נרקומן ציבור: ההתמכרויות שלי
סיגריות, אוכל ועכשיו גם "שובר שורות". קבלו רשימה חלקית של ההתמכרויות שלי
לסם החדש שלי קוראים "שובר שורות", סדרה שנהגתי להשמיץ בכל הזדמנות, לספר כמה היא אלימה ומיותרת, והנה גם אני, כמו אחרון מכורות הטלנובלות, נפלתי ואיני יכול לקום עוד. ולא שלא ניסיתי. היה איזה ערב שאמרתי לסקיילר אשתי שלא תיתן לי הערב לצפות ביותר מפרק אחד, והיא לא הצליחה להחזיק אותי אז שברתי לה בקבוק על הראש והמשכתי לצפות.
כן, גם הילדים אמרו לי שלאשתי לא קוראים סקיילר ואני חייב לצאת מזה. זה נכון, אבל מה איתה? עם סקיילר? למה היא מתנהגת ככה לוולט, ולמה בכלל התחילו לשדר את הדבר המופתי הזה, שלא נותן לי לקום מהמיטה כבר שבוע? כן, אני מגיע לעבודה, אני מגיש את התוכנית וכותב את הטור הזה, אבל כל מה שמעניין אותי עכשיו הוא להגיע כבר למילה ה-913 (המילה האחרונה של הטור) ולשבור שורה.
אשתי האמיתית הזמינה כמה חברים הביתה כדי שינסו להתעמת איתי אבל יריתי בהם מיד. אני יודע ובוגר מספיק להבין שחלק מכם לא מחוברים לדבר הזה ולא יודעים מי הוא וולט או מי היא סקיילר, אשתי ואשתו.
גם אני הייתי פעם כזה, אבל זה היה מזמן, לפני שראיתי את האור. אני מדבר על תקופה פרה-היסטורית פרה-אינטליגנטית שנגמרה לפני שבוע: אני כבר שבוע שלם יחד עם אלוהיי, וכל כך מרחם עליכם, שלא יודעים את פינקמן ולא יודעים אף פעם שלמות מהי. מי זה פינקמן? גויים שכמוכם, מעכבי גאולה, מסרטני דרך.
עמלק, זה מה שאתם איפה הרב עובדיה כשצריך אותו, איפה?
אז כן, זה בערך המצב. אני מגזים, כמובן, אבל באופן ברור התמכרתי לשטות הזו. זה מעורר לא מעט שאלות לגבי נחישותי, עמוד השדרה שלי והקלות שבה אני מתמכר לאירועים חיצוניים. הנה רשימה חלקית שרק השבוע הבנתי שהייתה או עודנה מנת חלקי:
לפני שמונה שנים, בסוכות, הפסקתי לעשן. עד אז עישנתי שתיים וחצי קופסאות מרלבורו ביום. אני מניח שכבר חוללתי נזק בלתי הפיך ומתישהו אצא מצילום ריאות בלי חיוך, אבל תודה לאל השטות הזו מאחוריי.
הבעיה הגדולה של המתמכר היא חוסר ההבנה המוחלט למצבו. כעסתי כל כך על אנשים שלא נתנו לי לעשן לידם. מזל שאני לא מוצלח באלימות, כי אני מניח שהיו לא מעט פרצופים שרציתי להעביר ממקומם כשהעירו לי על העישון.
את זה הבנתי לפני שש שנים. אולי יותר. ערב אחד אורנה בנאי עשתה עליי בדיחה בטלוויזיה ואמרה: "גיא מרוז, לפי איך שהוא נראה, כנראה בלע בולדוג שלם?...
ביום ההוא הבנתי שאני שמן וחייבים לעשות משהו. ה?משהו? הזה היה להפסיק לאכול. היה לי ברור שאין קשה מלעשות דיאטה, שדחיתי אותה ביותר מדי שנים, ושהאמת המרה היא שאני לא יכול להפסיק לאכול. במיוחד אוכל טעים.
בסוף זה הצליח, פחות או יותר, אבל אין התמכרות קשה משניצל עם טחינה בבגט ענק ובלתי בריא. בעצם יש: שווארמה גדולה יותר בפיתה. אבל זה לטור אחר.
זו ההתמכרות המוזרה ביותר שלי. מצד אחד אני יכול לא לגעת בבירה קטנה שבועיים, אבל מנגד אם אני יוצא לחופש או לסוף שבוע ארוך וחופשי במיוחד, אני מסתער על הבר כאילו אין מחר.
זה אידיוטי, זה חסר אחריות, זה כנראה הורס את מה שנשאר מהכבד שלי - אבל היום שבו אחליט להפסיק גם את זה (כידוע, הפסקתי לגעת בבשר) יהיה יום עצוב במיוחד. בכלל, להפסיק משהו זה סוג של אבל.
זו פרידה אמיתית ממשהו שאתה רגיל לו כבר שנים. כשהפסקתי לעשן היה שבוע שלם שבו לא היה לי מושג מי אני ומה אני עושה בעולם המיותר הזה. גם זה עבר. קשה נורא להפסיק, אבל קשה הרבה יותר להפסיק בפעם השנייה. ולכן, הצעה: אם הפסקתם משהו אל תבדקו את עצמכם, ואל תגעו בו יותר.
זה כנראה הדבר היחיד מכל הדברים שעושים אותך לכאורה שמח שכנראה לא אתקרב אליו אף פעם. וזה מחזיר אותי הישר ל"שובר שורות", שעוסקת רוב הזמן בנרקומנים ובמי שמספקים להם חומרים.
אני לא יכול להגדיר את זה אחרת, חוץ מגועל. זה מה שאני חש כלפי נרקומנים. אני לא מצליח להבין, למרות כל ההתמכרויות שהוזכרו כאן, איך מתמכרים למשהו שגורם לך לא לתפקד, לא לחיות ולמות די מהר.
אני גם לא מבין מהמרים מכורים, אנשים שבשלב מסוים ימכרו את הבית של אמא שלהם כדי להמשיך לבלות. ברור לי איך מישהו הופך להיות הומלס, ואני אהפוך עולמות כדי לעזור לו, אבל אני לא יכול להבין מישהו שהסתמם ומצא את מותו על ספסל בשדרה.
מה שקרה לי עכשיו עם "שובר שורות" קרה לי עם "הבית הלבן", עם "הסופרנוס" ועם "סיינפלד", ובילדותי עם "ניקוי ראש". ההבדל המשמעותי הוא שבפעם הראשונה אני בעד סוחר הסמים, בעד הרע המוחלט, בעד האיש שרק זורע מוות סביבו - והוא כל כך שובה לב.
וזו הגאונות כולה: ליצור משהו שיהיה מדויק עד כדי כך שהעולם כולו יסתובב על צירו, ומה שהיה לא יהיה יותר. זהו, עזבו הכל ולכו לראות את העניין הזה.
אני מתנצל שאני במין מדור תרבותי, אבל עוד פיסת שלמות ששטפתי בה את עיניי הייתה הסרט "בית לחם.? כל הפרסים כבר מאחוריו, ואם אתם רוצים לראות סרט על הסכסוך שמביא לראשונה את הצד השני, הפלסטיני, במלוא אלימותו, ולעתים את הפרימטיביות שבאופן התנהלותו - אל תוותרו על זה.
אני לא זוכר יצירה כזו, שכתב ערבי, שמביאה לראשונה את עליבות הצד השני ולא רק את שלנו. יש שם הרבה רגעים קשים, אלימים ומייאשים, אבל זו פיסת אמנות גדולה.
ואל תשכחו, יש לנו ארץ מפוערת, בעי"ן. לא כולם מספרים לכולם שרוחאני הוא אויב גדול. יש מי שמאמינים שאפשר שיהיה כאן שלום עולמי. כולה שלום, מה ביקשנו?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם