1984, גרסת הרעב: החתונה הראשונה של גיא מרוז
כשגיא מרוז התחתן לראשונה עוד לא היו מפיקי חתונות, מעצבי אירועים וזבלני מוח. אז מה כן היה? איש קייטרינג שמן ומוזר, ולא מעט אנשים עצבניים לבושים בקפידה. "איזה עולם מוזר" - פרויקט חגיגי
אני רוצה לקחת אתכם לחתונה הראשונה שלי (התחתנתי בשנית כידוע, תודה, אנחנו מרגישים טוב). זה היה בשנת 198, מעט אחרי התמוטטות הבנקים, קצת אחרי מלחמת לבנון הראשונה. הייתי בן 23 (גם עכשיו, כשאני כותב את זה אחרי כל כך הרבה שנים, אני לא מבין איך היה לי האומץ להתחתן מוקדם כל כך, אבל לא זה הנושא).
היינו צעירים מאוד, די עניים, והתחתנו בקיבוץ שנולדתי בו כשהיה ברור שאת האוכל צריך להביא מבחוץ, כלומר על ידי קייטרינג חיצוני. אנחנו מדברים על תקופה שאני לא בטוח שהמילה "קייטרינג" הייתה בשימוש, דיברו יותר על רבע עוף ובורקס, אבל כבר היו לא מעט אנשים בביזנס הזה. מצאנו מישהו דרך קרוב משפחה, הוא היה שמן מספיק כדי להבין שהוא אוהב את המקצוע שלו ונראה אמין לגמרי. האמת שבכלל לא תהינו אם הוא אמין או לא, מה כבר יכול להשתבש? מקסימום קלקול קיבה קולקטיבי, לא גרוע מזה. טעינו בענק.
לקיבוץ הגענו כמה שעות קודם להגיד שלום לסבא ולסבתא שלי, שעדיין חיו בכלל, ובקיבוץ בפרט. אני לא זוכר מי מהמשפחה קפץ לראות איך מתקדמות ההכנות, אני לא בטוח שהייתה פונקציה כזאת. אגב, כל המושגים של היום - מפיק חתונה, מעצב אירוע, זבלן מוח ראשי - כל אלה לא היו קיימים. בעיקר התחתנו מוקדם כדי להיות זכאים למשכנתה - זה כן היה קיים.
בקיצור, מישהו הלך לבדוק. מר קייטרינג היה שם, שקי אוכל עצומים של אורז, פסטה, תפוחי אדמה ושאר ירקות גם היו שם, אני זוכר שמישהו מלמל משהו על זה שהצוות - כלומר הטבחים, המלצרים וכל מי שאמור להכין מתכולת השקים האלה אוכל אמיתי - קצת מתעכב, אבל שהכול בגדול בסדר.
בשעתיים שנותרו עד הגעת האורחים, החופה וכל העניין הזה, נעשתה כנראה עבודת הסוואה מעולה של המשפחה, כי מיד התברר גודל האסון: מר קייטרינג, האיש שסגר איתנו מה יהיה בכל מנה, הגיע לבד. לגמרי לבד. כמו שגריר ישראל במצרים. בדידות מזהרת. אין צוות, כולם הבריזו או לא קיבלו כסף או אלוהים יודע מה. עכשיו, דמיינו את הסיטואציה הבאה: לא מבטלים כי לא מבטלים, האורחים מתחילים להגיע, המשפחה הקרובה מתחילה להיכנס למטבח ולחתוך ירקות ולחמים ובשר, וכל זה בניסיון נואש להסתיר מהזוג הצעיר מאוד את גודל הפדיחה.
בשלב מסוים הבנתי מה קורה. אני חושב שזה היה כשביקשתי מאחותי לטעום מהפסטה, שזכרתי שצריכה להיות באחת המנות. אחותי אמרה שעדיף לי לא לאכול כלום לפני החופה, ומעניין לעניין גיליתי שאין פסטה. אין כלום. יש מלח, פלפל ו-350 אורחים שמתחילים לרטון.
החתונה התקיימה, היו אפילו ריקודים והופעות בסוף. עד היום הקרובים מספרים על מסעדות מפוצצות באורחים שלבושים כמו לחתונה בתחנות הדלק בדרך חזרה לתל אביב. לבושים יפה - אבל עצבניים ורעבים נורא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם