יש לי סוד: אני הומלס

דרי הרחוב חיים בינינו אך שקופים לנו ומצוקתם לא תמיד נשמעת. לעיתים קרובות על אף שעברו שיקום הם מתגלגלים חזרה לרחובות. כעת הם מסבירים כיצד לדעתם ניתן לפתור את העניין

דניאל אלפנדרי | 25/8/2013 11:05 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
שקוף הוא שניתן לראות דרכו, זוהי דרך לתאר עצם, חומר. אך ישנם גם אנשים שקופים, אלה שחיים ממש מתחת לאף שלנו ואיננו שמים להם לב. דרי הרחוב וחסרי הבית עונים להגדרה זו. הם חסרי כל, 'יתומי החברה'. חסרי הגנה, חסרי ישע ולעיתים אף מנודים. כאבם במקרים רבים מופנם ועצור, מראם החיצוני קשה להכלה ולכן החברה מתקשה להראות אמפתיה כלפיהם. מצבם, חיצוניותם והתנהגותם ממחישים את הפחד הקמאי מפני נפילה לתהומות, מפני מובסות מוחלטת שלעיתים אין ממנה חזרה. דרי הרחוב נחשבים בעיני הציבור למפגע תברואתי, אסתטי ובטיחותי. הציבור רוצה שהעיר תהיה נקייה, ושמצוקה חברתית ובעיות חברתיות לא יטרידו את שלוותו.

עוד בנושא:
- מלך הרחוב: כך הפך בן אצולה תל-אביבי להומלס
- "הגעת לרחוב? מוטב לך שתהייה נרקומן": החיים ע"פ יאיר צולר
- העליון: לנסח נהלים לסילוק מחוסרי דיור מהרחוב



בעיר תל אביב-יפו בלבד חיים כ-1000 דרי רחוב ומחוסרי דיור, בכל הארץ המספרים כפולים, רבים מהם טופלו בעבר על ידי שירותי הרווחה של העירייה בה שהו או של המדינה אבל חזרו לרחוב לאחר ששיקומם כשל. פרויקט סטודנטיאלי חדש בשם "השקופים" מנסה לברר דרך עיניהם של דרי הרחוב מדוע כשל שיקומם וכיצד לפי ראות עיניהם ניתן לפתור את המצב. 

במסגרת המחקר נערכו ראיונות עם מחוסרי דיור במטרה לענות על שאלה זו. בין היתר הגיעו הסטודנטים למאהל ארלוזרוב בתל אביב, שם משתכנים בחודשים האחרונים דרי רחוב מתל אביב, לאחר שהעירייה פינתה אותם ממקומות אחרים בעיר.

מ' שהיה בעבר מכור לסמים אך נגמל, סיפר שנפלט לרחוב בגלל חוב שהיה לו בסך 300 שקלים. "אמרו לי תעוף מהבית יש לך עשרה ימים, אבל זה קשה למצוא מיד עבודה וכל שנייה אתה חושב על זה שזורקים אותך מהבית אז שקעתי עוד יותר במקום להעסיק את עצמי בעשרה ימים האלה. באותם ימים ניסיתי להתאבד רק מהפחד של לא ליפול לרחוב".

הוא סיפר שמאז אותו מקרה דבק בו אות קין והנתק מהמשפחה באותה תקופה הקשה על שיקומו: "יש לי משפחה מסודרת אבל נורא קשה לי לבוא ולבקש מהם עזרה בגלל הכתם עם הסמים, נורא קשה לי לדבר בצורה הגיונית. עכשיו כולם רגילים במשפחה שאני גר ברחוב. אנשים מתרגלים שאתה גר בחוץ. אני חושב שהבעיה של רוב ההומלסים זה שהם מנותקים מהמשפחה הגרעינית שלהם. ברגע שאתה מנותק מהמשפחה, זה כמו משהו מיסטי, קשה לך להתקדם בחיים...להתמודד...".

כשנשאל מדוע הוא שוהה במאהל בארלוזרוב ולא פונה לפיתרונות שמספקת העירייה השיב: "אנחנו מעדיפים לגור כאן ולא בגגון".

קורת גג. לא בית

גגון היינו בית מחסה שמספקת העירייה למחוסרי דיור וחסרי רחוב. ניתן להגיע ללון בו רק עם הפנייה של עובד סוציאלי. ישנם גגונים שונים: לנשים, לגברים ולמי שמכורים לסמים ואלכוהול בהם ניתן טיפול מתאים. ניתן להגיע ללון בגגון בסביבות השעה שלוש אחר הצהרים ויש לצאת משם בתשע בבוקר למחרת.

"גגון מעצם מהותו הוא לא תחליף דיור, הוא תחנת מעבר שיקומית ממצב חירום עד שבן אדם מסתדר. זאת אומרת, צריך לעבור שם איזשהו תהליך שיקומי. וזה כמובן לא מתאים לכל אחד", מסבירה ר' שגם היא מתגוררת כעת במאהל בארלוזרוב. "זה שמשקיעים בגגון, לוקחים מבנה משפצים ומסדרים אותו, עושים אותו יפה ומרשים מחוץ, לא אומר שזה מתאים לכל אחד". לדברי ר' הבעיה העיקרית היא שאין גוף מוסדר שבודק כל מקרה של מחוסר דיור לגופו, אלא ניתן מענה כוללני (הגגון), שלעיתים לא מתאים לכל המקרים.

א' שעלתה מברית המועצות לפני כעשרים שנה היא בעלת תואר שני בהנדסת בניין שמתגוררת אף היא במאהל בארלוזרוב. היא מספרת שלאחר שנאלצה לעזוב את הדירה שהשכירה בשכונת התקווה בתל אביב שמעה מהעובדת הסוציאלית שטיפלה בה על גגון הנשים. "לא ידעתי מה זה אז הלכתי להסתכל. הגעתי לשם עם הפניה מהעובדת הסוציאלית. היה שם שלט גדול 'אפוטרופוס'. נכנסים בלי דברים בלי שום דבר, אם יש לך תיק קטן זה מקסימום לבגדים, את לא יכולה להביא מזוודה או משהו וכתוב 'אנחנו לא אחראים על הדברים'. נותנים שם אוכל למטה, יש שם חדר אוכל של 'לשובע' (עמותה המפעילה את בתי התמחוי בתל אביב). בכל מקום יש מצלמות. יש בחדר ארונצ'יק שאפשר לשים שם את הדברים. אני שמתי שם איפור ונעלתי. חזרתי בערב וראיתי שניסו לשבור אותו".

נופלים בין הכיסאות

בישראל ישנה הבחנה בין דרי רחוב למחוסרי דיור. דר רחוב הינו "אדם מעל גיל 18 הגר ברחוב, בבתים נטושים, גנים ושטחים ציבוריים, אתרי בניה וכו'. הוא שרוי בהזנחה גופנית או נפשית, בדרך כלל  נמצא בניתוק ממשפחה תומכת. דר הרחוב אינו נאבק לשנות את מצבו ואינו מסוגל לנהל חיים נורמטיביים" . הטיפול באוכלוסיה זו הינה תחת אחריות משרד הרווחה והשירותים הציבוריים. דרי הרחוב שהינם גם חסרי דיור משתייכים לאוכלוסיה פגועה אשר בעיית הדיור היא שהכריעה אותה. היא בדרך כלל יותר פעילה, נאבקת לשינוי ולשיפור מצבה, ופתרון דיור עשוי להוביל לפתרון. הטיפול באוכלוסייה זו הוא באחריות משרד הבינוי והשיכון. יש הטוענים כי הבחנה בין קבוצות אלה היא מלאכותית, מביאה לסרבול ביורוקרטי ומתעלמת ממהות התופעה הנעה על הציר שבין מגורים לא הולמים לבין היעדר קורת גג.

ר' מספרת על המצב הבלתי נסבל שקיים בשל שתי ההגדרות השונות: "יש פה אנשים שנופלים בין הכיסאות. למשל אני עכשיו לא נחשבת דיירת רחוב, אני חיה ברחוב חצי שנה, ירו עלינו כאן, ואני לא דיירת רחוב. למה?. 'מה אני יכולה לעשות' אומרת לי העובדת הסוציאלית, 'תשאלי אותם (את המחלקה לדרי רחוב), את לא עומדת בקריטריונים'. היא אומרת 'אין לא יכולה לעזור בכלום', היא אפילו לא באה לאוהל שבו אני גרה חצי שנה. אף אחד לא בא בשטח לראות מקרוב... עושים ביקורי בית אבל אם אני גרה באוהל לא יעשו לי ביקורי אוהל".

לטענת ר' המערכת היא זו שמכשילה את עצמה. "היא מתוכנתת כך כדי להנציח מצב קיים. לאף אחד אין באמת אינטרס שאני לא אהיה כאן (ברחוב). עדיף להם שאני אמות. אמרו לי שאני אשמה במצבי ושעדיף שאלך לגור במקום אחר, 'לכי לעיר אחרת יהיה יותר זול' זה מה שאני שומעת".

"מה שמאפיין את כולם (חסרי הבית) זה שלכל אחד יש סיפור שמאוד קל היה להרים אותו ולא לאפשר לו ליפול לרחוב, אבל קרה שהוא נפל בין הכיסאות כי לא הייתה ראייה מערכתית כוללת כדי לתת לו בדיוק את הדבר הקטן הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון", היא מוסיפה.

"המחדל הוא שכל אחד לעצמו, משרדים ממשלתיים או עירוניים, כל אחד מהם זורק את זה על מישהו אחר ואין משהו אחד שמאחד את כל הפונקציות ולכן אנשים נופלים. אין תפעול הוליסטי מערכתי. אין גמישות מערכתית, מנסים שהאדם יתאים את עצמו לבעיה ולא מנסים למצוא פתרונות לבעיות. דורשים מהאדם שיתאים את עצמו לאחת הקטגוריות הקיימות (אלכוהוליסטים, נרקומנים, חולי נפש, בעלי נכות גופית). ואז הוא צריך לדרדר את מצבו יותר עד שיתאים לאחת מהקטגוריות הקיימות. בשורה התחתונה לאף אחד אין אינטרס שאנשים כאן היו בריאים ויצרניים לחברה", היא מסכמת.

דרי המאהל בארלוזרוב מדברים על הסרבול הביורקרטי בפניו עומדים מחוסרי הדיור ודרי הרחוב בתל אביב, ועל הצורך באיחוד מערכות, אך כשנשאל מ' כיצד הגוף ההוליסטי שאליו הם מדברים צריך להתנהל על מנת שהם יקבלו מענה הולם, תשובתו הייתה פשוטה וחד משמעית. "איך אני אוריד את התלבושת של ההומלס ואצא לחיים, יש לי סוד -אני הומלס- ואני לא יכול לספר שאני הומלס בעבודה. יש לי בגדים של הומלס אז קודם כל הפיתרון זה בית, קורת גג."

דרי הרחוב הם אנשים שרוצים להשתקם ולחזור למעגל החיים הנורמטיביים ומנסים לעשות כן, אך הגופים שאמורים לעזור להם הם אותם גורמים שמנציחים את מצבם. אוכלוסייה זו, לא רק הביעה נכונות לחזור למעגל העבודה ולצאת מהרחוב, אלא ניסתה לעשות זאת בדרך אקטיבית, פנתה לרשויות ומיצתה את האפשרויות שעומדות לרשותה, אך ללא הועיל. הם מספרים על מצב אבסורדי בו הם נאלצים להיאבק בגופים שאמורים לעזור להם ולתאם ביניהם. בנוסף לקרב היומיומי על קיום, הקרב עם הרשויות הופך את החיים ברחוב למייאשים וחסרי אונים, האור בקצה המנהרה רק מתרחק

. 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

באיזו מידה תורם תוכן הכתבה לדמוקרטיה?

לא תורם כלל
1 2 3 4 5
תורם רבות

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מדורים