"המוות צופה מכל צד": סיפורם של הרופאים היהודים בגטו ורשה
800 אנשי צוות רפואי יהודים עבדו בגטו ורשה. הם התמודדו עם תחלואה רבה, תנאים איומים ורדיפות מתמשכות. ד"ר מרים עופר חקרה את תנאי הרפואה בגטו וגילתה עדויות זוועה של רופאים ואחיות לצד שגרת עבודה מטורפת
ד"ר מרים עופר, היסטוריונית ומרצה בחטיבה ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי, בחרה לחקור את תופעת הרפואה היהודית בשואה באמצעות הגטו הגדול ביותר - גטו ורשה. שם, מתברר, מערך הרפואה הפנימי ניסה לקדש את הבריאות של יהודים רבים בהיעדר שפיות מוחלט.
בגטו עבדו כ-800 רופאים יהודים, אחיות ואנשי צוות רפואי שהצטרפו לכחצי מיליון יהודים נוספים. כמו יתר אחיהם, גם הם סבלו מרעב ומתחלואה קשה, אך למרות הכל התמסרו למען שמירת בריאות הגטו.
"אני עובדת במשמרת משלוש עד 11", העידה אחות בבית החולים לילדים שהתנהל בכותלי הגטו. "אני מגיעה למחלקה והגיהינום אמיתי. ילדים חולי חצבת שוכבים שניים-שלושה במיטה אחת, ראשיהם מגולחים ומכוסים. מה עלינו לעשות קודם? מחלקים תרופות, מזריקים זריקות, נותנים לאכול, שומרים על הראשים שהכינים לא יתפזרו.
"בקבלה מחכים עשרה ילדים. אין לי מיטה בשבילם. לא כלי מיטה, לא שמיכה, לא מצעים. היכן אשכיב אותם? במה אלביש אותם? המכבסה אינה פועלת כי אין גחלים. בחדרים קר מאוד. הילדים מכווצים תחת השמיכות ורועדים. בפרוזדור שוכב ילד בן חמש, נפוח מרעב. הוא ממלמל משהו על חתיכת לחם. בגלל חתיכת לחם הוא מת".
בתנאים הבלתי הגיוניים הללו המשיכו הרופאים לשמור על שגרת טיפול מקצועית. מקלטים רפואיים הוקמו מתחת לאדמה, חולים המשיכו להגיע בכמויות, והצוותים התשושים עקב הרעב הכבד ובשל מראות הזוועה רק קיוו לעמוד בקצב, כפי שמתואר במחקרה של ד"ר עופר.
הרופא היהודי, ד"ר אדולף פולישיוק, מספר שבחודש יוני 1943, שלושה ימים בלבד לאחר שהצליח להימלט מחורבות בונקר הרופאים ומן הקטל שהתחולל במהלך המרד בגטו ורשה, הוא הסתתר בצד הארי של הגטו ותיעד את האירועים הדרמטיים ברשימתו, שאותה כינה "המצור האחרון": " יום א', 18 באפריל 1943. מאז הבוקר שוררת בגטו חרדה רבה. שמועות מדאיגות התפשטו שכאילו עומדת להתחולל אקציית הגליה.
"בשטח בית החולים הקימו לעצמם העובדים שישה מחבואים מתחת לאדמה שבהם מקום ל-400 איש . עם קבוצתנו נמנו מנהל בית החולים ד"ר יוסף שטיין עם אשתו, סגנית המנהל גב' ד"ר בראודה הלר, מנהל מחלקת האשפוז וורטמאן, שמונה רופאים וחלק מן האחיות. המקלט היה מורכב מ-16 מרתפים . את החולים, שמספרם מגיע ל-100, ביניהם חולים קשה )אחרי ניתוח בטן(, שיכנו במחבואים שנמצאו בקומות".
פולישיוק המשיך לתאר את המצב בבונקר אל מול הפחד התמידי מפני החשיפה: "סגרנו את מכסה הכניסה והתחלנו את חיינו התת-קרקעיים. מבחוץ הגיעו אלינו הדי היריות, התפוצצויות רימוני יד וזעקות אנוש. גם הרעב התחיל להציק.
"באותם יומיים התחולל המצוד בבית החולים כמה וכמה פעמים והתגלו שני מקלטים. באמצעות המשטרה היהודית קראו הגרמנים להתייצב מרצון והבטיחו נסיעה בטוחה לפוניאטוב, ולסרבנים מוות בתלייה במקום. מעטים התייצבו, רק כמה עשרות".
רבים מהחולים הקשים, שלא היו יכולים לרדת למקלטים, התחבאו עם רופאים ואחיות שנשארו לצדם בשטח בניין בית החולים. אלה מצאו את מותם עם הרופאים המסורים כבר בימיו הראשונים של המרד. ב-22 באפריל 1943, שלושה ימים לאחר פרוץ המרד, הוצת הבניין ועמו אלפי חולים יהודים במצב של ערש דווי.
"כל הזמן הרהרתי איך להיחלץ מהגיהינום אל 'גן העדן הארי', אולם לא היתה כל אפשרות כזו", כתב פולישיוק. "לעתים קרובות הגשתי עזרה רפואית, שכן הייתי הגינקולוג היחיד בבית החולים. ביצעתי ניתוחים במקלטים בתנאים איומים לעיני כל תושבי המקלט, בחדרים מחניקים, מזוהמים, חשוכים".
ד"ר עופר (52) התעניינה בנושא השואה עוד מילדות, כשנחשפה לראשונה למספר שקועקע על זרועה הימנית של אמה. "אמא שלי הצליחה לשרוד את גטו שבלי בפולין ולעלות ארצה", היא מספרת.
"מאז ומתמיד היה לה חשוב לספר על הדברים שעברה ואני נהגתי להקשיב. בכל יום שואה היא נהגה לקלף תפוחי אדמה. גם לאבא שלי יש סיפור-הוא נתפס על ידי הגרמנים בתחילת המלחמה בעודו חייל בצבא הפולני. אחרי מסכת תלאות ארוכה הוא הצליח בסופו של דבר להימלט לברה"מ ואז עלה לארץ ישראל".
סבלם של הוריה ותחושת הסולידריות שהרגישה הובילו את ד"ר עופר לתהות, לחקור וללמוד על התקופה הארורה. מחקרה מציג את זוועות הגטו והתמוטטות המערכת הרפואית בחברה היהודית, שהסתמכה בעיקר על סיוע חיצוני מצד ארגונים בינלאומיים, ומנגד מתאר את הוצאת הגטאות היהודיים מן המשוואה הבריאותית, בייחוד כשמערך הבריאות והרפואה המקצועי הוקם על ידי היהודים עצמם.
וכך, יחד עם תנאי התברואה המחפירים בגטו והבריאות הרעועה, מתעסקת עבודתה של ד"ר עופר גם בשורה של בעיות מוסריות שעמן נאלצו הרופאים היהודים להתמודד, כפי שמתאר למשל ד"ר מארק באלין, עובד בבית החולים בגטו: "ועדה של שלושה רופאים היתה צריכה לפסוק את גורלו של החולה. לפניהם עמדה רשימה עם שמות, ליד כל שם היה צריך לסמן פלוס עבור סימן מוות או מינוס להישארות בתוך בית החולים.
"הרופאים עמדו זמן רב ליד כל מיטה, דיברו בשקט, לחשו בלטינית על מנת שהחולה לא יבין את מילותיהם. ד"ר שניצר השתמש בממחטה כאילו ניגב את האף, השתדל לא לפגוש את מבטי החולים והתבייש. הוא עבר באולמות עם ראש מורד, וחלק מפניו אף הסתיר בממחטה. רוזנפלד המפוחדת הבינה כאשר ליד שמה הופיע הפלוס. האומללה התחילה לבכות, וגם הרופאים מחו כל הזמן את דמעותיהם".
גם חייו של ד"ר ישראל מליקובסקי, דרמטולוג ששימש כיו"ר ארגון הרופאים היהודי בין שתי מלחמות העולם ועמד בראש המערך הרפואי של גטו ורשה, מובאים במחקרה של ד"ר עופר. בעת האקציה הגדולה למחנה ההשמדה טרבלינקה הסתתר ד"ר מליקובסקי בבית קברות יהודי וכתב דברי מבוא למחקר הרעב, שאותו הרגיש על בשרו.
"מעולם לא נתפסתי לרגשות זעם שכאלה כמו ברגע זה", כתב . "אני נוטל את העט לידי, והמוות הוא הצופה אליי מכל צד ועבר. הנושא של עבודתנו הוא הרעב היומיומי, הרעב במובן הפיזי. מנקודת מבט זו הרי אנחנו היהודים נמצאים מחוץ לגדר. אם לדון מבחינה היסטורית, הרי זוהי באמת'סימפוניה בלתי גמורה' של רופאים יהודים משנת 1942".
יחד עם זאת, מליקובסקי ראה בפעילות הצוותים הרפואיים בגטו "התשובה היחידה למרצחים. לך הרופא היהודי, כמה מילים צנועות של הכרה. מה אגיד לך רע יקר וחבר לסבל? גורלך היה כגורל הכלל: עבדות, רעב, גירושים, כל דמויות המוות בגטו שלנו נתלו גם מעל ראשך. ואתה בעבודתך נתת תשובה יחידה למרצחים, וכה דברי התשובה - לא כולי אמות".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום חיפה והקריות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם