סתירת לחי: כשגיא מרוז היה בין החיים למוות
למה הנשים שלנו לא מבינות שכל מה שאנו זקוקים לו בשעת פרפור בין חיים למוות הוא מעט חמלה?
מנהג מגונה, אני יודע, אבל מה לעשות. אני כל כך סקרן לדעת איזה זקן אני אהיה, כמה נרגן אהיה ומה יקרה עם כל המיזם הזה שמתרחש כאן מסביב. אבל ראשית, חידה: גבר חולה מתעורר בשבת בבוקר. מה סיכוייה של האישה שמולו לשרוד את סוף השבוע?
התשובה ברורה. היא גם מסבירה את תופעת השופינג אצל נשים: הן לא באמת אוהבות את זה - זה פשוט המקום היחידי כמעט שאנחנו לא רוצים להצטרף בו אליהן ולהתלונן. ונעבור אל המנוח המרכזי: אני וייסורי הבריאות שלי.
זה קרה במהלך ארוחת ערב משפחתית אצל אבא שלי, "מה קרה לך?" הוא שאל בנונשלנטיות כאילו מדובר בילד של מישהו אחר, "התנפח לך משהו בלחי".
את אנחת/קללת/זעקת השבר שיצאה מפי קשה לשחזר. זה פשוט כבר קרה לי פעם, לפני שלוש שנים.
את הטיסה לחדר האמבטיה, שעברה כמו חיים שלמים (בטח שאני מגזים, פרגנו), לא אשכח לעולם.
הסקרנות אם צמח לי ראש נוסף, לצד זה שאני מחבב וקשור אליו כל כך הרבה שנים, הייתה מהולה בידיעה הברורה שהפעם זה מוות בטוח כולל כימותרפיה כמוצא אחרון, הקרנות וכל מה שאני מחבב במיוחד.
מדובר בסתימה בבלוטת הרוק. לא אושר גדול, אבל לפחות זה לא ניתוח לב פתוח. העניין עובר בדרך כלל בתוך 48 שעות עם אנטיביוטיקה וקצת מי מלח, אבל העובדות ממש לא עניינו אותי בזמן שהיטלטלתי בין חיים למוות בטוח. נחזור לעלילה המרכזית:
למה הנשים שלנו, שכל כך אוהבות אותנו ושאנחנו מטפלים בהן כל כך יפה, לא מבינות כמה קשה לנו להלך על ערש דווי? למה הן חושבות שאם אנחנו אומרים שהנפיחות לעולם לא תיעלם - שלהפך, היא תתפשט לשטחים הכבושים ולרצועה - הן מטילות ספק? האם הן לא מבינות כמה קשה לנו, כשקשה לנו?
במיון דווקא הבינו וחדר הטראומה היה מוכן. לא בשבילי. חבל. אבל לא יכולתי שלא לשים לב שהחדר היה ערוך ומוכן בזמן שלקחו אותי למחלקה שולית של סתם רופאים רגילים, כאלה שאינם מתמחים בהבדלים הברורים בין חיים ומוות.
"בדיקות הדם שלך פיקס", אמר האיש שהתחזה לרופא, "קח אנטיביוטיקה, בעוד יומיים תעשה בירור למה כל זה קרה, ושיהיה סוף שבוע נעים".
אתה משחרר אותי הביתה? לחשתי, מקווה שהמון עיתונאים מסביב מסקרים את המחדל הרפואי הזה. ואם יתנפח גם בצד השני? מה יקרה אז? "ראשית, זה לא יקרה", כך הסביר האיש עם החלוק המזויף. "שנית, אם יקרה, האנטיביוטיקה תטפל גם בצד השני. שבת שלום".
ברור שהיום אני מבין שהוא רופא מעולה, שבעיקר לא בלבל את המוח ועשה את העבודה. אבל איך כל העולם לא מבין שכל מה שאנחנו צריכים כשאנחנו לוקים בלבנו או מתעטשים יותר מפעמיים רצוף הם מעט חמלה, יד מלטפת ומישהו שיגאל אותנו מהבדידות כשאנחנו שרויים בין שני העולמות וכשהאור הלבן קרוב מתמיד.
12 שעות אחרי שהחייזר נחת לי בלחי התעוררתי בביתי, מקווה ללכת למראה ולראות שיפור. היה שיפור. הלחי התנפחה כמו עוגה של מיקי שמו ואפילו השחימה יפה כמו שחיים כהן אוהב.
חזרתי למיטה והתחלתי להיפרד מאורלי. רציתי שתדע שברגעים האחרונים שלי חשבתי בעיקר עליה. חבל מאוד שברגעים האחרונים שלי היא העדיפה לישון ולא לראות אם אפשר לעשות עוד משהו כדי להציל נפש אחת מישראל.
ידעתי שאם חס וחלילה אסתלק מהעולם והיא תישן זה יציק לה מאוד, והחלטתי להעיר אותה כדי שלא תתבאס אחר כך בלוויה. חוץ מזה, אני לא משתי ממיטתה כשהיא הייתה חולה אפילו לרגע. נכון, אצלה זה היה אירוע לב עם שני צנתורים, אבל גם הלחי שלי מועמדת לצנתור ההלוויה שלי כמעט הוקדמה.
זאת המשמעות של להעיר את אשתך בשבת בשש בבוקר אחרי שכל השבוע היא קמה בארבע בגלל נפיחות בלחי. זה לא שאנחנו מנגה והן ממאדים או להפך, הן פשוט לא מבינות כמה באמת קשה לנו. ההוכחה: אנחנו מתים הרבה לפניהן, וחבל.
החלטתי שאני מפנה עורף למשפחה ולחברים ומתרכז בפייסבוק, שם יבינו אותי. שם חוכמת ההמונים תביא את הישועה. הרי לא יכול להיות שחוץ מאנטיביוטיקה אין עוד איזה משהו שיעיף את האדם השלישי מהלחי שלי.
ואכן, 45 אלף האנשים בעמוד שלנו לא הכזיבו. הנה קצת מהעצות: תשטוף במי לימון. אל תכניס לפה כלום, בטח לא לימון תכניס לימון לפה, אבל לימון שלם.
מישהו צריך מיטה לילד? זה אני עם הלימון השלם, כבר הכנסת? כי אם כן זה טעות, זה מישהו אמר לי בכלל על מתכון לדג בתנור. אוהב דג בתנור? הנה, אמרתי לכם שהוא לא צמחוני, הוא אוכל דג בתנור כל השמאלנים אותו זבל
אני כנראה אחיה. לא לתמיד, אבל לא בלוטת הרוק תהרוג אותי. אבל הדאגה, הו הדאגה איך מנטרלים אותה? איך יוצאים ממצב של חרדה למצב של רגיעה?
הייתי שואל את הגברת אבל יש לי תחושה שאם שוב אדבר איתה על התחושות שלי בעניין הרפואי נזדקק לרופא ומכונית גדולה עם אור אדום למעלה. תהיו בריאים, כל השאר שטויות. ושמעתם את זה ממישהו שהביט למוות בפנים, למרות שהלחי קצת הסתירה.
כלב: אתה בריא?
אני: יותר טוב, תודה.
כלב: אז עוף לי מהעיניים, אתה מסתיר לי את מלחמת העולם השלישית שמתחילה בסוריה. עוף
מחקר גילה שמוחו של עכבר העיר גדול באחוזים ניכרים יותר ממוחו של עכבר הכפר.
מחקר שטרם התפרסם וגם טרם נעשה יקבע שמוחו של מנהיג ממוצע במזרח התיכון, ערבי או יהודי, קטן מזה של נתיניו בשורש כפול פאי בריבוע. זה כולל את מוחם של מנהיגים שכבר הניחו את מוחם על צלחת ההמון.
ואל תשכחו: יש לנו ארץ מפוערת, בעי"ן. לא כולם אמנים שערורייתיים שיוצרים יצירות שבהן זורקים נעליים על שר האוצר. יש גם אמנים מוכשרים.
שתהיה שבת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם