מסלול הייאוש: 200 מטרים בין הבנק לבית הרוצח
הבאר-שבעים ארזו את כאבם ורוקנו אותו ליד תמונות ההרוגים, הזרים והנרות. בסניף בנק הפועלים ניקו עד 1:30 בלילה כדי לנער כל עדות לזוועה שהייתה כאן ושכניו של הרוצח איתמר אלון מספרים: "היו לו ימים קשים, ראינו בן אדם שמשהו מציק לו מבפנים"
הבאר-שבעים התקשו להישאר אתמול בין הקירות. כל אחד ארז את כאבו ב"פאוץ'" ורוקן אותו בפתח הבנק, ליד תמונות ההרוגים, הזרים והנרות. דיברו על החיים בארץ גזרה. המיטה המעופפת, הגלידה הניגרת, התספורת ה"דנקנרית" - הכל נלעס לכדי עיסת זעם. אבל זאת יש לומר: לא 6,000 שקל ולא 30 אלף. דיכאון עמוק, מתמשך, נואש - בגללו גזר איתמר אלון מוות על עצמו ועל הארבעה.
אתה רוצה להבין, למצוא תשובה מתחנות חייו, אבל למד שחייו היו תחנה אחת. לפחות בשנים האחרונות התכווץ עולמו לכדי 200 מטרים שבין סניף הבנק לביתו. על דלת הבית ברחוב אשר ברש 9 כתוב "משפחת אלון", אבל איש לא עונה לצלצול. מהדירה שליד מזדעקת טלוויזיה, אך גם כאן אין איש פותח. בכניסה לבניין אני פוגש את רולאן. בלונדיני חמוד מכיתה ב'. "היה איש שקט", הוא מספר, "אבל השקט שלו היה מפחיד".
איך מפחיד?
"היה יותר מדי שקט".
האיש מדוכן הפיס חגור אקדח. אומר שמעולם לא ראה אותו, שולח אותי לרן מ"נתיב הניקיון". רן מכיר את הפנים וגם את האמא, "עם שיער אדום נדמה לי, הרבה ראיתי אותה מסתובבת. אתה לא יכול לטעות בה". את דרכו האחרונה עשה איתמר אלון לאורך שדרת יוהאנה ז'בוטינסקי. חנויות ששמותיהן "גיפט", "דלתא", "הארד דיזיין" ו"גולף קידס" מנסות לתת תחושת חיים שלא מכאן. אשליה קוסמופוליטית שמקשה על כל אלה שאין להם. והרוב כאן אין להם. "קפה גלגל" יושב לצד תחנת מוניות. איתמר אלון נהג לעבור לידו כמעט מדי יום. "הימים האחרונים היו מאוד טראומטיים בשבילו", אומר לי איציק אבוטבול שהוא גם שכן. "הייתי רואה אותו נכנס ויוצא במרפסת שלו".
מה ראית?
"ראיתי איש לא רגוע. בן אדם שמשהו מדגדג אותו מבפנים".
איך אתה מסביר את זה?
"לא יודע להסביר. והוא בן אדם שדווקא הייתה לו קריירה יפה בצבא".
בעל המקום, חיים אדרי, זוכר אותו הולך תמיד עם תיק צד מרובע. "והמבט הזה בעיניים והזקן הזה, נראה כמו חייל שנשכח בג'ונגל". "מה אתה רוצה מהמבט שלו?" אומר דוד אלמקייאס המקועקע, "הבן אדם היה מטופל בפסיכיאטרי".
איך אתה יודע?
"אני הייתי עובד בפסיכיאטרי, מוביל אותם באמבולנס עם צו. כשהם לא מקבלים את התרופות שלהם - ירחם השם. אולי גם הוא לא קיבל".
ראו עליו משהו?
"לא נראה עבריין". אדרי: "אבל נראה חשוד". אלמקייאס: "מאז שהרג את המחבל (המחבל שנטרל בפברואר 2002 ליד בסיס פיקוד דרום) משהו הסתובב אצלו". אבוטבול: "עזוב, יהודי חי בסגנון שלו כמו רפי נלסון". אדרי: "לבד, לבד, תמיד לבד". אלמקייאס: "לפני שבועיים עשה נזק חשמל בכניסה לבניין שלו".
אלמקייאס נזהר שלא להאשים את מנהל הסניף בפרופיל הכלכלי הדהוי של אלון. זאת המדינה. היא שאחראית. "מלחמת אחים תהיה פה. לא ייתכן שאחד הולך עם טוקסידו ואחד מחפש בזבל".
אז מה צריך לעשות?
"שיעשו להם כמו שעשו במצרים".
מהפכה?
"הלוואי שכבר תגיע". אבוטבול : "עזוב, אנחנו חיים עם פלוס בבנק? גם אני הייתי חייב 70 אלף שקל, אבל עשיתי הסדר וגמרתי תוך שלוש שנים".
מצטרף אלינו אושרי, הבן של אלמקייאס. מחווה שהגיע הזמן שראש ממשלה ישלם מסים. "וחוץ מזה, ביבי לא היה לו כיסא מתאים במטוס-סידרו לו במיליון שקל. ואני? מה אני מקבל בחינם?"
באיחור טרגי של יממה, שומר דרוך עומד בדלת הבנק. קופץ ראש לתוך התיקים, מריץ תשאולים אינקוויזיטוריים. הבנק אמנם פתוח, אבל לא באמת. על קליינט אחד (גל הגולנצ'יק) יש דבוקת מנהלים בחולצות לבנות. "אנחנו פתוחים בעיקר כדי שנוכל לכאוב יחד", מסבירים לי. נציגים של המתחרה הגדול - בנק לאומי שממול - מחלקים סוכריות בעטיפות מוזהבות. "כולנו באותה סירה", אומרת האורחת ענבל, "והלוואי שניפגש רק כדי לריב על כסף".
מאחורי הדלת, עטור זיפים, יושב שמשון יעקב שממונה על המנקות. ליל דמים עבר עליו. גמר לנקות רק ב-1:30 בלילה. "פשוט אי אפשר היה להסתכל על מה שהלך כאן". יעקב עבד עם אבנר כהן עוד כשניהל את הסניף ביישוב חורה. אין לו מילים לתאר אותו. בחור לתפארת. מקסים. איש שניסה להיות לא רק בנק אלא גם ידיד. עזר לכולם. אבל המנקה ולנטינה היא שהכי נוגעת ללב. אין לה די מילים והיא לוחשת את הכאב שלה. כאילו מתביישת בו. ראתה בפעם האחרונה את אבנר כהן ביום שישי. הלך עם זר פרחים הביתה. מאז הרצח התמונה הזאת רודפת אותה. "ותאמין לי אדון, אתה רואה אישה שלא ישנה כל הלילה".
בחדר של אבנר כהן יושב שמעון אניסמן ממנהלת "הפועלים". מספר שרק לפני חצי שנה נכנס כהן לבית שבנה בעומר. אפילו לא גמר את הרישוי כי התגלתה חריגה של כמה מטרים. לפני אבנר כהן ניהל את הסניף רפי אליהו. כעת נטש את סניפו בירוחם והתייצב לתמוך. "חשבתי עליך", אומרת לו לקוחה, "הלב שלך בטח קשה".
בכניסה למשרד של רכז הסניף, מאיר זייתון, חור של כדור שנסתם בגבס. מאחורי כיסאו הריק תמונה מדרום אפריקה. חוף עם אופק ללא סוף. מתחת זר עם סרט שחור "לזכר אבנר, מאיר, ענת ועידן".
יועצת הבנקאות הפרטית מיכל בן שיטרית בחרה לעטר את משרדה בבובות חימר עם זרי פרחים. על המחשב שלה עדיין דבוק פתק לתזכורת: "החזרת חיובים - מסמכים חריגים".
בצהרי האימה חשבה מיכל להסתתר מתחת לשולחן. מהר מאוד הבינה שהשולחן לא יכסה אותה. היא פתחה את המגירות והתחפרה תחתן. דרך הצוהר שבינן לבין השולחן ראתה צלליות. "כמו בסיוט", סיפרה לחברותיה.
מירי כהן הייתה האחרונה שראתה את הרוצח בחיים. כשהבין שהשוטרים סוגרים עליו הורה לה להסתובב וירה בעצמו. עכשיו חוקרים משרטטים את השירותים שהוחזקה בהם, צלמים מצלמים. הרצפה, הכיורים, התאים, עברו חיטוי מסיבי. ריח פודינג וניל עולה מהם. ניקיון בוהק, מתריס, מנסה לנער מעליו כל עדות לזוועה שהייתה כאן.
אני יוצא החוצה. אל נרות הנשמה ואל הכספומטים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם