ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

משחק, ידידות: משתתפי המכביה נהנים וגם מחפשים שידוך

חברי נבחרת הסופטבול של קובה נהנים גם כשהם מפסידים, קפטן נבחרת הודו בקריקט הקים קבוצה במפעל המנועים שבו הוא עובד, ומאמן נבחרת הראגבי של אוסטרליה בכלל ממוצא אבורג'יני. שיאי עולם אולי לא נראה במכביה, אבל הרעות היהודית חזקה יותר מאי פעם

מי שמחפש במכביה שיאי עולם חדשים או דרמות קורעות לב במסלול האתלטיקה, חי באיזה סרט ישן שכבר מזמן ירד מהמסכים. כבר שנים שהכינוס הספורטיבי היהודי הגדול בעולם מתמקד בעיקר בהשתתפות או בשיחת הטלפון המתבקשת: "אמא, מצאתי כלה ברזילאית".

ובכל זאת, בג' ימבורי הענק הזה מסתובבים אלפי אנשים מכל העולם שנפגשים ברחוב, בחדר האוכל במלון, או על הדשא, בעיצומה של תחרות. אינטראקציה, סיפורים אישיים ואהבות פורחים שם, כך שאולי בזמן הקרוב תראו חלק מהספורטאים אצלכם בשכונה - כעולים חדשים. "יש לנו אחד שבטח יעשה עלייה", צחק אריה אמריקנסקס, מהמשלחת המקסיקנית. "הוא לא מפסיק לדבר על ישראל. אני אולי לא אחזור, אבל זה בגלל בעיות עם הדרכון".

את אריה, שמשמש כטכנאי מזגנים במקסיקו סיטי, פגשתי ברחוב הירקון בתל אביב יחד עם שלמה אשכנזי ויעקב דבח. לאחרון זוהי המכביה החמישית שבה הוא משתתף. שלושתם שחקני נבחרת הסופטבול המקסיקנית, הגרסה המעודנת של ענף הבייסבול הפופולארי.

"אני לא חושב על עלייה כי יש לנו חיים טובים במקסיקו", הודה דבח, גניקולוג במקצועו, "אבל אין ספק שההשתתפות במכביה היא דבר מדהים. החבר'ה אצלנו התאמנו במשך שמונה חודשים לטורניר ו-14 נבחרו מתוך 35 שרצו".

מקסיקו כבר השתתפה בעבר במכביה, אבל תחשבו על קובה, ששלחה בפעם הראשונה משלחת למשחקים. המתנתי בשמש היוקדת עם נבחרת הסופטבול שלהם, שבדיוק עמדה לצאת למשחק נגד ישראל. "אנחנו תמיד נהנים, אפילו כשאנחנו מפסידים", סיפר לי בעברית מצוינת מיגל מוראלס. "זה בנשמה הקובנית. המוזיקה, הריקודים. אפילו תוך כדי משחק אנחנו צוחקים". 

מוראלס הוא מנציגי קובה שחי כבר בארץ. הוא עלה לפני שבע שנים עם משפחתו ומאז מתגורר באשדוד. בסוף החודש הבא הוא עומד להתחתן עם עולה מהוואנה.

"אני תמיד מתגעגע לשם, אפילו לדברים הרעים", הוא צחק. "היו ימים קשים מבחינה כלכלית. פה הרבה יותר טוב. אני אומר כל הזמן לחברים שיבואו, וכולם רוצים, אבל זה תהליך מתיש. זה יכול לקחת שלוש שנים בגלל הבירוקרטיה".

מוראלס סיפר שעכשיו הוא מרגיש יותר ישראל מבעבר, אבל עדיין לא יכול בלי החבר'ה משם. את רובם הוא מכיר מבית הכנסת, שם הם היו נפגשים בחגים. גם אחרי שעלה ארצה הוא המשיך לשמור איתם על קשר. "לא רק שיש יהודים בקובה, יש גם כאלה שלא יודעים שהם יהודים ורק עכשיו מגלים שהם קשורים אלינו", הוא צוחק. השם שלך הוא לא הכי יהודי שאני מכיר.

"מצד אמא שלי אני בכלל מושאשוילי, חצי גיאורגי. פעם בין קובה לברה"מ היו יחסים טובים והרבה קובנים נסעו ללמוד שם. כך אבא שלי הכיר שם את אמי. אני נולדתי באוקראינה וכשהייתי בן שנה חזרנו להוואנה. כשהגעתי לישראל לא דיברתי מילה בעברית אבל ידעתי רוסית מהבית ובאשדוד היה לי קל לתקשר".

גם מאמן הנבחרת, רוברטו פופובסקי, הוא מקהילת העולים. מחניכיו הוא ביקש לעלות לאוטובוס ששלח אותם למושב מאור, למשחק נגד ישראל. סוף סוף אווירה של ספורט ולא רק פאן על שפת הים.

שלא תבינו, לא נכון. אולי כאוהד הספורט המשחקים האלה לא מזיזים את קצה האצבע, אבל מבחינת המשתתפים אלה מלחמות עולם בקרב על המדליה.

 
פגשתי בלובי של מלון גרנד ביץ' בת"א את ג'רי בראטס, איש מכירות של מוצרים רפואיים מניו ג'רזי, ואת טאנר מור, סטודנט במכללת בארקלי מקליפורניה. שניהם משחקים בנבחרת הראגבי של ארה"ב.

בדרך כלל ראגבי פחות הולך עם ארה"ב, שמתמחה בפוטבול אמריקאי, אבל זה לא היה תירוץ שהשניים העלו אחרי ההפסד הצורב לאנגליה. "היית צריך לראות מה זה קרב", סיפר טאנר, שבנוי כמו קומביין חקלאי. "כל החבר'ה שלנו מכוסחים חזק מאותו משחק".

מתברר שהאמריקאים לקחו בשיא הרצינות את התחרות. הם ערכו שני מבחנים לבחירת השחקנים - אחד בשיקאגו, לפני פחות משנה ואחרי סינון ראשוני מבחן נוסף בסן דייגו. כך יצא שרק הטובים צורפו לנבחרת. "אנחנו יודעים שיש כאן הרבה ספורטאים שבערבים הפנויים יוצאים לבלות", אמר בראטס, "אבל אנחנו החלטנו שעד הגמר אנחנו לא שותים ולא מבלים. המקסימום שנעשה זה טיול בסביבה הקרובה או משחק קלפים בשביל להעביר את הזמן".

בראטס היה פעם אחת בארץ - באחד מאותם הטיולים שמעודדים עליה. אבל הוא לא מתכוון להעביר לכאן את החפצים, מכיוון שהוא יותר מדי קשור למשפחתו בארה"ב. מבחינתו של מור זו הפעם הראשונה בישראל.

לפני תחילת המשחקים הם היו פה כמה ימים במחנה אימונים ועד עכשיו מור לא מפסיק להתפעל מהכותל המערבי, מים המלח וממצדה. "חשבתי שפחות בטוח כאן וזה לגמרי לא נכון", הוא אומר. "אבל בדבר אחד אין לכם תחרות. יש פה בחורות מדהימות".

נפרדתי מהשניים בברכת בהצלחה וראיתי שבצד יושב בחור קצת מבוגר. זהו גלן דלה, מאמן נבחרת הראגבי של אוסטרליה - והוא הוא לא יהודי, אלא אבורג'יני. "זה בסדר, כולם חושבים שאני משלכם", חייך והזמין אותי לשבת לצידו. "המכביה זה אירוע פנטסטי. ירושלים ותל אביב הן ערים נהדרות. אמרתי לאשתי שאנחנו חייבים לבוא לפה לחופשה. יש וייב טוב ברחוב ויש גם ראגבי".

דלה הגיע לאגף היהודי של אוסטרליה אחרי שבשנתיים האחרונות הוא מאמן את מכבי סידני. כשהזמינו אותו לאמן את הנבחרת למשחקים הוא לא היסס. עם זאת, העבודה שלו מחייבת - אוסטרליה היא האלופה המכהנת ובאה לשמור על תוארה. "אנחנו רציניים", מיהר להדגיש.

"למרות שחם פה ועונת הראגבי באוסטרליה נערכת במיוחד בחורף, הבחורים רוצים מדליה. הם שילמו הרבה כסף בשביל להגיע לכאן ויודעים שההנאה הכי גדולה מגיעה אחרי ניצחון. הם גם יודעים שאם הם יחגגו ויגיעו לאימון שיכורים, הם מחוץ למסגרת".

דלה מספר שבאוסטרליה יש התרגשות גדולה סביב האירוע. שחקנים מכל המדינה ביקשו להצטרף לנבחרת. אף אחד כאן לא שוכח את אסון המכביה, אבל במיוחד זוכרים זאת באוסטרליה.

כזכור, ארבעה מחברי המשלחת נהרגו בטקס הפתיחה לאחר שהגשר שבו עברו המשלחות קרס. דלה אומר שלדעתו האירוע מתנהל כמו שעון.

מתברר שדלה, הנציג האבורג'יני, לא חריג בנוף המשתתפים. במלון לאונרדו מצאתי את וידיאדאר פראדקר, מאמן נבחרת הקריקט של הודו, שכמו דלה, גם אם תחפרו לא תמצאו אצלו שורשים יהודים. פראדקר הוא שם גדול בקריקט המקומי, שנחשב לענף הפופולארי בהודו.

הוא מאמן בעל עין חדה שאחראי על טיפוחם של כמה מכוכבי הנבחרת המפורסמים ביותר. "אם אני רואה שחקן טוב ישר אציין שהוא מוצלח", הוא מסביר, "אבל אם אני רואה אחד שלא שייך לתחום, אסביר לו בעדינות שכדאי שינסה תחום אחר".

פראדקר הגיע לנבחרת דרך הקפטן נח אסטונקר, שמשמש כמנהל בכיר בחברת מנועי טויוטה. אפילו בגיל 50אסטונקר מוכן להתאמן בבוקר ובערב. הוא מעסיק אצלו שחקנים וגם הקים קבוצה במפעל, שעליה מנצח המאמן המפורסם.

הקבוצה לקחה חלק בשבעה טורנירים בשנה שעברה, זכתה בארבעה מתוכם, ובשלושה הפסידה רק במשחק הגמר." עבדתי בבנק במשך 35 שנה", אומר המאמן. "היום אני מתעסק רק בקריקט. יש לי 200 תלמידים כרגע ובשנה שלמה יש לי לפחות 1,000. באים ללמוד אצלי וממני מכל המדינה".

פראדקר שמח לאמן את נבחרת הודו למכביה ובזמן שישבנו הוא עוד ניסה לעכל את ההפסד המרגיז לדרום אפריקה. "זה כל כך פשוט", אמר. "טעות קטנה ואתה מפסיד".

המאמן הבכיר ביקש ממני להמתין כמה דקות בלובי. הוא עלה לחדרו וירד עם צרור תמונות שלו יחד עם כוכבי הענף שאותם לימד את הצעדים הראשונים לפני שנגעו בתהילה.

"הודו צריכה להיות כמו ישראל", הוא הפתיע. "אצלנו הרבה אנשים לא לומדים וחושבים רק על כסף. אתם נמצאים 100 שנה לפנינו. אתה רואה פה כבישים רחבים, ניקיון, אנשים ממושמעים. בכל העולם צריך ללמוד מכם ולגייס לצבא. זה מגביר את האהבה למקום ולמדינה. בגלל זה אתם למעלה".

לא רציתי להגיד לו את זה, אבל אם היה אפשר כמה גורמים במשרד החוץ היו שמחים לשכפל ולשלוח אותו לכל מיני פינות שבהן עדיין חושבים קצת אחרת. כשפראדקר התחיל לנתח את סיכוייו לזכיה במשחקים, נפרדתי ממנו לשלום. ספורט באירוע הזה בטח לא מעניין כמו האנשים שממלאים אותו וכל אחד, כפי שהבנתם, הוא עולם בפני עצמו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...