כוכב "קשת וענן" בן 81: "כעת כל הצגה היא סיכום"
בפתח העשור התשיעי לחייו, ניקו ניתאי לא חושב על מנוחה לרגע. האיש שהקים את תיאטרון "הסימטה" ואת תיאטרון "קרוב" וזכור לכולם כאסף מ"קשת וענן", מביא עכשיו את צ'כוב לחיפה
לפני כשנתיים הוא יצא למסע, שמעלה מן השכחה רחובות מסתוריים ותיאטראות שאינם יותר על המפות - עם "געגועים לתחנות רוח". לפני כמה חודשים החליט לצאת למסע בעקבות אותם אקדחים של צ'כוב שיורים במערכה האחרונה, עם הצגה באותו השם, שהעלה יחד עם קבוצת השחקנים הצעירים של תיאטרון "קרוב". זהו תיאטרון עצמאי וכמעט נסתר אותו ייסד ניתאי בשנת 2001. בהמשך הוא עלה באש, ובשנת 2004 הוא הוקם מחדש במתחם התחנה המרכזית החדשה בתל אביב.
ההצגה החדשה, שתעלה בתיאטרון חיפה מחר (ד', 6.3), מחזירה את הקהל אחורה אל מחשבותיו של צ'כוב מן המאה ה-19 המתבררות כרלוונטית מתמיד. אולי זו הסיבה שבגללה היא גררה שבחים הן מהקהל, והן מהמבקרים. "הפער בין השאיפות למציאות הוא דבר המאפיין את האדם המודרני", אומר ניתאי. "מנגד, זה בולט אצל צ'כוב מאוד שהקדים בעיסוק בזה את כולם".
איך מגיעים פתאום לצ'כוב בשנות האלפיים?
"אני מעריך מאוד את מחזותיו הראשונים: 'איבנוב', 'פלטונוב' ו'שד היער' בגלל המשיכה שלי לעסוק בנושא הזה. הם מדברים על כך הרבה יותר מהמחזות שאותם רגילים להציג אצלנו בארץ: 'הדוד ואניה', 'השחף', 'שלוש אחיות' ו'גן הדובדבנים', כולם כמובן, ללא ספק, הם מחזות נהדרים. באיזה שלב עלה הרעיון לקחת ולעשות מקבץ מהם: לשלב גם את המחזות היותר מוכרים של צ'כוב, ולעבור בין כל האקדחים המופיעים בהם כשבמעין מחווה דון קישוטית אני מנסה לעצור אותם מלירות, מתוך אמירה שיש מספיק אומללות בסיפור והאקדח איננו נחוץ".
נקודת המוצא של "במערכה האחרונה", היא המערכון "שירת הברבור" שכתב המחזאי הרוסי, המספר על שחקן ותיק שעושים עבורו ערב הוקרה. הוא נרדם בתיאטרון, מתעורר בתוכו באמצע הלילה ומתגלה שם על ידי הלחשן העובד בתור מאבטח, ונוהג ללון במקום מחוסר ברירה. יחד הם משחזרים את קריירת המשחק הענפה שלו, ואיך הקהל קלקל את שאיפותיו האמנותיות הראשוניות והפך אותו לסוג של ליצן.
"אני אומר שם: 'אל תירו בצ'כוב - אתם יורים בו ופוגעים בי'", מדקלם ניתאי, שכמובן מוצא שלל רב בתפקיד זה. "בעצם אני מחפש בין המחזות הללו את עצמי ואת החיים שלנו בישראל, ותוך כדי גם מנסה להוריד את מחסום הפחד שיש לקהל מלהתקרב אל צ'כוב. המפגש הזה ביני לבינו יוצר ניגוד הומוריסטי, המאפשר התקרבות לכלל יצירתו, גם אם צופים בהצגה אנשים שמעולם לא קראו משפט אחד שהוא כתב. כמובן שעבור מי שכן מכיר את יצירותיו, התענוג הוא כפול".
במקביל ל"במערכה האחרונה", ממשיך ניתאי להריץ ברחבי הארץ את הצגת היחיד שלו "הנפילה" המבוססת על הנובלה של אלבר קאמי הצרפתי. החודש ימלאו לה 38 שנים ולמעשה היא מסמלת עבור השחקן הישראלי הוותיק את תחילת ההיפרדות שלו מן התיאטרון הרפרטוארי. הוא ייסד קודם כל את תיאטרון "הסימטה" ביפו, ניהל אותו כ-18 שנים ואז הקים את "קרוב".
"כל מה שעשיתי מאז שהתחלתי את 'הנפילה', היה כמו מרד נגד הממסד. כל העניין שלי היה לעשות דברים שאי אפשר לעשות באותה המסגרת, אפילו אם מדובר בקלאסיקה", מסביר ניתאי. "למשל 'אדיפוס' של סופוקלס, ובכלל כל מיני דברים שלדעתי הפסד גדול אם לא יגיעו לקהל. ככה גם התחילה ההצגה על פי קאמי, מנובלה שקראתי ספונטנית לחבריי, אחרי שהבנתי שהדמות שם היא אני. היא אותו האדם בן זמננו".
באיזה מובן ניתן לומר שזה "אתה"?
"האדם המודרני חושב את עצמו לנעלה, ופתאום ביום בהיר אחד הוא מגלה שמאחורי כל המסכות הוא חרא. בהצגה הוא חושף את עצמו, מה שבחיים לא הרבה נוטים לעשות אחרי הגילוי העצמי שהם עוברים".
ב-1961, עת היה בן 30, החליט ניקו ניתאי לעלות ארצה מרומניה. הוא השאיר את הוריו שם ועלה לקיבוץ. תוך זמן קצר מצא את עצמו בין חבורת השחקנים הצעירים והמוכשרים האלמוניים יחסית באותם השנים, שקיבץ יוסף מילוא האגדי ואשתו ימימה על מנת ליצור את תיאטרון חיפה: חיים טופול, אבריימל'ה מור, בומבה צור, אלכס פלג, אילן דר, ז'רמן אוניקובסקי, יוסף כרמון, יוסי סגל, מרים גבריאלי הסטודנטית, יענקל'ה בודו ואפילו זהרירה חריפאי המנוחה.
ניתאי שיחק על הבמות בחיפה במשך כשנתיים ועד היום הוא לא שכח את התקופה הזאת. ב"געגועים לתחנות רוח", הוא מזכיר את הזוג מילוא כ"פפו וג'ימי". "אבא חושי היה אדם מאוד חביב", הוא נזכר. "אמנם התנאים שקיבלנו היו די מינימליסטיים, אבל החלומות היו גדולים. היה לנו את יוסף מילוא, מגדולי הבמאים שקמו לתיאטרון הישראלי שהיה אמן במלוא מובן המילה, לכן בהמשך זרקו אותו מגדולי התיאטראות שהוא הקים".
מה אתה זוכר מאותה התקופה?
"היינו להקת שחקנים קטנה ומגובשת והאווירה הייתה תמיד נחמדה בין כולנו. כולם קיבלו אותי, חיבקו ועודדו. עשינו את החזרות בחדר בכרמל עם חלון פתוח, ואני זוכר שכתבתי להורים ברומניה שמכל מקום שאני עושה חזרות, אני רואה את הים שהוא אהוב עליי עד מאוד. עד היום, אלא אם כן יש עומס, אני נוהג להתחיל את הבוקר עם שחייה בו.
"בחיפה אני אוהב כל פינה ובעיקר את הדר והכרמל, בהם גרתי. חיפה הייתה כמו חלום עבורי כשהגעתי מחו"ל, היא עיר מיוחדת מאוד. טופול תמיד אמר שבחיפה הולכים עם הראש כלפי למעלה או למטה, מפני שהיא מלאה בעליות ובירידות".
איך מתאקלמים בארץ חדשה?
"הייתי משוגע ללמוד את השפה כמה שיותר מהר והכרחתי כל שחקן בתיאטרון ללמד אותי לפחות מילה חדשה אחת ביום. כששיחקתי את הסמוראי ב'ראשומון', טופול עבד איתי על הטקסט ואמר: 'תראה, שלג. בשבילי זה מושג ובשבילך זה דבר קיים ומוחשי'. שנים אחר כך, אחרי ששיחק בלונדון ונפגשנו בארץ כשהוא בא לבקר, הוא אמר לי: 'בשבילך שלג זה דבר קיים, אבל בשבילי זה כבר מושג'. בחיים אין לדעת איך הדברים יתגלגלו ולאן".
איך זה מרגיש עבורך לחזור לתיאטרון חיפה עם הלהקה שלך?
"זו תמיד התרגשות, בטח שכן. הקהל החיפאי אהוב עליי מאוד. הוא נהנה לספוג תרבות, ויודע להעריך היטב מאמץ של אמן. הופעתי בחיפה המון פעמים, בעיקר עם 'הנפילה', ותמיד עטפו אותי באהבה ובחום. זה נכון שמי שמגיע להצגות הללו, מגיע מבחירה ב'משוגע הזה' ולא נקלע במקרה לאולם, אבל האמנתי תמיד שאני יכול לבנות מסביבי קהל - שרק גדל בכל פעם".
הילד ששכח להתבגר, או כפי שהוא מעיד על עצמו ב"במערכה האחרונה", המבוגר שעצר את תהליך ההתבגרות שלו בגיל 35 על מנת להימנע ממשבר גיל ה-40, נמצא על הבמה כבר שישים שנה. "אם אתה יכול לבזבז את החיים שלך על הבמה, סימן שאתה צעיר", הוא מדקלם עוד קטע מההצגה. על השולחן שמולו אני יושב מונחים פוסטרים חגיגיים, המבשרים על ציון יום ההולדת הקרב ל"נפילה".
חוץ מתיאטרון, אתה לא מכיר שום דבר אחר בחיים?
"אני מכיר כל מיני דברים אחרים. למשל אני אוסף חומרים כדי להראות מה מבחינה מדעית המשחק יכול לעשות. האדרנלין שהיצירה נותנת לאנשים לא מוערכת יותר על המידה. האדם התחיל להתייחס לכל מה שנקרא 'ריפוי בעיסוק' המון שנים אחרי שהתחיל לשחק על הבמה, אז זה לא משנה אם אתה עובד על חומרים מדכאים, זה ממלא אותך.
"דרך הייאוש המשוחק והאומנותי, אתה מגיע לפרוק חלק מהמעמסה הנפשית שלך. זה תהליך שקורה לאמן וגם לקהל. למה אנשים בוכים בסרטים? בגלל הזדהות עם הדמויות, מה שמביא לפורקן רגשי ואישי כשהוא רואה דברים שבחיים האמיתיים אין לו את האומץ להתמודד איתם חזיתית. במסגרת התיאטרון אנחנו עובדים עם נוער בסיכון. ברגע שהם יכולים לצאת מעצמם הם פשוט עפים, ואני חושב ששחקן יכול לסחוב את הקהל שלו רק ברגע שהוא נותן את נשמתו על הבמה. אצל צ'כוב יש את האפשרות הזאת לפתוח את הקרביים ולאפשר לאנשים להציץ פנימה".
יש לך שתי בנות, דורית שהמשיכה בדרכך ואביטל שבחרה להתמקצע בפסיכולוגיה. איך דורית משתלבת ב"קרוב"?
"דורית עוזרת הרבה בכל מה שאפשר, מסדנאות ועד לאדמיניסטרציה. את ההצגה החדשה היא ליוותה מההתחלה וייעצה לי אמנותית, מהצד הטקסטואלי ועד לבחירת השחקנים. היא גם לא התביישה לחתוך דברים בתוך ההצגה. מבחינתי אני יודע שאני יכול לסמוך עליה מכיוון שהיא מכירה את הדרך האמנותית שלי. גם אחרי שנים, אני ממשיך ללמוד מאחרים, וכל דבר או מבט של מישהו אחר עוזר לי להתקדם כשחקן.
"בכלל, דורית היא שחקנית נהדרת, שהחליטה להפסיק לשחק בשלב מסוים בגלל הילדות שנולדו לה. בזמנו כשביימתי הצגות ילדים, היא ואביטל בכו נורא על שלא ליהקתי אותן. היום הנכדות שלי אומרות לי: 'סבא, מוכרחים לעשות הצגה'. אז אני אומר: 'בסדר, אתן תכתבו, תביימו ואני אשקיף מהצד".
ניתאי רכש את השכלתו בתחום התיאטרון, קודם כל ברומניה. אולי זו הסיבה המרכזית בגינה קרא לשני האולמות שב"קרוב", על שם שניים מגדולי התיאטרון הרומני: מיכאל סבסטיאן אצלו למד, ויוג'ין יונסקו אותו פגש כאשר זה ביקר בישראל. ב-1996 הוא קיבל את פרס רוזנבלום היוקרתי על מפעל חיים וממש לאחרונה זכה בפרס לנדאו לאמנויות הבמה בתחום התיאטרון.
בקרוב יקבל ברומניה אות הוקרה על הישגים בתרבות, ועל חיזוק הקשר בין רומניה לישראל במסגרתו הוא מציג שם מחזות פרי עטו ומציג פה מחזות מרומניה לקהל הישראלי, הישג מכובד לילד ניצול השואה מבוקרשט. "מה שחשוב לי הוא התיאטרון ולא הפרסים", הוא מחדד את המובן מאליו בשלב הזה של הראיון. "השנה גם הייתי מועמד לפרס ישראל ולא זכיתי אבל אני מקווה שאחזיק מעמד. וברצינות, מה שאני רוצה כרגע זה לחרוש את הארץ עם ההצגה של צ'כוב, בדיוק כמו שאני עושה עם 'הנפילה'".
שחקנית נוספת שעלתה מרומניה היא רוזינה קמבוס ז"ל, שנפטרה לאחרונה ממחלת הסרטן. "מאוד הערכתי אותה, גם ברמה החברתית וגם כשחקנית", מתוודה ניתאי. "היא ומוסקו אלקלעי ז"ל שיחקו יחד פה בערב מיוחד שהוקדש למיכאל סבסטיאן. בכלל, היא הייתה מגיעה לראות את ההצגות כל הזמן. עד השנים האחרונות לא תפסו את הטמפרמנט הענק שלה. מכל השחקניות שעלו מרומניה, אין הרבה כמוה. מבחינה הזאת היא בדיוק כמו ליאה קניג - שחקנית כזאת שיש בה עממיות, והיא לא נפוחה מעצמה, כזאת שלא מחשיבה את עצמה לכוכבת או לדיווה.
"האובדן של רוזינה הוא גדול, גם אומנותית. ביימתי ברומניה את 'המרפסת' של ז'אן ז'נה, וליהקתי שחקנית אחרת. בשביל רוזינה בגיל הזה, זה היה בול, אבל היא לא חשבה לרגע משהו רע ולא הפסיקה לפרגן לה. אומרים שאמנות התיאטרון הוא מקצוע חסר סיפוקים, כך שאם אתה לא לוקח בחשבון את הכישלונות של האחרים אתה נשאר בכלל ללא סיפוק. לשמחתי רוזינה כן טעמה מההצלחות".
דיברת בהתחלה על האדם המודרני, ששואף להתעשר. תסכים איתי ששחקן מתחיל לא ממש רואה כסף מלשחק הצגה שכתב צ'כוב או קאמי.
"ב'געגועים לתחנות רוח' אני אומר שהאמנים הם הומלסים מתוך בחירה. אין להם בית מלבד הדיבוק של התיאטרון, שהוא גם גן החובה שלנו. מרשים לנו לשחק ב'נדמה לי' שזו המציאות שלנו. אנחנו יכולים ללכת על חבל דק, ותוך כדי להיות מישהו אחר שזה אתה בסופו של דבר. גם ב'מערכה האחרונה' זה קיים, כיוון שאני עיבדתי את זה".
השחקנים הצעירים שאוסף סביבו אותו שחקן ותיק, כאילו נלחמים באמנות. מישהי למשל אומרת שהייתה רוצה למות על הבמה, אבל אצל צ'כוב מתים רק גברים. חוץ מזה, מה יש ללמוד מאותו השחקן המבוגר? כולם רוצים להיות עכשיו בסדרות טלוויזיה ולא לזכות לערב הוקרה אחרי שנים רבות. כולם רוצים שהמשחק ישתלם להם. "הדעה הרווחת היא אכן שהאמנות לא משתלמת כספית אבל אני בדעה שאמנות נכונה, יש לה גם קהל", טוען ניתאי באופטימיות. "לשמחתי זה מה שקרה בפועל, עם ההצגה הזאת שלנו".
גם לך היו כמה נגיעות בטלוויזיה במהלך השנים. הדור המבוגר יותר לא ישכח אותך לעולם כאסף מהסדרה "קשת וענן", הצעיר יותר זוכר אותך מ"הילדים מגבעת נפוליאון" ועכשיו בטח מזהים אותך בעקבות הסדרה של "חסמב"ה".
"תראה, אי אפשר לשכוח את זה. גם בהצגה החדשה אני מתחיל עם המאבטח שאומר ש'גדל עליי', ושואל 'למה כבר לא רואים אותך בטלוויזיה?'. מה שקורה פה בתחנה המרכזית, אם אני עובר, ישר מזהים ועוצרים אותי".
מה היה כל כך חזק ב"קשת וענן", שנחקק בזיכרון הקולקטיבי של אנשים?
"אולי כי גם שם ניסיתי לעשות משהו אחר, כמו למשל לגעת במקורות בצורה אמנותית. זו גם הייתה יצירה של מציאות אחרת, אף אחד בהפקה לא חשב שזה יהיה ככה. עובדה שכשכבר לא הייתי שם הסדרה איבדה מכוחה ולבסוף ירדה מהמסך. גם שם היו לי לא מעט מלחמות. בדיוק באותה תקופה התחלתי לנהל את תיאטרון 'הסימטה' והבאתי איתי משם את השחקנים שביימתי לאודישנים. למשל את רמי ברוך, כדי שיחליף כ'ענן' את גיל אלון שגם שיחק אצלי.
אמרו שאי אפשר, מכיוון שרמי קירח אבל השבתי להם: 'את גיל ליהקתם כשהוא עשה קרחת בשביל ההצגה שלי ושמתם לו פאה, אז גם לרמי אתם יכולים'. בסוף זה הפך לליהוק מוצלח, כמו שכולם יודעים".
ממרומי גילך, יש משהו שאתה מצטער עליו?
"מאז שהתחלתי את 'הנפילה', ועזבתי את הממסד למעשה, אני תמיד אומר שאמנם לא עשיתי כל מה שרציתי, אבל מצד שני לא עשיתי מה שלא רציתי. לא הרגשתי כמו פקיד שכזה. עכשיו כל הצגה שלי היא סוג של סיכום. בדיוק אתמול ישבתי לכתוב פרויקטים, לעשות סדר מבחינת מה להתחיל לעבוד עליו ראשון. זה ממש כמו ללכת על גשר צר, קצת מסוכן אבל זה נחמד. נחמד לחיות בחלומות שחלק מהם מתגשמים - כמו זה עם צ'כוב. אני עדיין חולם לעשות את כל שלושת המחזות שלו, עדיין לא ויתרתי.
"אני מחכה בציפייה לקהל החיפאי, ומקווה שיפוצצו את האולם כדי שאחר כך נוכל לחזור שוב עם צ'כוב וקבוצת הצעירים הנהדרת שנתתי להם את קדמת הבמה. אני לא הולך אל שפת הים ודג אותם, הם עוברים תהליך של התקדמות אמנותית וזה לדעתי מה שחשוב. הם גם צריכים לקבל את הפיצוי הזה שיראו אותם. אני בסדר, כבר ראו אותי. בשבילם זה הרבה יותר חשוב מאשר בשבילי. טוב בסדר, גם בשבילי - שלא ייראה כאילו אני כל כך צנוע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם