וגר זאב עם משה: צלם הטבע שגידל זאבים בביתו משך 20 שנה
מה קורה כשאחד מצלמי הטבע המובילים בעולם נתקל בזאבים שתוקפים עדר צבאים במהלך ביקור בצפון? הוא מחליט לעשות מזה סרט. הבעיה: הוא לא מצליח להתקרב אליהם. הפתרון: הוא מחליט לקחת גורי זאבים אל ביתו שבקיבוץ אפיקים, ולגדל אותם כמעט 20 שנה. זה נגמר בסיפור ראשון מסוגו על אהבה, נאמנות והישרדות
אל הבוקרים, מסוקסים ככל שיהיו, הצליח להתקרב עם המצלמה, אבל את 250 המטרים שהפרידו בינו לבין הזאבים בטבע לא הצליח לחצות. אלפרט ידע שבלי קרבה פיזית לא יוכל ליצור סרט טבע, ועשה מה שכל בר דעת היה עושה במצב כזה: מרח על עצמו צואת בקר וניסה לזחול למאורת ההמלטה שלהם. אבל הזאבים, לא פרייארים, זיהו שמדובר באויב ונעלמו בסבך החורש. אז הוא הבין שאין לו ברירה אלא לגדל זאבים בביתו שבקיבוץ.
ומעשה שהיה כך היה: אל ביתם של נילי ומשה אלפרט הגיעו ב-11 במרץ 1996 שני גורי זאבים בני שבוע. הרעיון היה שכשהגורים יפקחו עיניים הם יעברו "החתמה", כלומר: ייקשרו לבעל החיים הראשון שמטפל בהם וזן אותם - אבא משה. בין הנקה להנקה העניק להם אלפרט את שמותיהם: אמנון ותמר. "כשהבאתי את הזאבים הביתה נילי רעייתי היקרה והודיעה לי 'הם שלך, אני לא מטפלת בהם'. שבע-שמונה פעמים ביום האכלתי אותם במטרנה והחזקתי אותם צמוד אליי ונילי אמרה שלילדים שלי אף פעם לא קמתי בלילה", נזכר אלפרט.
את האישור לכך קיבל מרשות הטבע והגנים. אספת הקיבוץ לא התערבה: אחרי הכל, לאלפרט היה מפעל קיבוצי - "אפיקים הפקות" - שהפיק סרטי טבע והכניס כסף. חברי הקיבוץ, לעומת זאת, התקשו להתרגל ליללות הזאבים בלילות. "הם היו שקטים רוב היום, אבל היללות הציקו לכל מי שגדל על 'פטר והזאב' ו' כיפה אדומה', והקול עורר אצלם פלצות. היו שבאו בטענות, אבל עם השנים הם התרגלו".
מה שהחברים כנראה לא ידעו הייתה העובדה שלחלק מהיללות היה אחראי אלפרט עצמו: "לפני שהם הלכו לישון הייתי מיילל להם והם היו עונים לי, הייתה בינינו תקשורת כזאת. בהמשך, כשיצאתי איתם לטבע והם התפזרו, הייתי מיילל והם היו מתקרבים כדי לשמור על קשר עין איתי".
עד מהרה התברר לאלפרט כי לא קל לגדל זאבים לצד עבודתו כצלם חדשות. שנת 1996 הייתה שנה קשה וסוערת בישראל. פיגועי התאבדות התרחשו חדשות לבקרים, קטיושות בחסות חיזבאללה נורו לעבר יישובי הצפון ומבצע "ענבי זעם" יצא לדרך.
אלפרט הוזנק לצלם את האירועים לעתים קרובות, ולצד הציוד המקצועי סחב איתו בקופסת קרטון קטנה את אמנון ותמר. "הם נסעו איתי לכל מקום שהלכתי. אני אומר לך, אין זוג זאבים שפגש כל כך הרבה ראשי ממשלה ונשיאים וביקר במשרדי ראש הממשלה בתדירות כזאת.
"לקחתי איתי בקבוק חלב בתרמוס, ובכל פעם שהם היו מציצים מהקרטון הייתי מאכיל אותם. את יודעת, לפני שמאכילים זאבים צריך לנקות להם את הישבן כדי שיעשו את צורכיהם, אז את מה שאמא זאבה עושה בטבע בלשון אני עשיתי בצמר גפן לח.
"בלבנון, במהלך 'ענבי זעם', נפלה קטיושה כמה מטרים מאיתנו, ונפגעה לי השמיעה. אמרתי לעצמי שיותר אני לא לוקח אותם. מילא אני, אבל שהם ייפגעו? השארתי אותם בבית, והבת שלי אורלי האכילה אותם. לא ניסיתי לאלף אותם, רציתי שהם ישמרו על התכונות המולדות. הם התרוצצו בבית, עשו צרכים על הרצפה ואכלו את הרהיטים.
"באותו זמן גם הבאתי חתולת בר, והכלבה שלנו המליטה עשרה גורים בתוך הבית. בקיצור, הבית נראה כמו גן חיות". אז הוא מצא פתרון ובנה במו ידיו באפיקים מיני-שמורת טבע, תואמת רמת הגולן. הוא שתל עץ תאנה ועץ שיזף, דאג למסלעה גדולה שתזכיר לזאבים את תבנית נוף ילדותם, וגם הכין מראש מאורת המלטה, כולל עמדת צילום נוחה ליום שבו תמר תכנס להיריון (מה שקורה אצל הזאבים בגיל שנתיים, לרוב).
אלפרט טיפל בזאבים ודאג לכל צורכם, וכשהוקפץ לצילומים נכנסה המשפחה לתורנות. בגיל שלושה חודשים, אחרי שחירבו כל חלקה טובה בבית משפחת אלפרט, עברו הזאבים לביתם החדש בשמורה. כשהיו בני שבעה חודשים הוא החליט שהם בשלים לצאת לטבע, והסתובב בשבילי הקיבוץ עם זאבים קשורים ברצועה למול עיניהם המשתאות של חברי הקיבוץ. לא פעם הוא העמיס אותם לרכב כשהוא מלווה באחד מארבעת ילדיו ש"התאהבו בחיות הנהדרות האלה", נסע לגולן ושחרר אותם בטבע.
הוא החל לעקוב אחרי התנהגותם הטבעית דרך עדשת המצלמה. "ברגע שהם היו משוחררים ראית מיד את הדי-אן-אי הזאבי שלהם נכנס לפעולה, הם זאבים לכל דבר, הכל התחיל לעבוד אצלם: חוש השמיעה, הריח, הראייה, הם היו שיכורים מכל מה שהם ראו. הם רצו לכל הכיוונים ורדפו אחרי חוגלות ושפני סלע, הם גמעו את העולם שבחוץ. תמיד השתדלתי להביא אותם שבעים, אבל יצר המרדף הבסיסי שלהם עבד כשהם אפילו לא ידעו שהם מחפשים אוכל".
את הסצנה הנדירה שבה אמנון הזאב עומד פעור עיניים מעל סלע והעולם פרוש תחתיו הנציח אלפרט בתחילת סרט הטבע יוצא הדופן שעולה בימים אלה לאקרנים. "יללת הזאבים", חוויה קולנועית רב-גילאית, הוא סיפור טבע ישראלי פרי עבודת צילום של חומרים שנאספו במשך יותר מעשרים שנה. אלפרט ביקש לשחזר את ההצלחה של סרט הקולנוע הראשון שלו, "ארץ בראשית" (שהגיע להישג חד-פעמי כשגרם למאתיים אלף ישראלים לשלם על כרטיס כדי לצפות בסרט טבע), וב"יללת הזאבים" החזיר למסך שניים מהכוכבים: אמנון ותמר.
הפעם אלפרט לא הסתפק בפן החוויתי בלבד, אלא העניק לצופה גם סיפור עלילתי לינארי. אמנון הזקן שרוע על האדמה, משחזר ומתמלל בקולו המעושן של שמיל בן ארי את כרוניקת חייו, מלידתו ועד זקנתו, דרך ההתאהבות בבת זוגו, קשיי ההישרדות, ההתמודדות עם פגעי מזג האוויר, גידול הצאצאים והאיומים התמידיים מצד האדם.
אנחנו נפגשים במשרד "אפיקים הפקות", המגרש הביתי של אלפרט. בשביל המוביל אל המקום מסב אלפרט את תשומת לבי לקן של צרעה בנאית ולשיטה מלבינה שהביא מהמדבר, שהופכת בשעות צהריים למפגש של יונקי דבש. בארכיון שהוקצה לו עומדות סדורות אינספור קלטות צילום. שבעה מדפים גדושים שייכים רק לזאבים.
"את אמנון צילמתי מאז שהוא הגיע אלינו הביתה ועד שהוא מת בזרועותיי, רגע שלא אשכח לעולם", הוא מספר. "זה היה בצהרי היום של פרימיירת 'ארץ בראשית', אחד הימים העצובים בחיי. הוא כבר היה זקן מאוד, בקושי זז. הייתי לוקח אותו על הידיים ומאכיל אותו. הבן שלי, ניר, הוא וטרינר. הוא אמר לי להרדים אותו, אבל הרגשתי שאני לא מסוגל, שאין לי לב". שלושה חודשים עברו מהפרימיירה, ובאחד הימים השכים אלפרט בארבע בבוקר, כמדי יום, לשחייה בקיבוץ אשדות יעקב.
"השחייה היא המדיטציה שלי, כשאני שוחה אני חולם, ובשנייה אחת אני יכול לחלום על סיפור של אלף עמוד. במים עלה לי הסיפור על זאב שמת ומספר את סיפור חייו. בניגוד ל' ארץ בראשית' רציתי סיפור עלילתי, כי הוא עשוי להגיע לקהל יותר גדול. בכל הסרטים שלי יש סיפור, אבל כאן התחשק לי לבנות אותו ממש. יש המון דרמה בסיפור של הזאבים. בעשרים השנים האחרונות, עולם הטבע שהזאבים חיים בו עבר תהפוכות שמצולמות אצלי במאות קלטות ובאלפי שעות".
יללת זאב נוגה מפלחת את שיחתנו. לוקח לי זמן להבין שאמנון שב לחיים דרך הרינגטון הסלולרי של אלפרט. נחזור למדיטציה: אלפרט יצא מהבריכה ובנה פרקים לסיפור שלו. בהמשך צירף את דונה גלייט כעוזרת עריכה ואת רבקה יוגב עורכת הסרט, שלקחה את החומרים הדוקומנטריים ורקחה מהם עלילה - ז' אנר חלוצי בתחום. את הקול של הזאב ניסחה בשבילו נועה ברמן-הרצברג.
איפה נדרשה ההתערבות שלך ביצירת סיפור סדור? הרי המפגש הרומנטי בין אמנון לתמר חוטא קצת למציאות. אנחנו יודעים שהם ינקו ביחד מטרנה בקיבוץ.
"לא ביימתי דברים, אלא יצרתי סיטואציות. באחת הפעמים שיצאנו לטבע לקחתי אותם לירדן. תמר רצה אחרי חוגלה, אמנון שיחק במי הירדן. פתאום היא ייללה, והוא הרים את הראש וראה אותה עומדת על המדרון ממול. ראית את ההתרגשות. המפגש המצולם הזה הוא מפגש אמיתי, הרי אי אפשר לביים את השמחה ואת האהבה שהייתה ביניהם. זאבים הם חיות מונוגמיות לגמרי.
אגב, את יכולה לראות אותה, הנה, היא פה מאחורייך, תרימי את הניילון". מאחוריי, מכוסה בניילון לבן עומדת תמר במלוא הדרה, מפוחלצת. בסרט (זהירות, ספוילר) היא נורית על ידי ציידים. במציאות ארב לה מלאך המוות בדרך אחרת, ולפני שש שנים היא מצאה את מותה.
"תמר מתה צעירה יחסית, כנראה מהתקף של אפילפסיה. בתסריט שכתבתי ירו בה, ובסרט הבאתי פגר של זאב שנורה בגולן לצורך הצילום. במציאות היא מתה שלוש שנים לפני אמנון. הוא היה אז בן תשע או עשר. מצאתי אותה שוכבת מתה בבוקר, ואת לא יכולה להאמין איך הוא התאבל עליה.
"שבעה חודשים הוא כמעט לא אכל, היה בדאון מוחלט. הוא ירד במשקל באופן דרסטי, ואני יצאתי איתו לטיולים וניסיתי להוציא אותו מזה. רק אחרי שבעה חודשים הוא התחיל להתאושש, אבל אף פעם לא חזר לעצמו ולשמחת החיים שהייתה לו קודם".
הלהקה שנוצרה בסרט היא פרי הזוגיות המשותפת של שניהם?
"מה שקרה במציאות נתן לי רעיון לעלילה. כשתמר הייתה בת שנתיים חיכיתי שתגיע לתקופת הייחום שלה וזה לא קרה, אבל משהו אחר קרה. המשכתי לצלם, וליד קיבוץ מרום גולן שני אנשי רשות הטבע והגנים משדרו זאבים (התקנת משדרי רדיו על זאבים לצורכי מחקר, י"פ) ואחד מהזאבים הממושדרים ישב שם עם להקתו. צילמתי את הגורים שם במשך שלושה חודשים, ויום אחד הגעתי והגורים לא היו.
אחרי יומיים מספרים לי שבוקר גילה גורים בשטח ולקח אותם. הרשות איתרה אותם והביאה אותם לשמורת החולה. נסעתי לשמורה עם הצילומים שלי וזיהיתי את הגורים. אמרתי להם שאני יודע איפה המאורה שלהם, ושכדאי שנחזיר אותם להורים. הם אמרו לי שאנשי אקדמיה טוענים שאחרי שיד אדם נגעה בגורים, ההורים בחיים לא יקבלו אותם. לא האמנתי לזה: אמא לא תקבל את הגורים שלה? היא הרי תזהה אותם אבל לא התווכחתי. אני לא איש אקדמיה, סתם אחד שאוהב טבע".
יומיים חלפו עד שהתקשרו לאלפרט מהרשות, וסיפרו לו שאין באפשרותם לאפסן את הגורים. הם ביקשו שיאסוף שניים מהם אליו הביתה, והוא הפשיל שרוולים ובנה בתוך כמה שעות גדרה בתוך השמורה. "אמרתי להם שאטפל בגורים במקביל לזאבים שלי. למחרת באתי לשמורה והם לא בגדרה. התחלתי לחפש וגיליתי שהזאבים שלי חפרו מתחת לגדר, שחררו את הגורים החדשים והתחילו לשחק איתם. כך נולדה אצלי הסצנה שהופיעה בסרט של ההורים שחופרים ומשחררים את הגורים מתחת לגדר".
עברה שנה וחצי. תמר הגיעה לפרקה באיחור קל, ואמנון נאלץ להתחרות על לבה. "הגור שקיבלתי צמח בטבע, ולכן היה הרבה יותר אגרסיבי מהזכר שלי. הוא למעשה זה שהזדווג עם תמר. לפני ההמלטה שלה ביקשתי מהרשות לקחת את הזאבים, כדי לאפשר לאמנון ותמר - שהיו ביחסים מדהימים חוץ מההזדווגות - להיות ביחד". רשות הטבע נענתה לאלפרט, השאירה את זוג האוהבים יחד בשמורה ופינתה את האחרים לנאות קדומים. שם הם מצאו את מותם מקדחת קרציות.
בינתיים, בקיבוץ אפיקים, המליטה תמר עשרה גורים לעיני עדשת המצלמה של אלפרט, שתמך בה ברגעיה הקשים. אמנון מונצח ב"יללת הזאבים" כשהוא נע בחוסר שקט מחוץ למאורה, מודאג ממצבה של זוגתו. את המאורה שיפץ וניקה במו רגליו לקראתה, ואת הגורים קיבל כאילו היו שלו. בפעם השנייה שבה נולדו גורים לתמר הם כבר חלקו איתו מטען גנטי.
הפרימיירה החגיגית לכבוד הסרט נערכה בשעות הצהריים המוקדמות לטובת הקהל הצעיר, ועמדה בסימן זאבים: חולצות, פוסטרים, חוברות עבודה ומסכות של זאבים חולקו לבאים, ובשר בקר הוצע ככיבוד לנוכחים, אף שאלפרט עצמו היה מעדיף לא לאכול אותו ("אני אוהב לראות אותו חי בשטח").
הסרט החל, והצעירים ישבו מרותקים. אם הנסיינים הרכים זעו מדי פעם בחוסר נוחות, זה קרה רק בגלל קולות הירי במהלך הסצנות הקשות: המצלמה עקבה אחר ציידי זאבים בפעולה. לצערו של אלפרט ולצערה של עדת זאבי הגולן, הוא לא נדרש לביים את הסצנה הזו.
"במוקד הסרט על העימות בין הבוקרים לזאבים עמד קונפליקט אוניברסלי עתיק יומין", מסביר אלפרט. "במקום שהטבע מתנגש עם החברה האנושית נוצר עימות חסר פשרות וחסר התחשבות מצד החברה האנושית. מבחינתה, ברגע שאתה פוגע לה בפרנסה - סופך למות. אני מבין את הבוקרים שצריכים להגן על העדר, אבל השאלה היא אם הגנה על עדר מחייבת ירי בזאבים.
"לפעמים שמים גדרות ואז נוצרת בעיה אחרת, שגם אותה ראינו בסרט, ובה צבי קופץ על גדר המגדרת שטח מרעה ונפצע או מת. ברמת הגולן זאבים חיים בהמון שטחים ממוקשים במוקשי רכב, כך שהם יכולים לנוע בחופשיות. צמוד לשם יש מרעה, והם יוצאים החוצה מהשטח וטורפים משהו. משום כך ניתן היתר למגדלי בקר לירות בזאב, חיית בר מוגנת, אם הוא מתקרב לפרה. אבל המצב הגיע לזה שבוקרים התחילו לשים פרות מורעלות בשטח כדי להרוג זאבים, ולדעתי חמישים זאבים נהרגים בכל שנה, בממוצע. יש פה הפרה פושעת של האיזון בטבע".
איפה היו המקומות שבהם נדרשתם לעשות עיגולי פינות? הרי לא רואים את אמנון ותמר טורפים בפועל את הבקר. הכל מרומז.
"מובן שהיינו צריכים להימנע מהתמונות הקשות. בגרסה הראשונית של הסרט הופיע הג'יפ של הציידים עם ערימת הצבאים מאחור. הצופים הראשונים אמרו שכדאי לקצץ, והכנו את עצמנו לזה.
"בכל היתר נמנעתי בכוונה מלהראות את הציד ואכילת הטרף, בניגוד לנשיונל ג'אוגרפיק שמתמקדים בצדדים האלה. חשוב לי להגיד שזה חלק מהחיים של החיות הטורפות בטבע, ולנו בעיניים אנושיות קשה לראות את זה למרות שאנחנו חיות טורפות".
אלפרט נולד ב-1943 וגדל באפיקים. אביו היה ממקימי הקיבוץ ושימש טרקטוריסט בשדות. לחיות עם הטבע - זו לא רק סיסמה בשביל אלפרט. "כילד הייתי יושב על הטרקטור ומסתכל על הציפורים שרצות אחרי המגרופית של המחרשה.
בתור ילדים בקיבוץ בכלל ובאפיקים בפרט היינו כל הזמן עם הגננת בשדות. מעלינו עברו הציפורים בנדידת הסתיו ובנדידת האביב. אי אפשר לא לאהוב טבע כשאתה גדל ככה". טרזן הילך עליו קסם, וג' וני וייסמילר היה המודל. "בזכותו הייתי בנעוריי שחיין מתחרה. הייתי צורח את אותה קריאה טרזנית כל הזמן. הדיבור והמגע הפיזי עם החיות, ההבנה שאתה יוצר איתן - זה היה החלום".
צילום הוא לא למד מעולם. "יותר מארבעים שנה אני מצלם. אני אוטודידקט, לומד בכל יום". בתום השירות הצבאי, כבוגר בית ספר מקצועי, הוצב בבית החרושת לעץ ונקלט במחלקת השחזה בקיבוץ. בשלב מסוים אישר לו הקיבוץ לרכוש מצלמה, בתנאי שינציח את אירועי התרבות של הקיבוץ - וכמכור לקולנוע ולסרטים הוא ניצל את ההזדמנות.
בשנת 1968 הוקמה הטלוויזיה הישראלית: ברשות השידור חיפשו צלמים מקומיים באזורים חדשותיים, ואלפרט ארז את מצלמת 16 המ"מ וגויס למען הערוץ הראשון במסגרת "משק לשעת חירום" (מל"ח).
הוא נסחב עם המצלמה מאירוע לאירוע. את העבודה במשחזה עזב והחברים מהקיבוץ ראו בו משתמט, עד שהגיע הצ' ק השמן הראשון מהטלוויזיה היישר לידי גזבר הקיבוץ.
"המון שנים הייתי לבדי הענף הכי מכניס בקיבוץ אפיקים, כי הייתי מביא להם פי עשרים מהכנסה ממוצעת של חבר קיבוץ". במקביל צילם אלפרט גם לרשת סי-בי-אס, שישראל תפסה בה מקום נכבד במחלקת החדשות עד 2006 (מלחמת לבנון השנייה), כשהרשת סגרה את משרדיה בישראל.
בכל פעם שהזדקקו לצלם, אלפרט עזב הכל והתייצב: בעיראק, במלחמת המפרץ הראשונה, או בסומליה, בזמן פלישת כוחות הברית. "כשהייתה אפשרות השתדלתי תמיד לבוא לישון בבית, לא אהבתי בתי מלון, אבל כשהייתי בחו"ל למשפחה היה קשה. נילי והילדים חיו בדאגה מתמדת".
במלחמת לבנון הראשונה צילם הרבה מהחזית. באחת הפעמים שימש צלם יחיד בשטח, וצילם קרב בגזרה המזרחית באזור סולטן יעקב, סקופ טלוויזיוני בלעדי. החומר הועבר במסוק לצוות הטלוויזיה, אבל ראש ועד המקליטים בערוץ הראשון, איים להשבית את הטלוויזיה אם האייטם ישודר.
אלפרט, התברר, עבד עם מקליט משלו ללא האישור של ראש הוועד. אלפרט קיבל טלפונים מיאיר שטרן, עורך הכתבות דאז, ומטומי לפיד, מנהל רשות השידור. כולם הודו לו על תפקידו כצלם-כתב בחזית, ובה בעת הודיעו לו שידיהם כבולות. אלפרט יצא לחופשה של שבועיים והחליט לנטוש את הערוץ הראשון, להישאר עם האמריקנים ולהקדיש את עצמו למפעל "אפיקים הפקות" שהקים ב-1983. " ראש הוועד עשה לי את הסוויץ', והתחלתי לצלם טבע", הוא צוחק, "בדיעבד אני מודה לו ".
איך היה המעבר מצילומי קרבות בלבנון לקרבות בין יונקים הולכים על ארבע?
"קודם כל, הוא היה מתבקש. שלוש שנים קודם לכן, במהלך מבצע ליטני, נסעתי קרוב לגבול לבנון באזור משגב עם. זה היה יום סגרירי באפריל, היה אובך בשמיים, ופתאום העננים נפתחים וקרן של שמש זורקת את עצמה לתוך הגליל, מאירה איזה כתם גדול של אור וזרזיף גשם שיורד יוצר קשת מדהימה בשמיים, ובתוך הקשת הזאת נכנסה להקה אדירה של שקנאים שהיו בנדידה.
"המראה הזה שינה את חיי. אמרתי לעצמי: 'אלפרט, אידיוט, מה אתה עושה במלחמות האלה?' פינטזתי להיות שקנאי חופשי. בתור קיבוצניק, כדי לשוט בעולם הייתי צריך אישור של האספה הכללית, אבל בתור שקנאי אפשר לנדוד בלי ויזות, לעבור גבולות ומדינות, לחיות חיים חופשיים, לעוף מאופק לאופק. אמרתי לעצמי שזהו, אני הולך לעשות סרט על שקנאים.
"כשהתחילה הסיטואציה עם ערוץ 1 שאלתי את עצמי למה אני מבזבז את הזמן שלי על מלחמות. אני צריך את השפיות שלי, המלחמות האלה לקחו אותי למקומות קשים. במלחמה אתה רץ בתוך האש ואומר לעצמך ?אני מאחורי המצלמה, מאחורי שלושה טון של בטון שמגינים עליי'. האשלייה הזאת של ביטחון שהמצלמה נותנת לך בזמן שאתה נמצא בתוך האירועים החזיקה מעמד בדיוק לזמן האירוע, אבל הריאקציה שלה אחרי זה הכבידה עליי, גרמה לי מצוקה.
"במלחמת לבנון שוב חזרו המראות הקשים, נזכרתי בשקנאים ואמרתי זהו, אני הולך לעשות סרט. וברגע שקיבלתי את ההחלטה להתחיל לצלם טבע, להתמקד בבעלי חיים שתמיד אהבתי - חוויתי הקלה עצומה, שקט נפשי".
באותם ימים, אחרי עבודה מצולמת שעשה בשביל הסי-בי-אס, רצו מעסיקיו להעניק לו בונוס גדול בדולרים. אלפרט הודיע להם שכחבר קיבוץ אין באפשרותו לקבל את המנחה, אבל אם הם יכניסו את הכסף לקיבוץ ויכתבו שהוא מוקדש לסרט על שקנאים - זה יהיה מצוין.
כך חסך מעצמו אלפרט דיוני אספות ואישורים, וזכה בתקציב לסרט. הוא יצא לשנתיים של עבודה. תחילה טס לתחנת התדלוק של השקנאים בשמורת החולה, משם טס לרומניה הקומוניסטית של צ'אושסקו לצלם את מושבות הקינון, ואז נסע לקניה לספארי לחפש שקנאים.
ובניגוד לזאבים, לשקנאים אפשר להתקרב?
"שקנאים אפשר לצלם רק במחבוא. ברומניה הם בונים מושבות קינון על איים צפים שנוצרים מצמח קנה שמתנוון ומתכווץ. אפשר לראות ארבעים שקנאים על אי צף בשפך הדנובה, ובתוך הסבך הם מטילים את הביצים ומגדלים את הגוזלים. בניתי שם מחבוא, באתי בלילה, ונשארתי במחבוא יומיים. כך יכולתי לצלם מקרוב, מטווח של שלושה-ארבעה מטרים, כשאני יושב ממש בתוך המושבה.
הבעיה הייתה שהמשקל שלי עם המצלמה היה גדול מדי, ולאט-לאט האי התחיל לשקוע במים. כשבאו לחלץ אותי האי נטה למעלה, ואני כבר הייתי רטוב עד הברכיים". אלפרט נטש את הטיטאניק, אבל החוויה הותירה טעם של עוד. לשקנאים אגב, שלום.
הסרט על השקנאים נמכר לבי-בי-סי ולתחנות נוספות, ואלפרט הפנה את המצלמה לעבר שמורת החולה: ממנה הוא טיפס במדרגות שרשרת המזון אל העופות הדורסים. מכירות הסרטים וצילומי החדשות מימנו את הסרטים הבאים ואת הקיבוץ, והעבודה במשחזה נותרה חלום רחוק.
"אפיקים הפקות" הפיקה סרטי תדמית, ועובדים חדשים הצטרפו. מנהל שיווק יצר קשרים עם הנשיונל ג'אוגרפיק והבי-בי-סי, הטלוויזיה ההולנדית מימנה עשרה סרטי טבע, חברה גדולה מאנגליה הזמינה סרט על הצבאים הארצישראליים ועל הירדן - אבל "החדשות היו הדבר הראשון. עם כל קריאה לחדשות עזבתי הכל והלכתי לצלם איפה שצריך. היו ימים שהייתי בגבול לבנון באירוע ונכנסתי למחבוא לצלם קינון של ציפורים", הוא מתאר.
עד היום צולמו 30 סרטי טבע ואלפרט זכה בפרסים בפסטיבלים בעולם, אבל עד "ארץ בראשית", את שמו של אחד מצלמי הטבע המובילים בישראל הכירו רק מיטיבי לכת.
למה בארץ אנחנו לא מקבלים סרטי טבע מהסוג הזה בערוצים המסחריים, ובאנגליה כן?
"ניסיתי למכור סרטים לטלוויזיה הישראלית. אחרי שמאות מיליונים ראו את הטבע של ישראל בעולם, רציתי שישראלים יראו מה יש להם. אבל לא הצלחתי.
"הערוץ הראשון לא רצה לשלם את הסכום ההגון שביקשתי, כי הוא קונה סרטים מוכנים בחמש מאות שקל ואני לא יכול ללכת עם הסכום הזה אפילו למכולת, שלא לדבר על לממן באמצעותו סרט נוסף. כשקמו הערוצים המסחריים פניתי גם אליהם, אבל הם לא מצאו בסרטים שלי מספיק רייטינג".
אלפרט לא התייאש מהקהל המקומי והגה את "ארץ בראשית", סרט טבע מופתי שכמעט לא שווק לבתי הקולנוע בחו"ל כיוון שהותאם לציבור הישראלי. "חשבתי שצריך ליצור סרט לציבור שהוא לא בהכרח חובב טבע, ולשם כך צריך לחפש גיבורים שקל לצופה להתחבר אליהם. לכן בחרתי ביונקים, שקל להשליך עליהם את האנושיות שלנו".
הוא בחר להתמקד ביעלים של מדבר יהודה ("כי יש להם אורח חיים נורא מעניין: לעלות במצוקים של 90 מעלות ולטפס. זה לחיות בסכנה מתמדת"), בחתולי הביצה של הכנרת והעמקים ("המקום הכי יפה בארץ, ושאף אחד לא יתווכח איתי על זה") ואז עלה לגולן לצלם את הזאבים ("חלק מהמשפחה שלי").
במהלך צילומי הסרט צירף למשפחה הפרטית שלו גם חתולי ביצה. במשך תקופה מסוימת היה יוצא עם החתולים לקיבוץ מעגן, למקום שבו בשל ירידת המפלס נחשף אי בכנרת. הוא בילה איתם שם גם בלילות, ומתג המצלמה לא הפסיק לעבוד. "היינו שם, אני והחתולים. רוב היום הם ישנו, אבל כשהם היו רעבים הם התקרבו לדגים שבאו להטיל את הביצים ואכלו ואני צילמתי, בלי שהם מפחדים מהמצלמה וממני. את חזיר הבר שגידלתי אצלי בבית. . ."
סליחה , חזיר בר?
"כן, גידלתי שניים, פיגי ופומבה, אבל זה הגיע למצב שהם היו גדולים יותר מהבית שלי, אז שחררתי אותם בטבע. לא הצלחתי ליצור סיפור לסרט אז לקחתי אותם לנחל מיצר ברמת הגולן ופשוט נתתי להם ללכת. זה היה מדהים: הם רק הריחו את הטבע - והתחילו ללכת קדימה בלי להסתכל לאחור.
"אחרי ארבעה ימים ירדתי לשם, וקראתי 'פיגי, פומבה, פיגי, פומבה'. פתאום פומבה הופיעה משום מקום. כשחזרתי בפעם הבאה ואף אחד מהם לא הופיע שמחתי: הם השתלבו לגמרי עם הטבע".
בשעת צהריים, תחת השמש הקופחת של עמק הירדן, אלפרט לוקח אותי למכלאה. פנג ואגי, הנכדים המקשישים של אמנון ותמר, שרועים על האדמה. לפני שנתיים, במהלך קייטנה של ילדים בקיבוץ, זינק פנג על הגדר ונתקע. ניר הווטרינר הגיע מהר, אבל הוא איבד עין. "היום אני הפיליפיני שלהם", הוא אומר. לזאבת המדבר הוא בנה כלוב סטרילי כדי שיוכל לטפל בה לפי ההנחיות הרפואיות. בן זוגה מתחבא בשיחים.
"כלנית, רקפת ועריוני, הבנים של אמנון ותמר, זקוקים לטיפול סיעודי תמידי. אני שואלת אם לזוג זאבי המדבר לא נולדו גורים לפני שחלתה. אלפרט משיב שהנקבה לא נתנה לזכר להזדווג איתה. אלפרט לא שולל את האפשרות שזה קשור אליו. "פעם אחת, כשתמר הייתה מיוחמת, אמנון ראה בי מתחרה ותקף - לא כדי להכאיב. הוא תפס לי את היד וגרר אותי אל השער, ושם הוא הרפה ורמז לי לא להתקרב".
אתה בעצמך זאב בודד?
"אני חיה חברתית, אני לא זאב. אני חושב שבצורת ההתנהלות שלי מתאים לי יותר להיות חתול ביצה. העבודה בטבע היא עבודה אינטימית, וכדי להגיע לאינטימיות גדולה עם הטבע אתה יוצר הפרעה בעצם הנוכחות שלך בשטח. עם נוכחות של עוד אנשים ההפרעה מוכפלת ומשולשת, ולכן כדי ליצור אינטראקציה עם הסביבה עדיף לעשות את זה לבד, אז יש הרבה לבד".
מי ינצח בעימות הגדול בין הטבע לאדם?
"החברה האנושית הקיפה את עצמה בגדר, וכל מי שמנסה לעבור את הגדר הזאת אין לו זכות קיום. הגדר הזאת הולידה את השנאה ואת האטום. אם נתייחס לבעלי החיים ביחס שמגיע להם - נתייחס אחרת גם לאנשים. אנחנו חולקים את הארץ הזאת, אנחנו לא לבד על האדמה.
"יש כאן כל כך הרבה יצורים שמטען הרגשות שלהם לא נופל משלנו. העצבות, המשיכה, האהבה, האבל - כל הרגשות האלה באים לידי ביטוי בכל רגע שאני מסתכל בהם. יכול להיות שבמידה רבה אני מביא את הפרשנות הפנימית האישית שלי, אבל יש לבעלי חיים רגשות. כאן אולי אני סותר את המלומדים באקדמיה, שאני מעריך ומכבד מאוד, אבל אני חושב שאי אפשר להסתכל על יצור חי רק דרך המדע. זו ההבנה העמוקה של חיה ותן לחיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם