היהודים בירושלים משלמים מחיר כבד בגלל הרכבת הקלה
מרוב התעסקות בסוגיית תושביה הערביים של ירושלים, הרכבת הקלה והמשפט בצרפת, נשכחה אוכלוסייה שלמה שמשלמת מחיר כבד מדי יום
שכן על אף העובדה הבלתי מתוקנת פוליטית, שלפיה העבודות להקמת תוואי הקלה נעשו בשכונות פלסטיניות ובשטח כבוש לכאורה, הנה בפועל דאגה המדינה הכובשת לרווחתה של האוכלוסייה הכבושה ולתפקודה התעבורתי התקין.
הנה כי כן בפסיקה יוצאת דופן, שתמלילה משקף את מחזה האבסורד האירופי על השטחים, חויבו העותרים, נציגי ארגון הסולידריות פלסטין-צרפת ואש"ף, בתשלום פיצויים נאים בסך 117 אלף דולר לחברות הנתבעות, שכבר נדחקו אל הקיר בעבר בשל מעורבותן בפרויקט החשוד.
הדיון על הקלה כרוך במערך הקשרים רחב הרבה יותר, הנוגע לזכויות הניידות והתנועה החופשית של אוכלוסיות שונות. בשיח הזה מקובל לדבר על מצבה האומלל של האוכלוסייה הפלסטינית, הנידונה לערכות מתגברות של סגר-כתר-מחסום-בידוק וכו'.
לעומת זאת, דליל יחסית הדיון על מצבה של האוכלוסייה הישראלית, שבתקופת פיגועי השאהידים מתפוצצי האוטובוסים ומפעילי הכלים הכבדים המועכים מכוניות פרטיות מזדמנות בכבישים, מצאה את עצמה במצב של חרדה תעבורתית כרונית.
בתקופת השיא של אימת הפיגועים נוצרה תקבולת מציקה בין מצב סוציו-אקונומי נמוך, המאפיין בהגדרה את ציבור משתמשי האוטובוסים (הנידון ממילא ומדורי דורות למצב צבירה הראוי לשימורי סרדינים), ובין פרופיל ההסתברות של נפגע הטרור המצוי. רוצה לומר, אותו ציבור, שבלאו הכי רמוס זכויות אנוש בסיסיות שלו בידי מונופול ''אגד'', נטול תחנות המתנה הולמות, מידע אלקטרוני על זמני הגעה וכו', הוא גם הציבור שנדרש לשאת באחוזים גבוהים את סטטיסטיקת הנפגעים.
קורלציה דומה בין מצב חברתי-כלכלי ירוד לבין עקומת נפגעי טרור נרשמה בעבר בקרב אוכלוסיית צרכני שוק מחנה יהודה, ובשני המקרים – זה של התחבורה הציבורית וזה של השוק – מדובר בציבורים מרוטים וקלושי זכויות.
כשם שמשתמש האוטובוס אינו יודע מתי תגיע ישועתו בתחנה, האם הנהג יזדיין בסבלנות ויואיל להעניק לו עודף על שטר שמעל חמישים, והאם הדלת לא תוגף בפניו בשעה שיגיע אליה מתנשף בריצה, כך מתרוצץ הבאסטות בשוק אינו יודע מה רמת הריסוס בחסה והאם הקילו תפוחים שרכש במציאה לא התגלגלו על המדרכה ליד פתח הביוב.
בשני המקרים מדובר במתחמים בסדר גודל הומה אדם עם רמת אבטחה מעליבה. בשני המקרים – של השוק והאוטובוס – מדובר בסמלים שהפכו לחצי אייקון לאומי.
הרכבת הקלה מאיימת להביס את גור אריה יהודה בתחרות מפעל יחסי הציבור של כיכר ספרא על סמלה של העיר. בדומה לשוק מחנה יהודה ולאוטובוס ''אגד'', היא סובלת מפער מציק בין כרזת המותג לבין מציאות קיומית דחוסה, צפופה, קשת יום, קלושת אבטחה ומזיעה.
לכאורה מדובר בפרויקט תעבורתי המיטיב עם אוכלוסיה כבושה הפורצת באמצעותו בסערה לעבר כיכר ציון. בפועל נוצר מצב שבו האוכלוסייה הישראלית החילונית במערב העיר אינה נהנית מיכולת ניידות, הסתובבות לשם קניות וסתם שוטטות במזרח העיר, ולמעשה היא הולכת ונסוגה ממרכזיה שלה. האוכלוסייה הזאת איבדה מזמן את אזור שטראוס לחרדיות ואת גן סאקר למפעילי המנגל האולטרה אורתודוכסי של יום השואה ולהמוני המשפחות הערביות הפוקדות את המקום בימי שישי.
נציגיה מוגבלים לרדיוס מאת המטרים ברחבת הסיטדל של שער יפו ובשעות הערב הם מדירים את רגליהם מהעיר העתיקה, זולת באותם מקרים שבהם העירייה טורחת לארגן בעבורם פסטיבלי אבירים צלבניים.
המצב שבו שתי אוכלוסיות השרויות ברמת מתיחות גבוהה מצטופפות במעבר של מחצית המטר בין המושבים של הקלה הוא מועד לפורעניות מהסוג הבלתי נעים הגובל באלימות כבדה, ואלה כוללות בין היתר גם את אופציית השאהיד ברכבת – בתיאום מושלם עם רמת האבטחה, אחוזי הצפיפות והפסיקה הפריזאית הנאורה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם