אמא שלי לא נפטרה. היא הומתה
לפני שנה בדיוק מתה אמא שלי. כמה מסקנות שהגעתי אליהן מאז הלכה לעולמה
אנחנו בסוף החג האחרון, אין יותר ימי גשר, ולפנינו רק שנה שלמה עם משכורת מכווצת, חסכונות שהתאדו בתקופת החגים וכולנו מצפים לנס חנוכה ומקווים שהלפיד שהדליק אותנו לפני הבחירות לא ישאיר כוויות בדרגה שלישית.
אני רוצה ברשותכם להקדיש את הטור הזה לעניין אישי לגמרי. לפני שנה בדיוק, בערב סוכות, מתה אמא שלי (אני בטוח שהייתם מעדיפים שאכתוב כאן על מותי, אבל זה מה יש).
הנה כמה עניינים שקשורים לשנה הראשונה בלי האישיות שהביאה אותי לעולם, בלי הגורם שיצר את התקלה הזו, שעיצבה, אני מניח, לא מעט קווים בדמותי.
אמא שלי לא נפטרה כפי שנהוג להגיד. אמא שלי מתה. אני ארחיק לכת ואומר - הומתה. איש לא רצח אותה כמובן, איש לא התכוון לרע, אבל קומץ ידידים שוטים דחק בה למהר ולקבל טיפולים כימותרפיים כשהמחלה התגלתה, ובגילה המבוגר היא לא עמדה בהם והטיפול הרג אותה.
היא מתה מחיידק עקב התמוטטות המערכת החיסונית ולמרות המאמצים הכנים של כולם מסביב: היא לא שרדה. אבל לא רק בגלל זה.
אמא שלי עבדה כמעט 20 שנה בתזמורת הפילהרמונית, תחת הקיסר של התזמורת, זובין מהטה. היא הייתה עבד נרצע שלו, העריצה אותו (אין לי ספק שגם הייתה מאוהבת בו בשלב זה או אחר, אבל הוא לא מתעסק עם קשישות) ובילתה בשירותו יותר מאשר בשירות בנותיה, אחיותיי. הם פיטרו אותה אחרי 17 שנה ולקחו אנשים צעירים ודינמיים יותר.
היא התביישה בזה עד כדי כך שלקח לה זמן עד שסיפרה למישהו על תקיעת הסכין הזו. לא אכנס לכל הפרטים, כי אני מנהל תביעה גדולה נגד הגוף הזה, ורק אומר שגם ללוויה שלה מר מהטה לא טרח להגיע. הוא רצה לבוא לשבעה, אבל הבהרתי לעוזריו שאם יגיע - בפעם הראשונה בחיי כנראה אכניס מכות למישהו.
לא אוכל כמובן להוכיח שבגלל הפיטורין האלה היא "חטפה? סרטן ומתה שנה וחצי לאחר מכן, אבל הנה עצה ראשונה: אם מפטרים מישהו שקרוב אליכם בגיל מבוגר, תהפכו עולמות כדי לשנות את רוע הגזירה. זו לפעמים לא רק גזירה כלכלית אלא גזר דין מוות.
לוויה היא אירוע מסובך. הוא קשה נורא כשמת מישהו צעיר, הוא זוועתי כשזה מגיע בהפתעה כמו תאונה או מלחמה, והוא מוציא מהדעת כשהדת היהודית חודרת לכל נים מפיסות העצב שלך. למזלנו הגענו ל"מנוחה נכונה", מקום שנוצרים ויהודים שוכנים בו יחד.
הטקס הוא כפי שרק אפשר לחלום על טקס, והמקום הזה, שגם ענת גוב קבורה בו, מציע חלופה שפויה וזולה לעומת הגזל תאב הבצע של הקיבוצים. אבל הוא עומד בפני סגירה.
את כל הזעם שלי הוצאתי בלוויה הזו, והנה עצה נוספת אליכם: אם חס וחלילה תיתקלו במוות בקרוב, אל תחסכו במילים בלוויה. אל תתחשבו, אל תצנזרו, אל תגידו דברי הבל: דברו מהלב. אין הרבה רגעים בחיים כמו המוות.
ועוד עניין: תכתבו את דברי ההספד. בית קברות הוא מקום רע מאוד לאלתורים.
ללא ספק ההמצאה הכי גדולה של היהדות. נכון, יש רגעים שבהם מגיעים אנשים שמעולם לא הכרתם, והם לא מתכוונים ללכת: הם באו כדי להישאר. לדעתי ככה הם מנהלים את חייהם, משבעה לשבעה.
מנגד, אתה שומע דברים שמעולם לא ידעת, ואתה מגלה שבאמא שלך למשל, אישה שהייתה לך מערכת יחסים סבוכה ובעייתית איתה, היו עוד צדדים לגמרי שווים שפשוט לא נחשפת אליהם מאלף סיבות.
והנה עוד עצה קטנה: "תסגרו" ערב אחד בשבעה בפני זרים, תשאירו את המשפחה המצומצמת לבד, ודברו. זה ערב שאין שני לו, גם שם תגלו כל מיני דברים שרק חשבתם שידעתם - אבל לא היה לכם מושג.
אנשים מביאים כיבוד לשבעה. לא ידעתי את זה. גרוע מכך: מעולם לא הבאתי ולו בייגלה אחד לכבוד מותו של פלוני זה או אחר. פשוט לא ידעתי שצריך.
אני כבר יודע כמה מביאים בחתונות, אני יודע מה ללבוש לבר מצווה, אבל על עוגת הבית של "שטראוס" לשבעה לא ידעתי. פשוט לא עשיתי את החיבור בין מוות לפיצוחים. תבדקו, זה הולך חזק
טוב, זה כנראה לב העניין. רק כשהילדים שלנו גדלים אנחנו מתחילים להבין כמה אנחנו מעליבים את ההורים שלנו. רק כשאנחנו מגדלים ילדים אנחנו מבינים כמה טעויות ההורים שלנו עשו וכמה טעויות אנחנו, כהורים, עוד נעשה. היחסים שלי עם אמא שלי היו בעייתיים נורא.
מצד אחד, היה ברור שאם יש בעיה - אני שם לסדר כל דבר - מול המדינה, מול הבנק (לא כי אני עשיר אלא כי אני מכיר), ואפילו אחרי המוות מול "המכונה" הפילהרמונית. מנגד, לקח לי חודש להרים טלפון לשאול מה שלומה או להגיד שבת שלום.
אני מגזים, אבל כך בערך נראו הדברים. לא אהבתי את התנהלותה באירועים משפחתיים, והיה לי קשה נורא עם הדרך שבה בחרה לחיות בזוגיות (על כך אפרט בעוד שנים רבות, מן הסתם, אם אחיה).
ידעתי שהיא הולכת למות - לא כל כך מהר, אבל ידעתי - ולא השכלתי לסדר את זה לפני מותה. אני לא יכול להגיד לכם ששנתי נודדת עכשיו בגלל זה, אני לא יכול להגיד לכם שמצפוני נקי. אני פשוט חושב מה היה קורה לו היה להפך. מה היה קורה לו אחד מילדיי היה נוטר לי, כועס עליי ולא רוצה בחברתי לעתים תכופות כל כך.
אני יודע את התשובה ומבין את הטעות. אבל זה קצת מאוחר מדי. אז הנה עצה אחרונה: סדרו את הדברים, דברו עם אלה שהם כל כך קרובים אבל כל כך רחוקים. זה לא יוריד מכבודכם, זה לא יכול להזיק וזה יכול לעשות את הפרידה ליותר פשוטה. לא בטוח אבל שווה לנסות. החיים נזילים כל כך שזה מוות.
ואל תשכחו יש לנו ארץ מפוערת, בעי"ן. לא כולם נפרדים מאמא. יש כאלה שהאמא באה אליהם עם סכין גדול, חותכת עניין ונפרדת מהם. שתדע, האמא מירושלים, רק צער. ושיהיה (שוב) חג שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם