שמירה אזורית: הארגון שמגן על רועי צאן יהודים ביו"ש מגלי גניבות
להיות רועה יהודי בישראל פירושו אולי לחלל בחליל במרעה ביום, אבל בעיקר להישאר ער בלילה ולקוות שהעדר, מפעל חייך, לא ילך כצאן לטבח אחר הגנב התורן. ביהודה ושומרון עושה את העבודה ארגון "השומר יו"ש", שדואג שהרועים יוכלו מדי פעם לספור כבשים בעיניים עצומות
אם תירדם, זה בכלל לא בטוח. בכל מקרה, בזכותך בעל הדיר יוכל, לשם שינוי, לישון לילה אחד בשלווה. זה מגיע לו, אחרי ימים של רעייה בשטח, שמטרתה העיקרית היא שמירה על האדמות שסביב יישובים ומאחזים ועל הביטחון שם, אחרי לילות של מתח, ולפני עוד ימים ולילות כאלה.
"בכל בוקר, כשאני קם ורואה שהעדר בדיר, אני חש פליאה", אומר נחום שוורץ. לפני עשר שנים הוא הקים דיר עזים בעמונה, ולצדו מחלבה. מכר גבינות. אחר כך עבר מעזים לכבשים ומחלב לבשר.
אחרת היה טובע בהפסדים. לפני כשש שנים, בתשעה באב, "קמנו בבוקר והדיר ריק. נשארו טלאים בלבד. כל האמהות נגנבו. תשעים ראש בערך, כולל כבשים מעוברות". מרדף בסיוע צה"ל לא צלח.
בעזרת תרומה אנונימית של מישהו שהשאיר בדיר עשרים טליות, הוא החליט להתחיל מחדש. טלאים נולדו, כבשים נרכשו, ו"רק עכשיו, אחרי שש שנים, אני מתחיל ליישר קו, לחזור לסדר גודל נורמלי של דיר. זו משמעותה של גניבה".
הדיר של הכבשים של שוורץ ודירת הקרוואן שלו ושל משפחתו נמצאים במדרון האחורי של עמונה, במרחק מה מהשכנים. עניין של ריח ורעש. כשכבשה פועה, פועה כל החבריה.
למען האמת זה יותר בעע ואעע מאשר מה. זה בא בגלים, ונשמע כמו מעון יום אחרי שהוריו של פעוט לחוץ אחד השאירוהו והלכו להם. במרווחים הרגועים הבהמות הדקות מתלחשות, מתלקקות, מתלטפות, מתרועעות, תולות עיניים, הופכות עשבי מרעה ופריכיות אורז לעיסה שדומה לבוץ, אבל מסריחה.
ככה זה נראה, נשמע ומריח ביום. ואילו בלילה, בלילה הסוער והקר של 1 בינואר 2011, לילה מרוכז של גניבות עדרים מיהודים בהרי חברון, בנימין והשומרון גם יחד, זה נראה כמחול של גרעינים לבנים על רקע שחור; כלומר, כך זה נראה בסרט שצולם באמצעי ראיית לילה. גוש לבן באמצע: אלו הכבשים שבדיר של שוורץ. שלוש נקודות לבנות מתקרבות ממזרח. אלה הגנבים.
אחד מהם נשאר בעמדת תצפית. עוד נקודה מתקרבת לגוש הנקודות מצד אחד, פורצת את דלת הדיר. אחרת מתמקמת מאחור, לזנב בכבשים הנחשלות. הנקודה שמלפנים חוברת לגרעין לבן אחד, כבשה ראשונה, ומתקדמת החוצה. כל אחיותיה הלבנות נוהות אחריה. נרתעות לרגע אך מיישרות קו. נקודה לנקודה מצטרפות לפס. קוראים לזה התנהגות עדרית. לקחת אחת, לקחת את כולן.
אבל המצלמה ויתר אמצעי ההתרעה, לקחי פריצות קודמות, עשו את שלהם והקיצו נרדמים, ועד מהרה מצטרפות לתמונה נקודות לבנות חדשות: חוליית המרדף. בינתיים הגנבים מתעכבים, כי נתקעו בצוק. העדר מתמהמה, הרודפים באים, חוברים אליו - והצאן חוזר בדבוקה אחת גדולה, כתם לבן מאורך, אל הדיר. נקודה אחת נוספת, נחום שוורץ, מתרוצצת במרחב החשוך. "זה היה כמו לזכות בפיס, כשהכל חזר אליי", הוא אומר עכשיו.
בשבוע שעבר היו ימי השיא. חודש אב היה חודש הרמדאן, עם לילות הזלילה שלו, ובתחילת אלול בא חג שבירת הצום, עיד אל-פיטר. הרבה בשר. תקופה קשה אחרת היא ימי חג הקורבן. אכילת כבשים היא מצווה למוסלמים, מזכיר שוורץ. הפתרון הקל להשגת כבשים לזבח הוא הגרת הגניבות מהמשקים היהודיים.
מצווה הבאה בעבירה?
"נראה לי שזה נחשב שם יותר מצווה בהידור", הוא מחייך. "אם כי ככל הידוע לי הם גם גונבים זה מזה. לפני שנה וחצי הייתה גניבה גדולה מאוד בעין יברוד, לידנו".
"אומרים", הוא מוסיף, "שגניבת עדרים היא תופעה ייחודית לארץ, לפחות לעומת ארצות המערב. באנגליה אתה משאיר את הצאן בלילה בלי חשש. גם באוסטרליה. הצורך באבטחה הוא רק כאן, אין לזה שוק בעולם, ולכן לא משתלם לפתח אמצעי הגנה.
"אז יש לי מצלמות וכלבים וגדר ומנעול, והמוקד של עפרה שיעיל עד כדי כך שכשאני יורד לדיר באמצע הלילה לראות שהכל בסדר אני מקבל טלפון מהמוקד: 'יש לך מישהו בדיר'. בסופו של דבר גונבים גם בדירים עם האבטחה הכי משוכללת, כל עוד אין לך שומר ער כל הזמן".
הקמת ארגון המתנדבים "השומר יו"ש" באביב השנה, בהשראתו המוצהרת של ארגון השומר של ראשית המאה הקודמת, שינתה את איכות חייו. "בזמן האחרון קיבלתי שני לילות בשבוע של שומרים מ'השומר יו"ש', ובלילות האלה יכולתי לישון".
הרמדאן אכן היה קשה השנה. ולא רק לצמים. כבר בהתחלה, בראש חודש אב שחל להיות בראש חודש רמדאן, נגנב עדר העזים של עמית אורן משכונת סנה יעקב בהר ברכה, הידועה יותר כגבעת רונן. אורן, באופן יוצא דופן, מתמיד בגידול עזים לחלב, ולא עבר לגידול צאן לשחיטה אף שהחליבה דורשת הובלה יומיומית של התוצרת. "ליל ראש חודש היה לילה מועד לפורענות", הוא אומר.
"לילה מעורפל בלי ירח. גיליתי את הגניבה שעה וחצי אחרי שהתרחשה. הבנים שלי שמו לב שהדיר ריק, העירו אותי, הזעקנו את הצבא והתחלנו בחיפושים. מקשיבים, מנסים לשמוע משאיות, והולכים לפי העקבות. לא צריך להיות גשש גדול בשביל זה, כי לעדר יש עקבות ברורים - גללים טריים, עשב רמוס ברוחב שני מטרים. העקבות הגיעו לעמק שמתחתינו, עמק המכמתת, סמוך למאהל של בדווים שנמצאים פה כל קיץ. שם הם הפסיקו. כנראה שם העמיסו את השלל על משאיות - ויאללה למשחטה".
הוא מתפרנס מבנייה באזור, עבודת כפיים עברית. בצאן, עסק לא מכניס, הוא עוסק בעיקר כדי שיהיה מי שיסתובב בשטח, יגיע לפינות הרחוקות יותר. "אני שש שעות בכל יום במרעה. בחורף פחות, אבל גם אם גשום בדרך כלל יוצאים. אנחנו מגדירים את עצמנו ?רועי צאן', לא ?מגדלי צאן'. אלה שני דברים שונים לגמרי".
הדיר שלו, הוא אומר, "יחסית מבוצר, בנוי מאבן. אבל כשבאו לגנוב הלכו לחוליה החלשה, השער. הייתה בו שרשרת טובה, חזקה, אבל הצליחו לפרוץ את המנעול. השמירה היא שמירה חיה. אני או הבנים שלי. לפעמים ישנים בדיר. היו תקופות שבקושי ישנתי בלילות מרוב חשש. אני כל הזמן קם, מקשיב, בודק, שומע את נביחות הכלבים. אבל הגנבים הם חיות שטח".
הגניבה הייתה "מכה. כל הזמן אתה חושב שזה עלול לקרות, כל הזמן מנסים לגנוב, אבל כשזה קורה זה משבש לך לגמרי את כל העסק, את כל החיים. אתה אומר כפרת עוונות על הפסד הממון, אבל יש בזה גם צד כואב. זו פגיעה לאומית. זו שפלות. ואתה לא יכול לעשות הרבה, אלא אם אתה תופס את הגנב על חם. עכשיו אני מתארגן מחדש, מבחינת כסף, מבחינת שיפור ההתרעה והשמירה. אנסה להוציא מהמכה הזו דבר טוב. להתחדש ממנה".
אחרי שחיסלו את דיר העזים של אורן הגיעו הגנבים לדיר הכבשים של שכנו, שגיא אור-פלץ. ניסיון הגניבה הרביעי אצלו. אולי החמישי. "פעם כבר הוציאו את הכבשים מהדיר, ואז אשתי התעוררה והם ברחו. לא תפסנו אותם. בפעם אחרת היה חיתוך בגדר. יש לי אזעקה וכלב, והקב"ה. הוא שומר עלינו, אבל יכול להסיר את ההשגחה כשיש מחלוקות בינינו. הכבשים מכפרות על עם ישראל גם היום: לא על המזבח, אלא כשהן נגנבות".
הוא ברסלבר. היה בעל עסק לצילומי שיניים ברעננה והתחיל את דרכו כעורך דין, "ואז חזרתי בתשובה והרבה דברים השתנו בחיים. בין היתר באתי לפה, מכרתי את העסק, וקניתי כבשים. חשבתי שזו השקעה זהירה, כי העדר יגדל ובמקרה הצורך אוכל גם למכור. טעות. זה לא הולך ככה. אני לא מתפרנס מזה. הרבה מתייאשים מהתחום הזה; גניבות, מחלות, הפסדים.
"כשבאתי לקנות כבשים, המגדלים עצמם אמרו לי, בשביל מה אתה צריך את זה. אבל משהו מבפנים משך אותי. זה מקצוע עתיק ויקר ליהדות. אבות האומה, מאברהם אבינו והלאה, היו רועי צאן, ויש ברעייה הרבה דברים רוחניים. לומדים ממנה מידות טובות. לכל אחד בעדר רצונות וצרכים משלו, אבל צריך לשמור עליהם באחדות".
אז איך, עם כל ההתקשרות הפסטורלית הזאת, הוא מסתדר עם התכלית שהוא מועיד לכבשיו - סכין השוחט? "למדתי בספרים הקדושים שזה תיקון בשבילם. אנשים בדרך כלל קונים את הכבש לחג, אז מבחינה מסוימת הכבשים זכו כשנשחטו. לא שאין לי צער בעלי חיים, אבל אם מסתכלים על העולם ב'מוחין דגדלת', הכבש מתעלה".
תשובה אחרת לשאלה אשמע מפי אליהו לבנה, בעל דיר במצפה דני: אם כבר אוכלים בשר, הוא אומר, עדיף להכיר אותו גם בצורתו הקודמת. "אדם צריך לראות מה הוא אוכל. כבר אכלתי טלאים שגידלתי".
בינתיים, אומר שגיא, הוא מכין את עצמו נפשית לגניבה שתצליח, וגם שומר הרבה לילות. לכך מצטרפת תורנות השמירה היישובית. "השומר יו"ש" הספיק עד כה להציע לו עזרה בלילה שלא היה בו צורך, כי "במילא היה לילה שלמדנו בו בחוץ".
אבל צמד הרועים מסנה יעקב קיבלו מהארגון תיקי אבטחה שהארגון מכין באופן מיוחד לכל חווה ודיר, ובהם פרטים על האזור שהחווה נמצאת בו, על דרכי גישה ומילוט, על אמצעי ההתקשרות עם כוחות הביטחון ועל אופני הפעולה המומלצים לאחר פריצה.
"חברות הביטוח מוכנות לבטח עדרים, בייחוד באזורים שלנו, רק בתנאים מטורפים", מסביר אורן. "למעשה זה סירוב. הנזק מהגניבה היה גדול: 90 עזים חולבות. זה עדר שאתה בונה בשנים. עדר הוא דבר שמשתבח, לא רק נקנה. אתה לומד את הסוגים שמתאימים לך, את הסוגים שמתאימים למרעה. העז חיה חכמה, ערמומית, יש תקשורת איתה. הכרתי אותן אחת-אחת, בשמות. הן כמעט חלק מהמשפחה".
לכל ראש חודש יש חודש: הגניבה מעמית אורן הייתה רק ההתחלה. עשרות ניסיונות גניבה אירעו בחודש הרמדאן שחלף, מספר מאיר ברטלר, ממקימי "השומר יו"ש". אחדים הצליחו. 70 בחוות טליה, 15 בחוות מעון. אחר כך, בלילות עיד אלפיטר, גאו הגניבות (וגעו הגנובות).
ליששכר מן מחוות מעון הלכו 40 אלף שקל, בדמות 15 כבשים שהודרו מדירו בשתיים בלילה. למחרת הגיעו חמישה גנבים לדיר בגבעת סקלי באלון מורה והתחילו להוציא את העדר, אך השומר ראה אותם. משנתגלו ברחו בלי הצאן; כך זה בדרך כלל כשגנבי צאן מתגלים. המרדף לא צלח.
המתקפה כוונה כלפי 54 עדרים של יהודים ביו"ש. במשטרת מחוז ש"י מדווחים על התגברות בגניבות מדירים של ישראלים באזור לעומת השנה שעברה, אבל גם על עלייה בתפיסת גנבים ובמעצרים. דובר המחוז מדגיש: בעדרים ובמשקים באזורים אחרים מצב הגניבות גרוע לא פחות.
"השומר יו"ש" נוסד לאחר גניבה גדולה בדיר בעדי עד שבגוש שילה. עד כה הפעיל הארגון כמאה לילות של שמירה, בדרך כלל של שני מתנדבים במשמרת. לעשר חוות חולקה עד עתה ערכת שמירה: תיקי גב גדולים ובהם משקפות ואמצעי ראיית לילה, ערכת עזרה ראשונה ומכשירי קשר שתרמה "קרן ישראל אחת", העוסקת בטיפול בצרכים הומניטריים ביש"ע. הקרן תרמה גם מצלמות אבטחה ליישובים ושיפוץ אמבולנסים ממוגנים.
"אתה צריך לראות איך בעל העדר נדלק ופניו מאירות כשהוא מקבל את התיק", אומר מעוז פרוביזור, אחראי תחומי ביטחון ורפואה בקרן. "הוא רואה שלמישהו אכפת". את הוצאות הפעלת המתנדבים של "השומר יו"ש" מממנת "קרן נחלת עצמאות ישראל". המתנדבים עצמם, כמאה איש כיום, פונים לאנשי הארגון ומציעים את עזרתם ואת לילותיהם, איש כאשר ידבנו לבו.
"השומר יו"ש" ממלא חלל שמשאיר ארגון "השומר החדש", שקם על רקע דומה לפני ארבע שנים ומפעיל כאלף מתנדבים קבועים לשמירה על חוות בגליל ובנגב.
הארגון תויג בתחילה כימני, בשל עצם העובדה שהגניבות נעשות בידי ערבים ובדואים, אך הצליח עם הזמן לגייס להנהלתו אישים כמו ראש אגף התקציבים לשעבר רם בלינקוב ואלוף במיל' יואב גלנט, לקבל תקציבי מדינה ולהתמתג כארגון לא מגזרי.
יש אומרים שמשום כך נוח לו יותר לא לפעול ביהודה ושומרון, אולם גם אזורים בתוך ישראל של קווי67', כגון השרון, עמק חפר, פרוזדור ירושלים וחבל לכיש, אינם זוכים לחסדי "השומר החדש".
יואל זילברמן, ממקימי הארגון, אומר שההתמקדות בנגב ובגליל היא אילוץ של גודל הארגון ושל התוכניות שהגדיר לעצמו ולתורמיו. "קשה לי עם המגבלה הזו", הוא מוסיף, "ואני שמח לכל ארגון שמכסה אזורים נוספים".
מאיר ברטלר מצדו מאמין ש"השומר יו"ש", אחרי שיגייס די מתנדבים וישיג את היעד הראשון של שמירה פעמיים בשבוע בכל הדירים ביו"ש, יתרחב ויפעל גם בתוך הקו הירוק. ההבדלים בין שמירה בתוך שטחה הריבוני של ישראל ומחוצה לו הם בעיקר פורמליים: ביו"ש גם הצבא בעסק, ולא רק המשטרה, והסבך המשפטי גדול יותר. ביו"ש ומחוצה לה הגנבים מדברים באותה שפה וחוגגים את אותו חג קורבן, אבל כאן הם אזרחי ישראל וכאן לא.
במפתיע או לא, במשטרה ובצה"ל דווקא רואים בחיוב התארגנויות אזרחיות לשמירה על רכוש ועל מקנה, ובכלל זה גם "השומר יו"ש". באין למשטרה משאבים להציב שוטר בכל דיר, היא מברכת על כל גילוי של מודעות אזרחית לצורך לשמור על רכוש יקר הקורץ לגנבים.
וזה אכן קורץ: כבשה עולה כ-2,500 שקל . דובר צה"ל, מצדו, מסר כי "בצה"ל מתייחסים לכל דיווח על חדירה ליישוב כאל אירוע מבצעי לכל דבר, ובכל אירוע מוקפצים כוחות לשטח באופן מיידי, במקביל לחקירה המתנהלת במישור הפלילי".
אמנם יש מעט תלונות על תפקוד המשטרה וצה"ל, אבל בסך הכל התמונה המצטיירת משיחות עם כל הצדדים היא הרמונית, ודאי יחסית למתח השורר בהקשרים אחרים בין תושבי חלק מהמאחזים ובין כוחות הביטחון והאכיפה. "כולנו פה באותו צד", אומרים במחוז ש"י. "המשטרה משרתת כל אזרח הזקוק לה".
הרגישות המיוחדת לאזור יו"ש מחדדת ב"השומר יו"ש" נוהל המקובל גם ב"השומר החדש": שמירה בלי נשק. "אנחנו לא פלנגות", מסביר יאיר בן דוד, ממייסדי "השומר יו"ש". " לא באים להחליף את הצבא, אלא למלא לפי חוק חוסר שקיים.
"הנהלים ברורים: השומר לא יוצר שום חיכוך עם הפורצים, ותפקידו להפעיל לפי סדר פעולות קבוע את הגורמים הנדרשים - בעל החווה, שבדרך כלל מצויד בנשק, וגורמי הביטחון. ברגע שמגיע מי שמגיע, השומר הוא כוח סיוע למרדף או לכל דבר אחר שהגורמים מחליטים שצריך. שמנו לעצמנו קווים אדומים ברורים".
בן דוד מגדל צאן בעצמו. החווה שלו, ממש כמו "השומר יו"ש" נטול הנשק, מגלמת חלוציות מסוגפת, זהירה, משלמת מחיר על אימת הדין והחוק והתדמית, אך אולי גם יוצאת נשכרת מכך.
הוא ואשתו ושלושת ילדיהם, ושכניהם מאיר פרידלר וחברתו אורלי, חתומים על זן ייחודי של התיישבות ביו"ש בימים טרופי טליה ששון אלה: מאחז שנולד ביוזמה משותפת עם שר הביטחון. ולהגדיל פליאה ולהאדיר: שר הביטחון לשעבר אהוד ברק. זוהי חוות קשאלה שביער הל"ה, במורד המערבי של גוש עציון.
"קשואלה" - כך כינו בפלמ"ח את יעקב זרחי, שנהרג בקרב בקסטל לאחר שברגע האחרון לא יצא עם אנשי מחלקת הל"ה שנרצחו בדרכם לגוש עציון במלחמת העצמאות. החווה נועדה להציל את היער מכריתה מסיבית, ולדברי בן דוד היא מצליחה בכך.
גנבי העצים הערבים נרתעים מנוכחות תושבי החווה, בני הנוער וחיילי צה"ל. אבל מחיר החוקיות והזהירות כמעט קשה מנשוא: מאז העלייה על הקרקע, כבר שני קיצים וחורף הררי אחד שהמשפחות גרות באוהלים.
הפרנסה, בינתיים, בעיקר מחסכונות קודמים. גידול הצאן והיציאה למרעה נועדו לשמור על הקרקע. הנשים מסייעות בתחזוק החווה, באירוח הבאים אליה ובתפעול הדיר. אך גם לגידול הבלתי רווחי של הצאן מחיר אישי כמעט בלתי נתפס: לילה-לילה מתחלפים ביניהם שני הגברים היחידים בחווה בשמירה רציפה על הדיר. רק לאחרונה החלו מתנדבי "השומר יו"ש" להחליף אותם לילה או שניים בשבוע.
בקשואלה שמר עדיאל קרתי מזיכרון יעקב הרחוקה, מנכ"ל של חברת הזנק, מתקרב לגיל שבעים. "יש בהתנדבות הזו ממד של ליטוף האגו", הוא מנסה להצטנע.
"אתה הולך בלילה ושומר בחושך ומדמיין לעצמך איך יבואו הרעים ותתגבר עליהם, וזה תורם לך לאגו הגברי ולהרגשה שאתה נחוץ". החוויה בשמירה, לדידו, היא "לחזור להיות חייל, אחרי כל כך הרבה שנים", אם כי "העניין הוא לא להיות גיבור גדול אלא להיות ער".
אבל יותר מכך, "זו הצהרת תמיכה במתיישבים, ובייחוד במי שנמצאים בחזית עם העדרים ומנסים לשמור על הקרקע בלי גיבוי של השלטון. הם עושים מטלה שאנחנו צריכים להיות חלק ממנה; הם תורמים לנו, ואנחנו מנסים להשתתף קצת, שזה יהיה על שמנו. השמירה היא כמובן מסר לגנבים, אבל יותר מכך היא מסר לעצמנו: שלהתיישבות ביו"ש יש תמיכה בזרם המרכזי של תושבי מדינת ישראל הקטנה".
המון דברים יפים ראו עיניו. "בשמירה האחרונה שלי בקשואלה שמר איתי בחור מכיתה י"ב, ובאמצע הלילה הוא אמר לי שלמחרת יש לו בגרות במתמטיקה. נפלתי ממנו. אמרתי לעצמי, אתה חושב שאתה מקריב? תראה מה הוא מסכן אמרתי לו, יש מזרן באוהל, לך לישון ואני אשמור", אומר קרתי.
"יש גם הכנסת אורחים יפה של בעלי המקום. יהודים במאה ה-21 שגרים באוהל עם ילדים קטנים ורועים צאן כדי לשמור על הארץ עושים לא מעט. אז אני בא עם הרכב שלי ללילה אחד; מה זה לעומתם? כשאתה בא לשמור אתה בא להתחזק, כי אתה זוכה לפגוש אנשים שבדרך כלל קוראים עליהם רק בסיפורים. בילדותי, השומר אלכסנדר זייד נשמע לי כאגדה. אז האגדות הללו חיות איתנו היום".
הארגון מספק לפעמים סיוע מעבר לשמירה. "לחיים בוקצ'ין משדה בר גנבו לפני ארבעה חודשים 250 ראשי צאן", מספר יאיר בן דוד. "החלטנו לא לסמוך על אף אחד והבאנו באופן פרטי גשש שאני מכיר, ואחרי יום הצלחנו להחזיר את הכבשים.
"זה מקרה נדיר. אם לא היו מצליחים למצוא - זה 700 אלף שקל נזק, זה חיסול. יש לו 14 מצלמות אבל הגנבים מכירים הכל, עושים תצפיות לפעמים במשך חודשים, מרעילים את הכלבים, עוקבים אחרי הרגלי ההגעה של השומר.
"במרדף ההוא הלכנו אחרי עקבות. הם החביאו את הכבשים במערה בסמוך למעלה אדומים, הציבו שני שומרים במרחק מאה מטר, וכשראו אותנו עם הסירנה הם ברחו. אבל הרבה גניבות מצליחות להגיע לשטחי איי, ואז כבר אי אפשר להחזיר. לכן המניעה היא העיקר, ושם צריך לשים את רוב הקלפים".
לפי דובר מחוז ש"י דודו אסרף, גם הברחה לשטח איי איננה מקרה אבוד: שם המשטרה וצה"ל נכנסים לפעולה. "היה עדר עזים שנכנס לשטחי איי, ליריחו", מספר אסרף. "תיאמנו ונכנסנו. בעלי הדירים שמתלוננים על כישלונות ועל אזלת יד לא תמיד יודעים על ההצלחות.
"בעיתון הארץ, מהכיוון ההפוך, דווקא הסתלבטו עלינו על שטרחנו לאתר כבשה אחת; גנבו שלוש כבשים לבעל דיר מכפר אדומים, שתיים כנראה כבר שחטו ואחת תפסנו. גם כבשה אחת חשוב להחזיר לבעליה. המשטרה עובדת במישור המודיעיני, אוספת דגימות, תופסת חשודים, אבל בלי מודעות אזרחית לנושא זה לא ילך".
שיאן ניסיונות הגניבה באחרונה הוא כנראה הדיר של אליהו לבנה במצפה דני. היישוב הקטן, סניף של היישוב מעלה מכמש, שוכן ברצועת המרעה המסורתית של ארץ ישראל: בגבול בין מזרע לישימון, בין מדבר לארץ נושבת. מזרחה משם נוף שצבעו כצבע הגמל; מערבה - הארץ המעובדת.
כביש אלון עובר פה, כביש ספר המדבר המבתק את מורדות הרי בנימין והשומרון לכל אורכם, ושוליו מנוקדים עדרי צאן ובקר קפ חי שמש. בחודשיים האחרונים ספג הדיר הצנוע של לבנה שלוש כמעט-פריצות.
הוא שומר בלילות, בעיקר מצריף המגורים שלו ליד הדיר, בעזרת מצלמות וכלבים. "בשניים משלושת הניסיונות זיהיתי את הפריצה בזכות הכלבים. בפעם הראשונה הגנבים שמעו אותי קם ומטלפן לעזרה, וברחו. בפעם השנייה עשיתי את זה בשקט, כדי שאפשר יהיה לתפוס אותם.
"הגיעו אנשים לעזור והתחילו ללכת פה על ההר, לנסות לסגור על הגנבים מסביב. באותו זמן הגנבים הצליחו לפרוץ את הדיר והאזעקה הופעלה. הגשש הצבאי גילה אחר כך את העקבות שלהם על גבי העקבות של החבר'ה שלנו; כלומר, הפורצים חיכו בתוך המעגל שלנו עד שנעבור, ואז נמלטו".
לא ברור מה הבריח את הגנבים בניסיון השלישי, אולם הם השאירו אחריהם כלי פריצה. "יודעים שאלו הבדואים במאהל שמעבר להר, שגונבים את הצאן ליריחו או לרמאללה. המשטרה תפסה פעם חשוד שבשתיים לפנות בוקר הסתובב בסביבה מבוהל, אבל לא היו לה ראיות".
לפני שנה נגנב כל העדר של לבנה. הוא היה אז חדש בתחום, העדר היה קטן וניסיוני, ומאחר שהיה עסוק בבניית דיר שלח את הכבשים למרעה בלי השגחה. לאור היום הן נגנבו.
"המכה הייתה בעיקר נפשית", הוא אומר. איך הוא חי עם המציאות הזו, עם הסבירות הגבוהה והמתמדת שיקום בבוקר ועדר טיפוחיו איננו? "אני מאמין בחלומות", הוא אומר. מילדותו במושב יתיר אהב בעלי חיים וחלם על דיר משלו.
לנוכח כל זה, לבנה הוא מהראשונים שהחלו לקבל תגבור שבועי קבוע של "השומר יו"ש". נוסף על כך "יש גם חברים, משפחה, שבאים לפעמים לעזור. ברמדאן אני משתדל במיוחד לגייס אנשים". השומרים , הוא מספר, הם "לפעמים צעירים שבאים בחבורה ויושבים עם נרגילה סביב מדורה, ולפעמים מבוגרים שמביאים ספר, או מדברים עם החיילים שיורדים לפה".
לילה אחד שמר אצלו מתנדב מיוחד: אריאל פלדמן, תושב מעלה מכמש, שמצפה דני ניבטת מחלון ביתו המעוטר כלי ציד ושדאות אינדיאניים. מורה לספורט, חובב גששות ומדריך הישרדות. "הלילה שלי במצפה דני היה מיד לאחר לילה של פריצה", מספר פלדמן.
"סיירתי מסביב, התקרבתי קצת למאהל הבדווים לתצפת, עשיתי תרגילי התגנבות. לשמור זה לא רק לעמוד ולתצפת אלא גם לשנות מיקום, להפתיע, ללכת בלי לעשות רעש דרך אזורים מוסתרים. להרגיש את השטח, להיות בו בבית.
"בלילה אחר התנדבתי לשמור בדיר בעמונה. עד שתיים בלילה היו שם שישהשבעה נערים ונערות מעפרה, והיה נחמד לפטפט איתם בשבילים. בשתיים בלילה הם הלכו ונשארתי לבד, וכך טוב יותר לשמור. אתה מקשיב לקולות הלילה, מתוודע לסביבה.
"בבוקר נשארתי עוד שעהשעתיים מעבר למה שהתבקשתי, סיירתי בוואדי. אני אוהב את זה". אבל ספק אם ישוב למצפה דני ולעמונה. "אני צריך את ההתלהבות שמתעוררת מהלא ידוע, ולכן צריך להחליף משימה ומקום ולא לחזור לשמור באותו מקום הרבה פעמים".
אבל כשמבררים עם פלדמן למה באמת חשוב לטרוח ולהתנדב לשמור, התשובה יוצאת מתחומי ההתלהבות, התחביב והמחנאות וחותרת אל היסודות. "יש כאן היבט אנושי של עזרה לאדם אחר באשר הוא אדם. יש היבט נוסף, של לעזור לאחיך בן עמך. וישנו ההיבט הלאומי של שמירה על ארץ ישראל.
"מי שיש לו עדרי צאן ובקר והוא מחובר לאדמה, קשה להזיז אותו. קשה לשכנע אותו בהסכמים ובכסף לוותר על המקום ועל הזהות. יש מה ללמוד כאן מהבדואים ומהערבים - ויותר מכך מהאינדיאנים, אם תרשה לי להרחיק לרגע לאהבה הגדולה שלי - על חיבור לאדמה. על יותר קרבה אליה, יותר פשטות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם