ראשי » מקומי » השרון » חדרה/נתניה

הגלים נשארו לבד: החלל הצעיר ביותר של מלחמת לבנון השנייה

העולם אהב אותו והוא כל כך אהב אנשים, את הים, את הגיטרה ואת החיים. עד שטיל ששיגר החיזבאללה שם קץ לכל. חבריו הרבים ובני משפחתו של סמל עדי כהן ז"ל, ההרוג הצעיר ביותר במלחמת לבנון השנייה, מבטיחים להמשיך ולהנציח את זכרו

"דידי, שמעתי פעם את צחוקך המתגלגל. / שמעתי פעם את שמי יוצא מפיך. / שמעתי פעם שאתה רוצה להילחם ולא לוותר. / שמעתי הכול ממך. / ראיתי פעם בעיניך את הצבע. / הצבע שמספר הכול עליך. / ראיתי פעם בעיניך את הניצוץ / הניצוץ שתמיד אמר עליך הכול. / אתה עקשן, אתה ותרן. / אתה הכול, אתה בכל מקום. / ...

"הרגשתי עדי, הרגשתי עליך את החופש. / הרחתי עליך את מלח הים שהתמכרת אליו. / צלילי נגינתך עדיין מהדהדים באוזניי / שכבר חדלו מלהקשיב מיום עזיבתך. / ראיתי דרכך את הים, שמעתי את המוזיקה. / וראיתי את החופש. / ראיתי אהבה. / ראיתי אותך"
(שיר לזכרו של עדי כהן ז"ל. מילים: סוזי פרץ ובראל לוי. לחן: אדיר פאדוני נדוף)

החיילים דפקו על דלת ביתה של משפחת כהן בחדרה בשעת לילה מאוחרת. מאז עברו כמעט שבע שנים. "עדי נהרג", הם בישרו למשפחתו ההמומה. "הזמן לא עושה את שלו ולא מרפא את הפצעים", אומרת השבוע אמו, ציפורה, "הכאב אינו מרפה והחיים מאז הם לא מה שהיו".

עדי, בן שני מתוך ארבעה בנים, בנם של יורם וציפורה, נולד בשנת 1987 בבית החולים הילל יפה שבחדרה. "הוא היה ילד מקסים, יפה תואר, עוזר ונותן מכל הנשמה, הבריות אהבו אותו". בשנה הראשונה לחייו התגוררה משפחתו בכפר יהושע ולאחר מכן עברה להתגורר בגבעת אולגה, שם גדל והתחנך. במהלך חייו הקצרים עדי פיתח תחביבים רבים ומגוונים.

אחת האהבות הגדולות שלו הייתה הים, שנמצא לא הרחק מביתו. כבר בגיל צעיר החל לגלוש בים הפתוח ועסק בכך שעות רבות. "הוא גם היה ספורטאי מוכשר, אהב ספורט אקסטרים", מספר אחיו הגדול אבנר. הכיכר בכניסה לגבעת אולגה מנציחה את עדי ואת אהבתו לים.

"בכניסה לשכונה שעדי גדל בה וממנה יצא לצבא ולא שב, ישנה כיכר לזכרו", מספר אבנר. "אנחנו מנסים לעשות כמה שאפשר כדי ששמו יוזכר, כל מי שמכוונים אותו לתוך השכונה אומרים לו 'בכיכר של עדי ימינה'. ככה זו עוד דרך להנציח את עדי".

ארבעת האחים שגדלו יחד בחדר אחד היו קרובים וקשורים זה לזה מאוד. אבנר מספר על תחושת ההחמצה במות אחיו. "אני מרגיש שבגלל שיש ביננו פער של שש שנים, אני עוד לא הספקתי להיות חבר שלו, הוא תמיד היה אחי הקטן. לא הספקנו לבלות יחד".

במהלך שנות נעוריו החל עדי לנגן בגיטרה, ועם הנגינה הגיעה אהבה נוספת, המוזיקה. אותה הגיטרה עליה התחיל לפרוט בגיל 15, הפכה עם השנים לסימן ההיכר של עדי גם בשנים שלאחר מכן ובצבא, כשיחד עם חבריו הקים אולפן הקלטות.

לצד חייו העשירים, וחברים רבים שסבבו אותו, מצא עדי זמן כדי לתרום מעצמו למען החברה בה הוא גר. כך, לצד לימודיו בתיכון, הוא החל להדריך נוער בחוג ספורט אתגרי במתנ"ס, שם יצר לעצמו מעין קהל מעריצים צעיר.

השנים חלפו ושעת הגיוס התקרבה. מאז שהחל לדבר על שירותו הצבאי הצהיר עדי לכל שואל, כי שירות קרבי זו האופציה היחידה עבורו. "רק ביחידה קרבית אני יודע שאוכל לתרום את חלקי לחברה", היה מסביר.

עדי קיבל זימון לגיבוש לחטיבת הצנחנים, אותו עבר ללא כל בעיה. "אני זוכר שעדי בא לספר לי שהוא התקבל לצנחנים", מספר אביו, יהורם. "אמרתי לו שזה אומר שהוא שווה, אם יתקבל לשם". שמחתו של עדי עם גיוסו הייתה גדולה.

האופי המיוחד, הכישרון וטוב הלב בלטו גם במהלך שירותו הצבאי. לא מזמן הגיע לבי משפחת כהן חייל שהכיר את עדי לכמה רגעים, אך את טוב ליבו לא יכול היה לשכוח. "הגיע אלינו בחור שלא היה לו קשר עם עדי, ההיכרות שלהם הייתה קצרה במהלך חילוף בלבנון. הבחור הזה ישב מותש ועצוב, עדי ששם לב למצבו הגיש לו בקבוק מים, עודד אותו והרים את המוראל שלו", מספר אבנר סיפור נוסף שהתגלה להם רק לאחרונה.

עדי החל במסלול הכשרת לוחמים בפלוגת אופק בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים. לאחר הטירונות הגיעו שלושה חודשים קשים של אימון מתקדם. מפקדיו הטילו עליו את תפקיד קשר הסמל. את האימון המתקדם חתם מסע הכומתה, כאשר בסיומו הגיעו ההורים והאחים לטקס ההשבעה של החטיבה בגבעת התחמושת בירושלים.

בטקס זה העניקו לעדי את הכומתה של סמל המחלקה כאות הערכה, כומתה שעוברת במשך שנים בגדוד. עדי התרגש מהעניין וראה בכך כבוד גדול. בסיום הטקס נשלחו החיילים, ועדי ביניהם, לחופשה בביתם ולאחר מכן לשבוע חופש באשקלון. החופשה הופסקה באמצע, מלחמת לבנון השנייה פרצה ולמרות ניסיון מבצעי מועט, נשלח פלוגת אופק אל חזית הקרב בגזרה המרכזית בדרום לבנון.

אבנר, חששתם לחייו?
"אמנם ידענו איפה הוא נמצא, אבל ניסינו לחשוב שהוא נמצא במקום לא מסוכן בגלל שהם היו פלוגת מסלול והקפיצו אותם ואמרו לנו שרק במקרה חריג הם ייכנסו פנימה".

בשבוע הראשון ללחימה עדי ניצל מטיל שנורה על בניין בו שהתה הפלוגה. אחיו הצעיר עומר חגג אז בר מצווה ועדי קיבל חופשה קצרה על מנת להשתתף בשמחתו. מיד לאחר מכן חזר עדי אל הצבא ושלח להוריו הודעה כי הם נכנסים ללבנון. הוריו לא דמיינו לעצמם שהודעה זו תהיה אות החיים האחרון שיקבלו מבנם.

"קרה לי דבר מזעזע", מספרת ציפורה. "לא הרבה לפני שעדי נהרג, חלמתי שהוא בא אליי ואומר לי שיש לו כדור בלב, אני התחלתי להשתגע כי הייתה זו תקופת מלחמה, אבל כל מי שסיפרתי לו אמר לי להירגע ושהכל יהיה בסדר". מאז אותו חלום לא הצליחה האם ליצור קשר עם עדי. פחות מיממה לאחר מכן, הסיוט של האם התממש. בשעה אחת וחצי בלילה הגיעו קציני העיר לבשר למשפחה את הבשורה המרה. עדי נהרג.

אבנר אחיו של עדי נזכר באותם הרגעים הקשים. "אני לא גרתי אז בבית, אחי הקטן עומר שהיה אז בן 13 שמע שדופקים בדלת, הוא פתח וראה את החיילים שביקשו לקרוא להורים. אחי קרא להורים ומשם כולם הבינו".

פלוגתו של עדי נכנסה לכפר עייתא א-שעב, שם התנהל אחד הקרבות הקשים במלחמה, במהלכו נפלו 13 לוחמי צה"ל ונהרגו כ-15 חמושי חיזבאללה. המבנה בו שהתה הפלוגה נתגלה בשעת לילה על ידי האויב, שהחל לשגר טילים נגד טנקים.

"עוד לפני המתקפה של חיזבאללה", מספר אבנר, "החיילים אבטחו את הפתחים של המבנה. כאשר חבר אחד שלו עזב את החלון אותו אבטח, עדי הלך לעמוד שם במקומו וכשהחבר חזר במטרה להתחלף בחזרה, אמר לו עדי 'יש הרבה מקומות לאבטח, זה לא משנה'. אבל החלון הזה הוא זה שנפגע".

הבניין הותקף פעם אחת ולאחר מכן פעם נוספת, עדי עמד היטב על המשמר וצעק לחבריו לא לנטוש את העמדות. הוא ירה החוצה לעבר מקורות האש, אך ככל הנראה הרשף שיצא מנשקו התגלה לכוחות האויב ואת ההתקפה השלישית הם שלחו לחלון אותו אבטח עדי. הטיל מוטט את הקיר מאחוריו עמד עדי. מלבד הפגיעה מן הקיר, גופו התמלא ברסיסי הטיל והוא נהרג במקום.

עדי היה החייל הצעיר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה, חודש לפני שחגג את יום הולדתו ה-19. במהלך השבעה הציפו אנשים את ביתם של משפחת כהן, סיפורים רבים שמגיעים אליהם עד היום שחשפו צדדים נוספים בעדי שבני משפחתו לא הכירו.

"בשבילי עדי היה ילד, אולי קצת מופנם, קצת עקשן שיודע להיות גם רציני ובמקומות מסוימים גם הליצן שלנו", נזכר אבנר, "אבל כשחברים שלו הגיעו לשבעה גילתי עוד דברים של הכרתי בעדי".

אילו דברים נחשפו לך לאחר מותו?
ציפורה: "הם מספרים על עדי שהיה האריה של המחלקה, חוד החנית. במהלך השבעה סיפר אחד המפקדים שעדי התעלף באחד התרגילים. הוא אמר להם שהוא אלרגי לאבק, ולחבר'ה בצבא זה לא הסתדר כי הם תמיד היו באבק, אז אני הבנתי שבזמן גיוסו עדי הסתיר את מחלת האסטמה בה לקה".

סוזי פרץ ועדי הכירו במהלך שירותם הצבאי. "אני הייתי מדברת איתו אל תוך השעות הקטנות של הלילה", נזכרת סוזי. "לפני שעדי נכנס ללבנון שוחחנו בפעם האחרונה, הוא אמר לי 'סוזי, אני עכשיו נכנס ללבנון ואני לא יודע אם אחזור, אז אני מבקש ממך שתמשיכי לחייך ולהיות שמחה כמו שאת יודעת ואל תשכחי שאני אהיה שם תמיד בשבילך'. עברו שבע שנים וזה נראה כאילו זה קרה אתמול. אפילו שהכרתי אותו רק כמה חודשים, עדי היה בשבילי כל העולם".

במהלך השבעה הגיעו כמה חברות של עדי. "כל פעם הגיעו בנות שהיו בעבר חברות של עדי", מספרת ציפורה. "הרבה מהן אני בכלל לא הכרתי או ידעתי עליהם, איך הוא הספיק?", היא מספרת עם חיוך קטן בזווית הפה.

משפחת כהן הקימה בביתה פינה לזכרו של עדי. הדסקית, המדים, הגיטרה שכל כך אהב, אלבומי התמונות. את נשקו האישי קיבלה המשפח מן הצבא שנה לאחר מותו. "שמרנו אותו במקום מסתור", מספרת האם בשקט. בקיץ האחרון נערך כינוס גדול על חוף הים.

"הזמנו לשם את כל מי שפשוט הכיר את עדי, אפילו בצורה שטחית, על מנת שיספר עליו", אומרת ציפורה. למפגש הגיע צלם שתיעד את הסיפורים שסיפר כל אחד מהנוכחים על עדי. בין לבין הוקמה קבוצת ספורט לזכרו (שבינתיים התפרקה) שנקראה "מועדון ספורט עדי, גבעת אולגה".

במשפחה מספרים שהשנים שחולפות לא מקהות את הכאב, את תחושת ההחמצה. "כמובן שחזרנו לשגרה, אבל הזיכרון תמיד מתחלק לעד המקרה ומהמקרה", מסביר אבנר.

"זה לא במשהו ספציפי, החיים שונים כיום ב-180 מעלות מהחיים שהיו לנו, אם לא עוברים את זה על הבשר, אי אפשר להסביר לעולם מה זה לאבד אח". והאם ציפורה חותמת: "בקיץ הקרוב ימלאו שבע שנים לנפילתו וכל הזמן מתעסקים בו, מדברים עליו, כותבים עליו שירים. פספוס של ילד שהחיים שלו הפסיקו באמצע".

בתפילה אחרונה עדי תחזור, / הכוכבים לא מפסיקים לבכות, / תרד אלינו לכמה רגעים./ לחבק אותך חיבוק אחד אחרון,/ תחזור ולא רק בחלום, / רק עוד רגע בשביל חיוך מקסים. // תחייך לנו עדי חיוך אחרון, / שנדע שאתה בסדר שם. / שומר עלינו פה, בקו ראשון, / אנחנו ממשיכים ולך המסע תם// . אמרת לנו שזאת הדרך, / שאתה בחרת בה ללכת, / ומי שומר עליך בלילה? / למה שהלכת האדמה בוכייה? / בכאב אספה אותך אליה, / ואתה משקיף עלינו בדממה. / רק משיב לעוד שאלות, / המלאכים שומרים עלי מכל רע, / ובלילה שלא יהיה לי קר. / ואני בחרתי בדרך האמת, / אהיה המלאך שלכם שם למעלה, / רחוק אך איתכם, עדי היקר"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...