בית קטן בערבה: מסע קסום אל היישוב צוקים
עדר גמלים המסתובב חופשי, צבאים שנראים למרחוק וחוגלות שמרחפות מכל פינה: מסע קסום אל היישוב הקהילתי צוקים שהקים אריה גלבוע בלב המדבר. למרות הקשיים, איש העסקים שהחליט לעזוב את החיים הטובים במרכז ולהפריח את השממה לא מתחרט לרגע. ויש לו גם חזון: להקים אוניברסיטה בערבה
"תקשיב, זה לא מסובך", הוא אומר לי, "אבל חשוב לעשות את הדברים נכון. בשום פנים ואופן לא לשבור ימינה או שמאלה. סע ישר ולאט ותשתמש בברקס. אם לא, אני אצטרך לכתוב את הכתבה".
ואז קם, יצא מהרכב ואמר לי לא לפחד. לא הייתה לי ברירה. בחרתי בעצה שלו, לקחתי נשימה, נתתי גז והצלחתי להתמודד באומץ עם הנסיעה האתגרית הראשונה בחיי. אחריי ירד הצלם אריק סולטן, שיצא איתי להרפתקה, מה שגרם למארח שלנו קורת רוח רבה. "אם תספרו את מה שעשיתם במרכז הארץ, תקבלו הרבה כבוד".
שלוש שעות קודם לכן פגשנו אותו במכון המחקר והפיתוח (מו"פ) במרכז העצבים של מועצת הערבה התיכונה. גלבוע, 59, ייסד ב-1983 את "מילגם", חברה שעוסקת במגוון תחומים, ובהם גביית חשבונות מים וארנונה בשביל עשרות רשויות מקומיות ברחבי הארץ. בשנות ה-90 נמכרה החברה.
עד 2011 המשיך גלבוע לעבוד בה כשכיר, כשהוא משמש כמנכ"ל ויו"ר. הוא פרש ממנה כאיש מבוסס, רגע לפני המשבר הכלכלי. "יש מי שטוענים שאני נביא", הוא מגלה. "כמה חודשים אחרי שעזבתי הערך של האופציות ירד דרסטית, ויש כאלה שאיבדו מיליונים".
באמצע שנות ה-90, בגיחה לאילת אחת לחודשיים בענייני גביית מסים, נתקל לפתע במקום שבו יושב היישוב הקהילתי צוקים היום. בעבר היה המקום ברשות הסוכנות היהודית ושכנה בו היאחזות הנח"ל צופר, אבל בעת שביקר שם הוא היה נטוש. רק השומר הבדואי זייד שמר עליו מפני מסתננים. "זייד חשב שאני עוד אחד מהסקרנים שעוברים לרגע, שואלים כמה שאלות ונעלמים", הוא נזכר, "יום אחר כך חזרתי עם בירות ונשארתי לישון איתו".
גלבוע , שנולד במושב קדרון וגדל במושב צפריה, נדלק. הוא החליט לנסות להקים במקום יישוב חדש ולא שיער עד כמה זה הולך להיות קשה. "הליך ההקמה היה מתיש. אפילו להחליף את השם מ'מחנה בלדד' ל' צוקים' לקח לנו שנה", הוא מספר.
"זו פשוט קטסטרופה. ועדות, אישורים, התנגדויות ותיזוזים. למזלי בזכות 'מילגם' אני בקיא בתחום המוניציפלי. לא התייאשתי, למרות שהרבה פעמים כבר הייתי קרוב. בסופו של דבר נאלצנו להתפשר, כי בתחילה ראינו את היישוב בצורה שונה. גם אנשי הערבה לא התלהבו מהקמת יישוב חדש. הם לא הבינו למה אנחנו לא יכולים להרחיב את אחד היישובים בסביבה".
אז איך הצלחתם בסוף?
"אחרי שנה שתיזזו אותי, מנהל הסוכנות בבאר שבע עשה לי טובה ואמר לי שאין סיכוי שימכרו לי את השטח. הוא המליץ שנקים אגודה, וזה מה שעשינו. במקום שהמדינה תיקח ממני צ'ק כמו שהצעתי לה בהתחלה, היא זו שהשקיעה מיליונים בתשתיות. שש שנים אחרי שהתחלנו בתהליך קיבלנו את האישור להקמת היישוב".
בפברואר השנה, אחרי שנת שבתון שבמהלכה טייל בניו זילנד ובאוסטרליה כדי להתנתק משנים ארוכות של עבודה מסביב לשעון, התמנה גלבוע למנכ"ל החברה לפיתוח הערבה.
"בחיים לא הייתי חושב להתמנות לתפקיד הזה, אבל כשראיתי את הצוות שנבנה פה ואת הדברים שאפשר לעשות, החלטתי ללכת על זה. מה שקורה כאן הוא עולם אחר לחלוטין בשבילי. אני מגיע מחברה גדולה ומתוקתקת עם יחידות רכש ומשאבי אנוש, וכאן אתה עושה הכל לבד".
גלבוע, 59, אב לשלושה ילדים בוגרים וארבעה נכדים, חי כבר שנתיים בצוקים באופן קבוע לצד אשתו אורה, אחרי שבמשך שנים חילקו את השבוע בין דירה במרכז לביתם בדרום.
"לא הגעתי לכאן מציונות", הוא מסביר. "הגעתי בגלל המקום ובגלל הנוף ונשארתי בגלל האנשים המדהימים שפגשתי כאן. היינו חבורה של אנשים מבוגרים ומבוססים, שכבר עשו משהו בחיים שלהם, ורצינו לבנות כאן מקום לעצמנו. הייתי בטוח שישעמם לי אבל אף פעם לא נמאס לי לטייל, ובכל פעם אני מופתע מהאקשן שיש כאן".
ואז הגיעו אליכם חבר' ה צעירים פחות מבוססים שרצו לחיות במקום, ונוצרו חיכוכים.
"זה באמת היה מפתיע והפגיש בין שני עולמות שונים לחלוטין, אבל אחרי שנה הצלחנו להתאפס והיום הקשר בין כולם טוב מאוד. הקבוצה השנייה הפכה את המקום ליישוב אמיתי, עם אנשים שחיים כאן באופן קבוע, עם ילדים ברחובות וקהילה מתפתחת".
כמה אנשים חיים היום בצוקים?
"כרגע אנחנו 60 משפחות, שכמה מהן עדיין חיות בקרוואנים, מחכות להשלמת הבנייה. הקבוצה הראשונה כבר לא נמצאת כאן ברובה. יש כאלה שעדיין משכירים כאן את הבתים, מה שמאפשר לאנשים חדשים לבדוק אם מתאים להם לגור כאן. אני חשבתי שזה יהיה נפלא אם שלב א' בהתיישבות יתמלא בתהליך ארוך, ולא האמנתי שאזכה לראות את שלב ב' בימי חיי. בסוף הכל נחטף במהירות".
יש לחבר'ה צעירים מה לעשות כאן?
"זו כרגע המשימה העיקרית שלי. המטרה היא להפוך את המרכז האקדמי לאוניברסיטה (מרכז אקדמי שעוסק בעיקר בהכשרת אסייתים עם תואר ראשון בחקלאות מתקדמת, ד"מ), ולפתוח אותה לישראלים שיעשו כאן תואר שני.
"קיבלנו עכשיו אישור לפתיחת פארק מוטורי על 50 דונם, שבו אנשים יוכלו להתאמן בנהיגת שטח באופניים ובג'יפים. בינואר כבר יעבדו בצוקים 35 בתי הארחה, וגם זה מקור לפרנסה. אנחנו שואפים לפתוח חממה טכנולוגית, יש כאן גם אולם הופעות, מיזמי תרבות כמו פסטיבל קולנוע שיתקיים בינואר, פאבים. באמת שלא חסר מה לעשות. הבעיה היא שבערבה קצת פלצנים, ולא פועלים מספיק כדי להביא לכאן אנשים".
מה בכל זאת חסר לך כאן?
"חסרים לי מקומות טובים לאכול בהם. אבל גם זה ישתנה בקרוב".
אנחנו נכנסים לצוקים, שנמצאת בקילומטר ה-123 של כביש הערבה, ברום 44 מטר מעל פני הים. המראה הראשוני קצת מטעה. צוקים היא מקום קטן: רחוב וחצי של בתים בצורות ובצבעים שונים, ומהעבר האחר מקבץ קרוונים שנותן תחושה של התיישבות ארעית. רק כשאני מגיע למרפסת ביתו של גלבוע ונדהם לגלות מולי את נחל צופר ועצמתו, אני מבין "אתה מכיר מישהו מהסלון?" הוא שואל ארגן לטיול שמיד נצא אליו.
"קיבלתי את המגרש שלי, כולל תשתיות, בשקל - בתנאי שאבנה בתוך שלוש שנים. הם חששו מאוד שלא ייבנה כאן כלום אחרי שהשקיעו כל כך הרבה. היום זה עולה קצת יותר ומשלמים 120 אלף שקל על השטח. ועדיין, איפה בארץ תוכל לחיות בווילה ב-800 אלף שקל?"
במטבח עומדת אורה אשתו, שכבר טורחת על הכנת סלטים לכבוד ארוחת ערב מפנקת שהיא מפיקה לכבודנו. "במשך הרבה שנים אריה עבד ללא הפסקה", היא מספרת לי. "מאז שעברנו לכאן, פתאום יש לנו זמן לעצמנו ולזוגיות .
ציפור קטנה לחשה לי שלא היה לך קל בהתחלה.
"בהתחלה זה היה הזוי בשבילי, וכשהנושא עלה בשיחות מיד ביקשתי שלא ידברו איתי על זה. תמיד אהבתי לטייל, אבל המחשבה לעבור לכאן ולהתנתק מהמשפחות הייתה קשה בשבילי".
אז מה השתנה?
"לקח לי הרבה זמן להתבשל, וגם העובדה שחילקנו את הזמן בין המרכז לפה עזרה. עכשיו אני שלמה לחלוטין עם המעבר טוב לי פה, אני מארחת הרבה אני אוהבת את השקט ולא באמת התנתקתי מאף אחד. אשמח לחיות פה כל עוד נוכל. כשנזדקן אני חולמת לחזוור לגור בתל אביב, כדי שהכל יהיה קרוב אלינו".
כדי לצאת אל המדבר כל מה שצריך זה לרדת ממרפסת הבית. שם חיכו נו שני טומקרים, ומיד יצו לדרך. במשך שעה וחצי י בדרכי עפר טובות יותר פחות בשמורת עשוש, בין גמלים שהסתובבו חופשי, שנראו ממרחקים, נוף נדיר שריחפו בכל מקום. עליתי דרך סלעים ואבנים, התקרבתי מקירות הקניון העצומים, שוט שכחתי מהכל והתמסדבר ונהיגת השטח, שמרגע מהירה ובטוחה יותר.
גלבוע, שישב לצדי, כיוון והצביע על הדרך. "אני מטייל כאן המון", הוא מספר, "מאז ששברתי את הרגל על האופנוע, אני בעיקר יוצא לטיולים רגליים". רגע לפני השקיעה אנחנו חוזרים ליישוב כדי לצלם את הגיבור שלנו. לפני ארוחת הערב אנחנו מתמקמים בבקתות של העסק המשפחתי, "מדברא".
כרגע יש תשע בקתות דומות, חלקן בנויות מחציר מכוסה בבוץ וחלקן מלבנים שנבנו מאדמה חרסיתית שנמצאת במקום, יחד עם קש וחרא של חמורים.
הבקתות מבודדות ולכל אחת צורה, גודל ואופי משלה. אני קיבלתי את בקתת "ימה", שעשו- יה מבוץ וממוקמת על ראש גבעה. הבקתה מעוצבת בצורה עדינה ויפה, ובתוכה מצאתי אמבטיה מפוסלת, קמין, מטבח מאובזר וגם אינטרנט אלחוטי ומזגן, שמקלים על ההשתלבות במדבר.
שעה אחר כך, אחרי מקלחת מרעננת, החושך כבר ירד על המדבר. הדרך אל ביתו של גלבוע מבליטה בעיקר את הכוכבים. אפשר באמת ליהנות מהם רק כשאתה בחלק הארץ הזה.
בבית חיכו לנו יו"ר המועצה אייל בלום; בועז הורביץ, שהשאיר את ניהול המשק האדיר שלו לאשתו ועבר לנהל את מרכז הפיתוח; חמי ברקן, שעוסק בחקלאות ימית, בגידול פלפלים וביצירה בברזל (דוגמאות מקשטות את האזור כולו) ומרכז את הפעילות החקלאית באזור; וגלי כהן, האחראית על מרכז המבקרים, שהגיעה לערבה לפני שנה עם בעלה נמרוד, אחד מבעלי ה"בקי", פאב תל-אביבי שכבר הפך למוסד.
כולם אנשים מקסימים ומעניינים. אורה הכינה לנו מגוון מטעמים בלתי נגמר בכישרון רב, וכולנו התיישבנו לארוחת ערב טעימה שבמהלכה סיפרו לנו החברים עוד מנפלאות האזור.
אחר כך עברנו למרפסת, ואריה השוויץ בפנינו באוסף שיני הכריש שלו, שמצא בסמוך לביתו. אלו הרגעים, בדיוק כמו במדבר, שפתאום יוצא ממנו הילד שבו, ילד חופש שובב ונלהב שרחוק אלפי שנות אור מגילו וממעמדו החברתי. כשכולם הולכים אנחנו יושבים קצת לדבר. אני מנסה להבין מה גרם לו לשנות פאזה ולהתמקם סופית בערבה.
"הרגשתי שיש לי יותר כסף ממה שאני צריך", הוא אומר. "במשך השנים פגשתי את אנשי העסקים העשירים ביותר. רובם אנשים מקסימים, אבל כבר אז הרגשתי שהם לא מעניינים אותי ושאנחנו בסרט אחר. עד היום זה נראה לי הזוי שמשלמים למישהו משכורת של 40 אלף שקל בחודש".
זה קשור גם לתהליך רוחני שעברת?
"לא נחה עליי שום רוח, פשוט עברתי מחיים באטרף למשהו רגוע יותר. כל מה שעשיתי בחיים זה רק כסף. לעבוד מול רשויות מקומיות, לקרוא שעוני מים ולנתק למי שלא משלם - זה דבר מחורבן.
"רציתי לברוח. פגשתי אנשים שמרוויחים מיליון שקלים בשנה וזה לא מספיק להם. הרגשתי שהם משוגעים, לא רציתי להיות מאלה שמפסידים בסוף את הכל. אף פעם לא חלמתי שיהיו לי יאכטה או מטוס פרטי, ונמאס לי מכל הדאווין הזה".
בבוקר, אחרי כמה דקות של בהייה במדבר הקסום שהתעורר לאיטו וארוחת בוקר מלאת כל טוב שהגיעה לבקתה בצידנית, לקח אותנו גלבוע לפגוש את טינקרבל, ה"סלב" של צוקים.
רווית רוזן ( "טינקרבל") הפכה באמצע שנות ה-90 לסנסציה מקומית, שכבשה את תל אביב ונהנתה להשאיר הרבה פיות פעורים בזכות התנהלות פרובוקטיבית ויוצאת דופן, אפילו בשביל עיר החטאים שלנו.
היום, בגיל 36, עם רזומה מכובד של שחקנית קולנוע שכולל גם זכייה באוסקר הישראלי על תפקידה ב"הסדר", שני ילדים ואחד בדרך, היא חיה בצוקים עם מפיק הקולנוע אייל שיראי ומנותקת כבר שש שנים מהסצנה.
"בהתחלה לא אהבתי את הטיולים במדבר", היא מגלה על כוס מים קרים במרפסת ביתה החדש והמרשים, שאליו נכנסה רק יומיים קודם. "המדבר מפגיש אותך עם עצמך, ובהתחלה היה לי קשה עם זה. אבל גם ככה כבר גרנו בהוד השרון עם ילדים, לא תקשרתי ולא היו לי חברים, המרדף אחרי הכסף פשוט לא הסתיים ואייל אמר שזה זמן טוב לעבור. החלטתי לקפוץ למים".
איך הייתה ההשתלבות כאן?
"האנשים היו נחמדים מאוד ולא עשו עניין ממי שאני. אני עדיין עושה לעצמי רעש בראש, אבל הוא קצת נחלש ואני רגועה פה. יש כאן חיי קהילה, הם לא דביקים מדי והאמת היא שהם די תלויים בך וברצונות שלך.
"לפעמים המקום מזכיר לי את ניו יורק, כי זה מקבץ של אנשים מכל רחבי העולם: אחד מיפן, אחד מפרדס חנה, אחד מתל אביב. יש כאן אפשרות לעשייה, יש שלושה גני ילדים והקמנו בית חינוך. המועצה לא עייפה, הביורוקרטיה לא מכבידה והדברים זורמים".
ומה עם חיידק המשחק?
"הייתה תקופה ארוכה שהייתי מסוכסכת עם המקום הזה, אבל כרגע מבחינתי אני לא סוגרת את הדלת. מצד שני, אעשה משהו רק אם תגיע הצעה שבאמת תעניין אותי. את היצירתיות שלי אני מוציאה עכשיו בציור. כאן זה לא תלוי ברייטניג או בצופים. מדובר בפורקניזם מוחלט של התת-מודע".
טינקרבל לוקחת אותנו למתחם האמנים בצוקים. כמו בכל מקום כאן, מדובר בנסיעה של גג חצי דקה. זהו מקבץ חללים בני שני חדרים כל אחד, במקום נטוש שקיבל חיים מחודשים בזכות אנשי היצירה. בחדרים עוסקים במגוון פעילויות - סדנאות לחרוזים, הכנת סבונים, קרמיקה ואפילו לימודי ימימה. אין תשלום שכירות, וכל מה שצריך הוא לשאת בעלויות התחזוקה: בהחלט חלומו הוורוד של כל אמן.
איתן, מזכיר צוקים, פוגש אותנו בכניסה למתחם, ויחד אנחנו נכנסים לחלל הראשון. אנחנו מוצאים את נחמה חרך, מקדרת על האובניים. חרך, בוגרת בצלאל, הגיעה לכאן עם משפחתה לפני ארבע שנים ממושב חירות, והיא יוצרת מגוון מוצרי קרמיקה צבעוניים ומיוחדים. "זו סביבה תומכת, וקל יותר לגדל כאן ילדים", היא מספרת. "גם היצירה שלי חווה כאן שינויים, ולדעתי היא התרככה בשנים האחרונות".
מהסטודיו של נחמה אנחנו עוברים לסבונייה של אילת. את סבון חלב העזים שקיבלתי בבקתה מייצרים כאן: עיקר הפעילות של אילת מתמקד כרגע בייצור לבתי ההארחה באזור, ובמכירה בפסטיבלים שמתקיימים בסביבה. "כיף פה מאוד", היא מספרת, "למרות שמשלמים כאן מחיר בכל הנוגע לנגישות: חסרים מקומות בילוי, וצריך לנסוע כדי לקבל שירותים כמו מרפאה ומכולת".
משם אנחנו עוברים לסטודיו המתוקתק והממוזג של לולה קדם, שהגיעה עם משפחתה מאיביזה. היא מייצרת תכשיטים, ועיקר פעילות החברה שלה עדיין מתמקדת באיים הבלאריים.
"בניגוד לאיביזה, שם עבדתי כמעט בלי הפסקה, המקום הזה גרם לי לקחת גם יותר זמן לעצמי", היא אומרת. משם מובילה אותנו טינקרבל לסטודיו שלה עצמה, שהוא ההפך הגמור מהסטודיו של קדם: מבולגן, ללא מזגן אבל נותן תחושה של יצירתיות סוערת.
"תמיד ציירתי, אבל לא ייחסתי לזה הרבה משמעות", היא מספרת בעודה מניחה תקליט על פטיפון מנורות. "דודו גבע ראה דברים שעשיתי ושטף לי את המוח כדי שאקדיש לזה זמן. מאז שהוא נפטר אני מתעסקת בזה הרבה, ולפעמים גם מוכרת. עכשיו אני בשלבים של יצירה חדשה".
אנחנו נפרדים מגלבוע לשלום, ורגע לפני שאנחנו עוזבים בצער את המקום ומתחילים את דרכנו חזרה אנו שמים את פעמינו לסוכה במרכז "מדברא", כדי לפגוש את ערן, 36, בנם של אריה ואורה, אב לארבעה והציוני האמיתי של המקום.
הוא חי כאן באופן קבוע מזה כעשר שנים, ובשבע השנים האחרונות הוא בונה את הבקתות של העסק המשפחתי, ששמן יצא למרחקים. בימים אלה הוא עסוק בבניית יחידות 10 ו-11. " לא חשבתי לעשות כאן משהו עסקי אבל שכנעו אותי שזה מה שייתן דחיפה למקום", מודה האב אריה גלבוע. "השקעתי כאן כעשרה מיליון שקלים ולמרות שזה מצליח, אני לא רואה איך נצליח להחזיר את ההשקעה".
ערן הוא בחור צנום, צנוע, עם חיוך מקסים וסיפור יוצא דופן. "אני איש טבע, הכרתי את האזור הרבה לפני שבאתי לגור כאן, ואהבתי אותו", הוא מספר. "אחרי הצבא עבדתי עם חברים בפרויקט של החברה של אבא שלי באילת, ובאחד הביקורים שלו בעיר הוא אמר שאני חייב לראות משהו ולקח אותי לפה. התיידדתי עם זייד, ששמר פה. היינו מטיילים יחד, והתחברתי לצורת החיים שלו, כמו שחיו פעם. היו פעמים שהחלפתי את אח שלו בתור רועה והסתובבתי פה בשטח שבועות עם הגמלים".
איך הדברים נראו פה בהתחלה?
"חייתי פה שנתיים לפני שהיו ברזים ומים. מבחינתי זה היה כיף גדול, והיום היישוב הוא כמו תופעת לוואי של ההזיות שלי. מבחינתי זה קודם כל אהבה לחבל הארץ הזה והרצון להיות בו".
איך למדת לבנות?
"לא ידעתי לבנות ולא למדתי אף פעם. גם בבית ספר היה קשה לי להשתלב, וזרקו אותי מלא מעט מסגרות. בסוף עשיתי בגרות אקסטרנית. אני אוטודידקט, אני לא פדנט ואין פה שום דבר מדויק מבחינת הבנייה. הרעיון היה ליצור משהו שמשתלב בסביבה, מבחינת החומרים, המיקום והחוויה".
עד כמה היה קשה פה בהתחלה?
"בהתחלה היה מאוד קשה לעכל אותנו. בערבה מסתכלים קודם כל דרך עיניים חקלאיות. קודם כל אתה חקלאי, ואז אתה עושה עוד משהו. גם שמאי מנהל מקרקעי ישראל חשב שאני צוחק עליו, כשהראיתי לו על המפה מה אני רוצה לעשות כאן. אבא שלי עבד קשה מאוד מול הרשויות כדי שיאפשרו לנו לעשות תיירות מבודדת".
איך היה שיתוף הפעולה איתו?
"היו לנו הרבה חילוקי דעות כי ראינו את הדברים בצורה שונה לחלוטין. אני לא חושב שמישהו האמין במה שעשיתי בהתחלה, אבל הוא הלך על זה כי הוא אבא שלי".
איך הרגשת כשזה הצליח?
"תמיד חשבתי שיעופו על זה. טיילתי הרבה בחיי, ובעולם אנשים נופשים בצורה כזאת. רק בישראל זה נחשב ליוצא דופן כי המדינה מתקמצנת על האדמות שלה".
איך הדברים הולכים להיראות כאן בעתיד מבחינתך?
"אני מאובחן כבר עשר שנים כחולה בטרשת נפוצה, אז מבחינתי העתיד לא משנה, אלא רק הכאן והעכשיו. כל עוד הרגליים והידיים זזות והעיניים רואות, אני קם בבוקר ועסוק בעשייה. לא בפחדים ולא במה שיהיה בעתיד. בחודשי הקיץ החמים אני בדרך כלל מטייל ולא נמצא פה, כי החום הכבד לא עושה לי טוב ואני כלוא במזגן בבית. יכול להיות שאהיה פה לתמיד, ואולי לא. אין לדעת".
אנחנו נפרדים מערן ויוצאים לכיוון המרכז, לא לפני שאנחנו מצטיידים בתמרים משובחים שיהפכו למתנות חג לבני משפחותינו. בדרך אני חושב על אריה, איש חיובי, לבבי וצנוע, שטוען שאינו ציוני אבל הקים במו ידיו יישוב בישראל וכולו להט לפיתוח הערבה.
הוא מתעקש שהוא חסר כל כישורים טכניים, אבל בכל זאת הוא הציל אותנו מלהיתקע בשטח בזכות אלתור של רגע. תחת מעטה של ציניות הוא מסתיר נפש צעירה, הרפתקנית ותוססת, שהבינה בזמן שהגיעה העת להניח למרדף הבלתי נגמר אחרי צבירת הממון, ומצאה במדבר את המפתח לחיים פשוטים ושלווים, שמחים ואותנטיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם