המורה הערביה שעשתה חיל בבי"ס בהוד השרון
מהרגע הראשון הדיל עזב (30) מכפר קרע ידעה שהיא רוצה להיות מורה שפועלת לקירוב לבבות. לשם כך היא החליטה ללמד דווקא במגזר היהודי ונשלחה לבית ספר בהוד השרון. קראו לה "ערבייה מסריחה" והורי הילדים כעסו עליה כשביקשה מתלמידיה לבנות דגם של מסגד, אבל היא לא נשברה. בסרט חדש מתעדת הבמאית גנית אילוז את רגעי הקושי וגם את הרגעים שבהם חדרה הדיל ללב הילדים
במשך שנה שלמה עקבה הבמאית גנית אילוז אחר הדיל, שהייתה בצילומים בת 27 והתמודדה עם גילויי גזענות מהמגזר היהודי ועם לחץ כבד למצוא חתן מבית. התוצאה מעוררת השראה מכל הסיבות הנכונות: מצד אחד העמידה האיתנה של הצעירה, הרצון העז להיות חלק בלתי נפרד ממחנכי דור העתיד, המסירות, הרוח המפויסת והשכל הישר. מצד שני, התוצאה מעוררת אי-נוחות במקרה הטוב ובושה עמוקה במקרה הרע.
הסרט הזה, "המיית היונה", בלי מחסומים ובלי פיצוצים ופיגועים, הוא הפרצוף של ישראל המשוסעת והגזענית. ישראל שבה תלמידה מטיחה במורתה האהובה ברגע של כעס: "ערבייה מסריחה".
ישראל של הורים שמזדעזעים מהמחשבה שהילד שלהם יבנה דגם של מסגד במסגרת שיעור ערבית, בטענה ש"הוא בקושי יודע מה זה בית כנסת. למה שיבנה מסגד? " ישראל של קונפליקטים קטנים שמרכיבים חיים שלמים. את מה שסייד קשוע בחר להגיש ארוז בהומור חמוץ מתוק, גנית אילוז בחרה להגיש מול מראה חדה וברורה.
"הכל בזכות אמא שלי", אומרת אילוז. "סרט הגמר שרציתי לעשות במסגרת לימודי התואר השני שלי בקולנוע באוניברסיטת תל אביב היה אמור להיות על אמא שלי, שנפטרה. היא היתה מפקחת על לימודי הערבית במחוז דרום וזה היה מפעל החיים שלה. היא האמינה שכולם חייבים לדבר ערבית ושאם אנחנו רוצים יחסי שכנות טובים עם שכנינו, אנחנו מוכרחים להבין אותם.
"צריך להבין: אצל הערבים הכל נאמר בברכות. לפני שאת מדברת, את מברכת. את ניגשת לאדם ופותחת ב' שלום עלייך, מה שלומך, שיהיה לך יום ורד'. השיחה מתחילה ממקום של כבוד ואמפתיה אחד לשני".
למעשה היא רצתה להשתמש בקולנוע כדי להמשיך את דרכה של אמה. "רציתי לומר משהו ולהמשיך את מפעל החיים של אמא שלי בדרכי הקולנועית", מציינת אילוז.
"המפקח הארצי על לימודי הערבית הציע לי לפגוש את נעמי ויסבלט, שהיתה מפקחת על לימודי הערבית במחוז ואת אולה פרי, מנחה במכון'מרחבים' העוסק בקידום אזרחות משותפת והכרת האחר. אחת התוכניות שלהם,'בואו נדבר', מכשירה מורים ערבים ללמד בבתי ספר יהודיים".
כך התוודעה אילוז אל הדיל. ממנה הבינה כי תלמידים רבים במגזר היהודי לא מודעים להבדל בין ערבי ישראלי וערבי פלסטיני בשטחים, למשל, או לקיומם של ערבים משכילים העוסקים במקצועות חופשיים. במילה אחת: חומוס. בשתי מילים: חומוס-צ'יפ-סלט.
"מה שיצא זה סרט על זה שאנחנו חיים אחד ליד השני ולא מכירים אחד את השני", מבהירה אילוז. "זה סרט על הפער הזה, שקיים משני הכיוונים. אם הוא יעשה שינוי ולו הקטן ביותר, כבר עשיתי משהו".
הסרט , שנוצר במסגרת פרויקט "קולנוע לשם שינוי" של קרן גשר, הרשות השנייה ודוקאביב, ישודר ב-21.9 בערוץ 10 בשעה 23:00 במסגרת "רצועה מהחיים" של הרשות השנייה, והחל מ-5.10 יוקרן בסינמטק תל אביב וסינמטק ירושלים.
לפני כמה חודשים הוקרן הסרט בבכורה בסינמטק. את מקום הצחוק הגדול של הקהל, שגדש את האולם, החליפה לרגעים דממה רועמת. בין הצופים היו גם הדיל ובני משפחתה.
"גיליתי על עצמי הרבה דברים", היא מעידה, "אבל מה שלא ידעתי בכלל הוא שאני מאוד מצחיקה בכיתה, למרות הרצינות והקשיחות. מה כן ידעתי? שאני מאוד סבלנית ומוכנה להתאפק ולהתגבר על כל הלחצים שיש בעולם ושהכי חשוב לתת לאנשים הרבה הזדמנויות לדבר ולדבר עד שנגיע למצב טוב, ואז ולהגיד: זהו, אני רגועה עכשיו".
היום הדיל עזב (30) מרגישה שלמה מאי פעם. את שנת הלימודים החדשה פתחה בשינוי: יומיים בשבוע היא מקדישה להוראת ערבית בבית ספר לפיד בהוד השרון, ובימים הנותרים היא מלמדת תלמידים ערבים עברית בחטיבת הביניים "אלאהליה" שבאום אל-פחם. חוץ מזה, יש לה אהבה.
"מצאתי את הבחור המקסים שהשלים אותי", היא אומרת. "אני חיה בכפר קרע ונשואה ליונס עזב, הנדסאי בניין ומנהל עבודה שעבר השבוע קורס ממונה בטיחות בהצטיינות".
שלוש שנים חלפו מאז שצולם הסרט. "הרבה דברים השתנו", אומרת עזב. "הדאגה והמתח של ההורים נעלמו כי בדיוק מצאתי את הבחור המושלם בעיניי ובעיניהם, והתחלתי חיים חדשים. קודם העבודה היתה החיים שלי. עכשיו היא עדיין חשובה לי מאוד, אבל אין כמו להיות עם שותף בחיים שאוהב ותומך ומקדם. בגלל זה החלטתי לחפש מקום עבודה קרוב ולהיות ליד הבית".
והשינוי הזה גם שינה את אופן ההתנהלות היומיומי שלה. "עכשיו אני אחראית על הבית שלי", היא מחייכת. "אצל ההורים לא הייתי דואגת לסידורים בבית. לא מבשלת ולא תמיד מנקה. היום יש לי אחריות חדשה".
מתי ידעת שאת רוצה להיות מורה? האם את יכולה להצביע על רגע מסוים שבו הבנת שזה מה שתרצי לעשות?
"כשקיבלתי את ציוני הבגרות התחלתי להירשם למכללות והתקבלתי. אז ידעתי שזהו, אני מתחילה את הדרך שלי בעולם ההוראה והיה לי ברור שאני ממשיכה עד הסוף".
זה לא מפתיע, אבל כמו אצל רבים במגזר היהודי, גם במגזר הערבי השיקול מאחורי הבחירה בהוראה היה השעות הנוחות - ומחילה מכל המורים, שבדיוק מתלוננים על חייו הקשים של הסקטור הכי מצ'ופר בלוח החופשות.
"מאז שהייתי קטנה כל הזמן שמעתי מהמשפחה שלי שמקצוע המורה הוא הכי טוב לבנות, כי את חוזרת מוקדם לבעלך ולילדים שלך", היא אומרת. "את מספיקה לעשות את הכל והכי חשוב זה שיש הרבה חופשים עם הילדים. אני מאוד הושפעתי מההורים ובמיוחד מכך שאבא שלי מורה לעברית ואמא שלי סייעת בבית הספר.
"לא חשבתי על מקצוע אחר ואחרי שנה אחת ידעתי שזה המקום שלי. האמנתי במשפט ששמעתי מאחת הסייעות בכיתה, שהייתה מלווה אותי:'את נולדת רק בשביל להיות מורה'. הצדקתי אותה".
עד כמה הבחירה ללמד בשני המגזרים היתה טבעית עבורך? באילו חששות היא היתה כרוכה? אילו מחירים היא גבתה?
"אני מאמינה שהכל בא מהבית. גדלתי בבית מאוד מיוחד ומאוד חם. גדלנו על אהבה וכבוד ולמדנו שהכבוד לא מזהה את האנשים. כבוד צריך לתת לכולם ולקבל מכולם, לא משנה ממי - ערבי, יהודי או מישהו אחר. אני ואחיי הלכנו כולנו באותה דרך בחיים, וכל אחד מאיתנו מוצלח בחיים שלו.
"חששות רציניים לא היו לי, רק דאגתי מזה שלא אוכל לדבר טוב בעברית עם האנשים ולא אצליח להביע את דעתי ושיבינו אותי לא נכון. אבל הכל עבר מאז שהתחלתי את הלימודים. המחירים ששילמתי זה שאני מפנימה את כל הכאבים שלי. יש דברים שרק אני מבינה אותם, כמו העובדה שאני נמצאת במקום שהוא לא המקום המתאים לשתף את הרגשות שלנו עד הסוף וצריך גם להתחשב באחר".
בטקס יום השואה המתועד בסרט תמהות חלק מהדמויות על כך שהדיל אינה מודעת לעוצמת הטרגדיה שפקדה את העם היהודי. כשמושמע המנון "התקווה" היא עומדת נבוכה ומנסה להסביר כי ההמנון, על אף היותה בעלת תעודת זהות ישראלית, אינו כולל אותה בתוכו. אינספור קונפליקטים יומיומיים.
באיזו חברה את מזהה יותר סובלנות ופתיחות, היהודית או הערבית? אני מתכוונת למפגשים שלך בתוך בתי הספר.
"שתי החברות באותו המצב. אין מצב שהכל טוב ויפה. תמיד יש את האנשים שנעולים על הדעה שלהם, לא רוצים להקשיב לצד השני או לנסות אפילו להבין. זו בעצם הבעיה המרכזית - כשלא מדברים, לא מבינים ולא מגיעים לשום פתרון. זה יוצר רק בעיות. אני יכולה להשפיע או לשנות, אבל במידה מסוימת לא כולם הושפעו מהסרט".
סצנה אחת קורעת לב בסרט מזכירה לנו מאיפה באנו ומתריעה שאם לא ישתנה פה משהו עמוק, ברור לאן אנחנו הולכים. כאמור, אחת מתלמידותיה של הדיל קוראת לה ברגע של רוגז ומרד "ערבייה מסריחה".
בתגובה, הדיל ההלומה אומרת לאחת מנשות הצוות בבית הספר שבהוד השרון: "מילא ברחוב לשמוע 'ערבייה מסריחה'. אבל בבית הספר?'" בהנחה שביטוי כמו "יהודי מסריח" לא היה עובר בשקט, אי אפשר שלא לשאול אם באמת מתרגלים לזה ואם אפשר להשלים עם מצב כזה. "קשה, נכון?" היא אומרת.
"קשה לשמוע את האמירה בכל מקום. אבל הקטע שברחוב את לא יכולה לחנך את האנשים ולשלוט בדיבור שלהם. זה מה שמנחם אותנו - אבל זה עדיין קשה לקבל. מה שהיה בעבודה היה מצב שונה לגמרי שטופל עד הסוף. קיבלתי חום עד אין סוף ובסוף גם שמעתי את המשפט'יצאת גדולה מזה'".
זה לא אמור להיות מורכב כל כך. הרי אנחנו חיים יחד. עם זאת, זה הכי מורכב שיש. איך את חושבת שאפשר לקרב בין שתי התרבויות?
"במשך כל שנותיי כמורה המטרה הראשית שלי היא לקרב בין הלבבות. ארגנתי בבית ספר מפגשים עם בתי ספר ערביים, כמו למשל'אל זהרא' שבטירה. כל שנה אנחנו נפגשים עם תלמידיו והם באים אלינו. בעיניי לנסוע עם תלמידים לבית ספר ערבי - זה הישג גדול. זה שינה הרבה מהדעות של התלמידים שלי. כמו כן, כמעט בכל שנה ארגנתי 'יום שיא' לערבית, יום שבו אני מכינה תחנות מעניינות לתלמידים והוריהם.
"פעם הזמנתי סופרת ערבייה, פעם מורה למוזיקה שילמד שירים בערבית עם כלי נגינה וכן הלאה. באחת הפעמים הזמנתי את ראש המועצה שלי בכפר ואת ראש עיריית הוד השרון חי אדיב, שהכירו האחד את השני והחליטו לשתף פעולה בעתיד".
יש רגע שהרגשת שאת יכולה לומר לעצמך: "הצלחתי" ?
"אני אומרת את המשפט הזה בתחילת כל שנה בבית ספר בגלל שחזרתי לעבודה ולתלמידים ולצוות היקר ולמנהלת המיוחדת, שעמדה ותמכה בי מהרגע הראשון שנכנסתי לבית הספר. היא האמינה בי למרות כל המקרים שעברנו יחד. היא גדולה".
איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"אני חולמת על בית ספר שבו ערבים ויהודים ילמדו יחד, עם צוות שמאמין בעבודתו כשהמטרה היא להבין שכולנו בני אדם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם