפיצה מרפסודה לרפסודה". לטענת פלטי, גם מפלס הכנרת, הנסוג בשנים האחרונות, תרם לתחושות חצויות בעת השחייה, ובעיקר הסיקור שלו בכלי התקשורת.
"לפני חמש שנים, כשהיית עושה את המסלול הארוך, היית הולך 150 מטר בהתחלה ו-300 מטר בסוף ואז שומע בתקשורת'עוד פעם הלכו לא היו מספיק מים'", הוא "זה מאוד צרם למי שבת שחה והשקיע".
והיו עוד דברים שהטרידו את פלטי. למשל העובדה שברוח המגזר הסוציאליסטי, שממנו באו רוב הצולחים בני הקיבוצים, העדיפה מנהלת הצליחה להעניק אחר השחייה אותות הולקבוצות ולא ליחידים. " הייתה כמו בקיבוצים - שהקבוצה היא החשובה ולא היחיד", אומר פלטי.
"אם מישהו מהוותיקים היה אומר משהו, אז היו נותנים לו את הגביע של קבוצה שנציג שלה לא הגיע - ואומרים לו להחליף בבית את לוחית ההוקרה". ב-2003 החליט פלטי לעשות מעשה. בעקבות "הבושה שחשו אנשים שצלחו ולא קיבלו הוקרה" הוא הקים את עמותת ותיקי הצליחה, שמקבלת לשורותיה רק צולחים בעלי רזומה נאה ומוכח של 40 צליחות ומעלה במקצה הארוך, בן ה-4.2 קילומטרים.
"אחד ההישגים של העמותה שלנו הוא שהחברים והחברות מתעקשים לשחות", מספר פלטי. "אנשים שקשה להם לשחות מבחינת גיל או בעיות רפואיות עושים מאמץ ומתאמנים בבריכה או בים כדי להחזיק את הראש מעל המים ולא לעשות בושות".
למרות הליקויים ושחיקת השנים, נראה שהצליחה עדיין מהלכת קסם על הציבור הישראלי. לצליחה שנערכה ב-2012 נהרו 12 אלף ישראלים, בהם גם רבים שלא הכירו את הכנרת בימים אחרים.
"מי שעומד על ההרים ומסתכל על הכנרת וזוכר אותה לפני 80 שנה - יודע שהיו לידה רק קוצים צהובים", אומר אדר. "במושבת כנרת היו חלוצים עקשנים, והיה חום איום ונורא, ואנשים לא מבינים איך החלוצים ההם חיו שם בשמחה ובקדחת".
" קבוצת משוגעים שהחזיקו את כל המולדת", אדר קורא להם. מבחינתו, מפעל הצליחה הוותיק הוא עדות חיה ובועטת לפועלם של מי שיישבו את הארץ ובה בעת החדירו את תרבות פיתוח הגוף. "אחד הדברים שהיו מנוונים בחיים היהודיים במשך 2,000 שנה זה הספורט", הוא טוען.
"ההתחדשות בארץ כללה רעב לספורט. כשהחלוצים התיישבו באפיקים ובבית זרע, הילדים רצו לכנרת והשתובבו. החלוציות הרחיבה את מעגל התחייה גם לתרבות הגוף". אך מה טעמה של הצליחה היום? מה היא מסמלת למי שעושה אותה לראשונה, או לחלופין למי שחוזר אליה פעם אחר פעם? "חלק מהקטע של צליחה זו ההתמדה", אומר פלטי. "היום הכל קורה תיק תק, ואילו לצלוח דורש סבלנות".
שאלות נפוצות כמו "על מה חושבים בעת הצליחה" או "איך מתגברים על הפחד" אינן מצליחות לחדור דרך השריון של הצולחים הוותיקים. "אני חושב על דברים מתוך המעגל הפנימי שלי", אדר מוכן להסגיר רק מעט, ולבסוף מתרכך: "אני חושב על עמק הירדן הפורח ועל בניי ובנותיי ששוחים אחריי ועל אשתי ועל ידידיי הטובים". ופלטי מוסיף: "אין בצליחה עניין של פחד, שחיין שצלח הרבה פעמים לעולם לא חושש שייגמר לו הכוח".
צליחת הכנרת ה-60 תתקיים בשבת הקרובה, 5.10.13. לפרטים : www.bdg-events.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם