סלבס כותבים על שכונת ילדותם בתל אביב
בשכונות הוותיקות של תל אביב גדלו לא מעט מהאנשים המשפיעים והמוכרים בעיר כיום. עכשיו הם מספרים על הפינות הזכורות להם ביותר בשכונות בהן גדלו. פרויקט מיוחד
גדלתי ברחוב יהודה הלוי, במרכז תל אביב. זה אמנם ממוקם גיאוגרפית בנווה צדק, אבל אי אפשר לקרוא להגדיר את המקום הזה "שכונה". הרחוב הזה הוא באמצע שטח גדול ולא מסודר. את הבית ביהודה הלוי עזבתי בגיל 22-23, לא זוכר בדיוק מתי, לכיוון הסיטי טאואר.
כילד, לא ביליתי יותר מדי זמן בשכונה שלי. תמיד נמשכתי לסביבה אלימה יותר, באזור יפו. הייתי גם בבתים של המשפחות הכי קשות בת אביב, אפילו של משפחות פשע מפורסמות.

את בית הספר האמיתי של החיים עברתי ביפו. במרכז תל אביב, שם גרתי, אין ממש שכונות ולכן יותר קשה להתחבר לאנשים. לא היה לי הרבה מה לעשות באותה התקופה. לימודים בטח שלא עניינו אותי, אז המפלט היה לברוח ממקום המגורים שלי לחבר'ה ביפו.
למדתי בבית ספר מעורב ליהודים וערבים ובקושי הגעתי ללמוד. הייתי בבית הספר לפשע – ברחובות. היום אני מאמין שהכל נבע משעמום. הרחוב שבו גרתי כנראה שעמם אותי, וחיפשתי מקומות אחרים לפרוק בהם את הזעם שלי. ההורים שלי סבלו ממני מאוד. מרוב שהייתי בסביבה רעה, אני זוכר שאפילו המורה לאנגלית נמלטה יום אחד מהכיתה ואמרה שהיא לא חוזרת לעבוד בכיתה שבה למדתי.
כשאני מסתכל היום על השכונה, אני רואה שלא חל בה שום שינוי. מה כבר אפשר לשנות במרכז תל אביב? חייתי על יהודה הלוי פינת אבן גבירול, על כביש סואן. עד היום אני לא מצליח לישון אם אני לא שומע קולות של משאיות זבל דופקות ברוורס.
נותרו לי מעט מאוד חברים מאותה התקופה, וזה חבל לי. אבל ככה זה כשכל אחד תופס את הכיוון שלו וממשיך הלאה. למעשה, אמא שלי שומרת יותר על קשר עם חברי הילדות שלי מאשר אני.
אני עדיין מגיע לשם לא מעט, כשאני בא לבקר את ההורים. אין כמו הבית של אמא, אין כמו האוכל שלה. הלוואי והייתי נשאר שם עד היום, אבל יש לי תינוק ומשפחה לגדל.
אני רואה שם הרבה מאוד אנטנות סלולריות על גגות הבתים. גם זה משהו שאין לי אליו פתרון חד משמעי, ואם הייתי ראש עיר הייתי מארגן מומחים שיפתרו את זה. נכון, כולנו משתמשים בפלאפונים והאנטנות האלה צריכות להיות במקום כלשהו כדי שיהיה לנו קליטה אבל הסכנות מהקרינה – שלא נדע. הלוואי שגם יטפלו בבעיית החנייה ליד הבית שבו גדלתי. מצדי שיחפרו מתחת לאדמה, כי כמות הדוחות שההורים שלי ואני קיבלנו ומקבלים פשוט מחרידה.

אני נולדתי וגדלתי בשכונת יד אליהו, בפאתי העיר תל אביב. רק שאז היה לשכונה שם אחר: אדמת זבלאווי. לאחר שסיימתי את שירות החובה שלי, עברתי לגור בקיבוץ להבות חביבה, שם השתקעתי עם אשתי ושלושת ילדי ושם אני מתגורר עד היום.
יש לי הרבה זיכרונות מיד אליהו. אני זוכר בעיקר את התקופה שבה עבדתי בבריכת השחייה העירונית בגיל 9-10. עבדתי אז גם במגרש המיושן של מכבי תל אביב בכדורסל, בתור סדרן. אני זוכר שהרבה אנשים שגרו לידי התביישו בשכונה. הרבה כינו אותה "השכונה על גבול גבעתיים".
בתקופה ההיא לא היה יותר מדי מה לעשות: לא היה לנו לא מחשב, לא היה פלאפון, לא מסיבות עד צאת החמה ולא טלוויזיה. אבל החיים שלנו לא היו כל כך גרועים. את המסך הקטן החליפו משחקי הגוגואים בשכונה, את המסיבות החליף עש הלילה ואת המחשב והפייסבוק החליפו תנועות הנוער. אני הייתי חבר בתנועת השומר הצעיר.
ביקרתי לפני מספר ימים בשכונה ולצערי גיליתי שבמקום בריכת השחייה המיתולוגית הקימו גן משחקים. כולם יודעים שמגרש יד אליהו של מכבי הפך לנוקיה הממוסחר והמפלצתי. "פלאפל משה" שבו הייתי אוכל כשהייתי רעב, הוא היחיד ששרד.
השכונה עברה שינויים מקצה לקצה, למרות שישנן תוכניות עירוניות שדואגות לשמר את המבנים ההיסטוריים שעדיין עומדים במקום, ותודה לתמ"א 38 שהביאה אותנו עד הלום. מה שכן נשאר לי מאותם ימים הם החברים הטובים: אני לא יכול לשכוח את עזרא לאטי, אלי עזור ואפילו אלוף במילואים אליעזר שטרן, שהיה מוכר סברס לידי מול תחנות האוטובוסים. מהשכונה שלי יצאו לא מעט אנשים מוכשרים.
אני מבקר בשכונה המון. בעצם, אם אתה תל אביבי אמיתי, אתה חייב לעבור באזור הזה לפחות אחת לשבוע. עם כל החסרונות שלה, לא הייתי משנה בשכונה דבר. אני חושב שהמרווחים בין הדירות נשמרו, האופי שלה נשמר – ועל כך מגיע לתת כבוד גדול לראש העיר המכהן. לא ראיתי שנעשו באזור עבירות בנייה. באזורים שבהם היה צריך לתת את הדגש, כמו יד לבנים, נעשה שיפור מבני והיום, אחרי כל העדכונים האחרונים, אני מרוצה מאיך ששכונת ילדותי נראית.

גדלתי בתחנה המרכזית הישנה, בשכונת נווה שאנן. כשרק נולדתי, גרתי ברחוב יסוד המעלה עם אמי, בדירה קטנה אמנם, אך עם הרבה זיכרונות מתוקים. הייתה לי ילדות מדהימה בשכונה ויש לי זיכרונות רבים ממנה – חלקם טובים, חלקם פחות. אך היום, ממרום גילי, כיף לי להראות לעולם שלגדול בתחנה המרכזית לא אומר שיש לך יד או רגל שלישית. כואבת לי העובדה שאני כל הזמן צריכה לגרום לאנשים להאמין שפעם היה פה טוב.
כל מיני דברים זכורים לי מהשכונה: גן הילדים בו שיחקתי בגינת לוינסקי, בית הספר ביאליק בו התחנכתי (עם מוטק'ה המורה לחקלאות שהיה מלמד אותנו על כל סוג של עץ וצמח, עדה המורה לאנגלית שלא ויתרה לי לרגע ונשארה איתי אחרי הלימודים לעבוד איתי על האותיות), רסולי בקיוסק ממול שהיה מוכר לנו את הסופגנייה הכי טעימה בעולם בשני שקלים.
אבל המקום שעיצב את ילדותי יותר מכל, הוא בית הכנסת השכונתי "עץ חיים". בתור נערה מתבגרת זה היה בית הכנסת הגדול והיפה ביותר שאי פעם ראיתי. לא אשכח בחיים את רש"י החזן שהיה מושיב אותי על ברכיו ונותן לי לשמוע את מנגינות התפילה ממקור ראשון. הייתי מחכה לזה, כל יום שישי ב-17:00, ירדתי למטה והשמעתי לרש"י איך אני יודעת את כל התפילה בעל פה.
כיום, לצערי, השכונה הפכה למקום מטונף ומסוכן. מטונף בגלל ההזנחה, מסוכן בגלל המסתננים הרבים שפוקדים את הרחובות. זה מקום שלהגיד שלא נעים ללכת בו זו מחמאה בשבילו. במשך השנים השכונה השתנתה לבלי היכר. ההרגשה כאילו אין כבר את האפשרות ללכת לשכן כדי לבקש כוס סוכר. גם הרגשת הזהות נעלמה. רק עם התושבים אני עדיין מזדהה, וגאה בהם.
הבעיה מתחילה בסדר העדיפויות של העירייה. ראש העיר כנראה לא מרגיש שהוא ראש העיר של כל תל אביב ושוכח את הדרום. אילו הייתי במקומו, הייתי מקשיבה למצוקות של התושבים בדרום ולא טומנת את ראשי בחול. הייתי תורמת את רוב זמני לאפשרות שתהיה רמת חיים סבירה לאנשי שכונות הדרום, ונווה שאנן בפרט, על מנת שאוכל ללכת לישון עם מצפון נקי בלילה.

רחוב שינקין 24 הוא לא חלק משכונה מסוימת. זה אזור כללי, שבו בעבר גרו דתיים, שלא משויך לאף אחת משכונות העיר. גרתי שם עד לכיתה י"א, ולאחר מכן עזבתי את הבית לטובת דירה במרחק של כמה בלוקים. למעשה, כל חיי סובבים סביב שינקין, אפשר להגיד שגם קשה לי לעזוב את האזור הזה כי אני מאוד מחובר לילדות שלי.
אני זוכר משינקין של הימים ההם הרבה מאוד מקומות ודמויות. לדוגמה, המוכר בחנות העיתונים מתחת לבית, שהיה דמות מאוד תיאטרלית ונעימה שזכורה לי לטובה עד היום. בית הספר שבו למדתי, תנועת הצופים, גני המשחקים שבהם שיחקתי – כל אלה עיצבו אותי עם השנים והפכו את שירזי למי שהוא היום.
אולם האירוע המכונן ביותר קשור למצעד הגאווה, שהתקיים לראשונה ליד הבית שלי, באמצע שנות ה-90. הכי סימבולי מבחינתי שהכל עבר דרך חלון ביתי. הילדות שלי בתל אביב כגיי לא הייתה קלה, ולראות את זה קורם עור וגידים מתחת לבית – אין מרגש מזה. אני זוכר שישבתי בבית והכנתי קישוטים למשאיות.
עד היום יש לי חברים מהבניין שבו גדלתי. יש את רוצי מהסנדוויצ'ים ליד קפה תמר, יש את הבן המקסים שלה מקפה לנדוור ועוד. עד היום, אין יום שאני לא עובר ברחוב.
לא מזמן הייתי בדירה שנולדתי בה, סתם כדי להיזכר. כשעברתי לפריז לתקופה קצרה לא הצלחתי להסתגל לשינוי מבחינת אקלים, לא הצלחתי לראות את עצמי בארץ זרה, קל וחומר שלא אצליח לראות את עצמי בעיר אחרת. אני רכושני מאוד לסביבה שבה גדלתי ויש לי סנטימנטים לריח, למגע, לסגנון המיושן.
אם הייתי ראש העיר הייתי מחזיר את האזור הזה למה שהוא היה בעבר. אין ספק שהשינוי בשינקין הוא מאוד יפה. המדרחוב יפהפייה ומרהיב וכולם ברחבי הארץ יודעים כמה הוא ציר מרכזי בעיר. אולם, כפי שציינתי, הפשטות עושה לי את זה יותר.
אני מתגעגע לקיוסקים, לגינות הקטנות, לסוכריה על מקל בצורת תרנגול, לגזוז. מעבר לכך, חבל לי שאין קפה 24/7 שפועל מתחת לבית שלי או בשכונת ילדותי. לפעמים אני מתעורר בשעת לילה ומחפש מקום ללגום בו קפה, ואין אחד כזה.

עשר שנים גרתי ברחוב הירקון, במרכז תל אביב. זה הספיק לי. יש משהו בכל האזור הזה שהתפספס בעיניי ולא הצליח להפוך להפנינג עבור חבר'ה צעירים.
זה די מתסכל. משהו ברחוב הזה נשאר מאוד סטטי, ללא כל אווירה שכונתית או משפחתית, אלא רק עם התחושה של בואו נחכה לתיירים שיחזרו מהים בלי חולצה. עם כל הכבוד, זאת לא באמת שכונה.
גדלתי בבניין המהמם ברחוב הירקון 96 עם המרפסות העגולות, שעכשיו בדיוק מסיימים לשפץ מול מלון קינג דיוויד. כשאני גרתי שם, קינג דיוויד עדיין היה בגדר חלום. היה לנו נוף ישיר לים, כמעט כמו ריזורט בתאילנד, אבל זה נגמר מהר מאוד.
בניינטיז התוססים, כשמדונה ומייקל ג'קסון באו לארץ, הם התארחו במלון דן (האח המלכותי של קינג דיוויד שצמוד אליו) ואני זכיתי לראות את אובססיית המעריצים וגם את האמנים שנענים לשבריר שנייה בעבורם. זו הייתה חוויה מכוננת לכל הדעות.
גרתי קרוב לחוף הים, ואין יותר טוב מזה. תל אביב לא ממש תוכננה כעיר חוף. כשאתה גר מאוד קרוב לים שמתחבא מאחורי מלוניאדה קפיטליסטית אתה עדיין אשכרה יכול ליהנות מהמים בקלות.
זה מאוד מאכזב אותי שהחוף וסביבתו הפכו לנחלתם הכמעט בלעדית של תיירי חוץ. אם יש דבר שאני מאחל לתל אביב של השנים הקרובות זה לשנות את כל מה שקורה סביב הים מג'אנק תיירותי למקום שבו כולם רוצים להיות, לבלות ולחיות.
המשפחה שלי עזבה את השכונה כשהייתי בן 10, כאשר המרפסת של השכנים קרסה. זה היה בניין מהמם שלא הושקעה בו אגורה והוא קרס בהתאם. כשעברתי לרוטשילד קיבלתי את כל מה שהיה חסר לי בבית הקודם. זו באמת שכונה מושלמת. בכלל, כמה שתל אביב היא עיר קטנה, אתה קולט בדיעבד כמה כל מעבר דירה משנה את האנרגיות שבך. זה מטורף.

נולדתי וגדלתי בשכונת צהלה, חייתי שם עד לפני שמונה שנים. הייתה לי אחלה ילדות בצהלה. אני מכיר את הסטיגמות על צהלה – שזה מקום פלצני של טחונים – אבל ההיפך הוא הנכון. השכונה הזאת היא ממש לא בועה. אנשים מתבלבלים: צהלה היא לא רמת אביב, שבה כל ילד מפונק בן 17 מקבל אוטו יוקרתי וכל תלמידת בית ספר יסודי משוויצה בסמארטפון החדש שלה.
שעות רבות בילדותי בצהלה שרפתי במגרש הכדורסל של תיכון עירוני י"ד, שם למדתי. במגרש היינו מתערבים כל הזמן מי יקלע. משחק אחר שלנו היה מול הסופר השכונתי: היינו משחקים מסירות עם עגלת קניות, שבתוכה ישב אחד מהחבר'ה שלנו. אהבנו את ההשתטות הזו, אבל יום אחד לא הצלחתי לתפוס טוב את העגלה והחבר נפל וסדק את הרגל. זה לא היה מחזה נעים.
אני לא אשכח את המכולת השכונתית ברחוב ויסבורג, סמוך לבית הוריי. זאת הייתה מכולת כלבו מגניבה ואנחנו נהגנו להגיע אליה כדי לקנות סנדוויץ' עם פסטרמה או עם שוקולד, יחד עם מיץ ענבים.
היינו קונים, ואז מתיישבים ליד המכולת, בלי לעשות כלום, חוץ מלדבר על שטויות ולעשות צחוקים. אפילו כתבתי על זה שיר: "בספסל ליד המכולת לא עשינו שום דבר, רק עשינו עוד סיגריה וחפרנו בעבר, לקחנו שאכטה העלינו זיכרון כל כך מתוק, הכול היה כל כך סתמי אבל הרגיש עמוק".
למרות הילדות הנעימה, החלטתי לעזוב. אני לא מתכוון לחזור לצהלה. אני נמצא היום במקום אחר בחיים שלי. בתור ילד אמנם נהניתי מאוד בשכונה, אבל אני בהחלט שלם כיום עם העזיבה שלי. אני חושב שהדור של בני הנוער והילדים בשכונות הוא שונה.
אמנם גם לי היה פלייסטיישן בבית, אבל היום הרבה מעדיפים להישאר בבית עם האייפון מאשר לצאת לשחק בחוץ. זה משהו שקצת כואב לי. חוץ מזה, אני מאמין שבן אדם צריך להתקדם בחיים ולא להישאר מקובע. יוצא לי לבקר בשכונה מפעם לפעם. לא השתנה שם יותר מדי. אולי עוד כיכר או שתיים וכמה ספסלים שנוספו, חוץ מזה זו אותה גברת עם אותה אדרת.

גדלתי בשכונת מקווה ישראל, הסמוכה לכיכר המושבות. אני בעיקר זוכרת מנוף ילדותי את דואר ישראל, שבו היה בשנות ה-60 בור עצום לו קראנו "הבור הגדול" ומסביבו אהבנו לשחק, בזהירות. חייתי בלב תל אביב, המרכז של המרכז. שדרות רוטשילד היה אזור המשחקים שלי, ובית הספר שלי היה ממוקם באחד העם.
אני זוכרת שהייתי חוצה את רחוב יהודה הלוי המיתולוגי בדרך ללימודים, ולא הייתי רוצה לחזור הביתה. הסיבה? הבניין שבו גרתי היה מגדל ענק של קומות, מעיק כזה, ואני זוכרת שהוא עשה לי חוסר נוחות כשהייתי עוברת את השער הראשי לכיוונו.
בכיתה ב' נשדדתי על ידי ירקן בחדר המדרגות. זו הייתה טראומת הילדות שלי. הגעתי למסדר זיהוי ואני זוכרת שלא הפסקתי לבכות. אבל היו גם מקומות נעימים מסביב לבניין כמו רחוב החשמל, שבו הייתה גינת השרון (היום היא נקראת "גינת החשמל"). ברחוב היו עוברים משאיות של תירס חם ולאחר מכן עגלות של גלידות-מסטיק. אני בעיקר זוכרת שהיינו צורחים עד השמיים כשהיינו שומעים את הפעמונים או הצלצולים של שניהם.
לא אשכח גם את גברת טטלבוים, שהטראומה של הגפילטעפישים שלי קשורה אליה. בכל שישי הייתי חייבת לעלות לדירה שלה ולקחת את מעשה ידיה להוריי. הייתי נגעלת עד עמקי נשמתי מהמאכל, למרות שגדלתי בבית מעורב, חצי הונגרי. ושלא נדבר על הרגל הקרושה.
ברור שבעשרות השנים שחלפו, המקום עבר שינוי דרסטי מאז ימי הסיקסטיז העליזים. היום אני חושבת שהיינו מן תרכיז אנושי משובח. לא היו תל אביבים יותר תל אביביים מאיתנו. היום הכל הפך מסחרי יותר, אפור יותר.
לא מעט בתים מהשכונה שם פשוט נעלמו מהמפה, ובעיניי זה איום ונורא. בצד השני של הבניין הזה היה את רחוב הרכבת, עם הבוטיקים הכי ציוריים של תל אביב, שגולחו מהמקום עם השנים. את האמת, אני מתקשה להבין למה. וחלק מהבתים היו צריכים לשמר כי הם היו מיוחדים, בתי הבאוהאוס האלה היו מהנדירים שנוצרו בארץ.
הייתה לי חברה טובה בכיתה בשם יהלי, שבמהלך השנים התרחקנו בגלל עיסוקים, משפחה וקריירה. עברו השנים ובתי הגדולה סיפרה שיש לה חבר חדש. התרגשתי בשבילה, מאוד.
יום אחד היא קראה לי לשיחה ואמרה לי: "את תהיי עכשיו בשוק, אבל אמא של דן הייתה איתך בכיתה. קוראים לה יהלי, והבנתי שהייתן החברות הכי טובות בילדות". עצרתי את נשימתי לכמה שניות. הייתי בשוק. זה גורל אדיר, פשוט אדיר. בסוף הם התחתנו והפכנו לקרובות משפחה. את שאר חברי הילדות איבדתי כשעזבתי את השכונה ועברתי לרמת גן.





נא להמתין לטעינת התגובות






