ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

מנהיג הסודאנים בת"א: "מצאתי את הנחלה עבורי"

יוסף מאקר עבר חיים לא פשוטים: אשתו נרצחה בסודאן, בנו הותקף במצרים והוא נאלץ לחיות בפחד תמידי. כיום, כמנהיג הקהילה הסודאנית בתל אביב, הוא מנצל את השלווה שמצא כדי להעביר לחבריו שיעורים בנושא תנ"ך ומורשת קרב ישראלית. וגם, הוא מודה, הוא מבין את מירי רגב ואת התושבים שמתנגדים לנוכחות הפליטים

לאורך רוב ימי חייו הוא חי חיי מותרות, אבל דווקא בדירה העלובה שהוא שוכר בדרום תל אביב יוסף מאקר מרגיש משוחרר ומאושר. המסע הארוך שעבר - מהירצחה של אשתו במהלך מלחמת השבטים בסודאן, דרך החשש הקיומי בזמן המגורים במצרים ועד צבירת מעמד של מנהיג הקהילה הסודאנית בישראל - הוביל אותו לראות את החיים בפרספקטיבה אחרת, להתבונן תמיד בחצי הכוס המלאה, להעריך כל רגע שבו הוא נושם.

>>> מדרום ת"א לדרום סודן: העוני שלאחר הגירוש
>>> יוזמה ישראלית: הקמת קיבוץ בדרום סודן

כל אנשי הקהילה הסודאנית בתל אביב יודעים שעל מאקר (45) עברו חיים סוערים, אבל רק מעטים מכירים את פרטיהם. הוא נולד וגדל בסודאן, עד שהפך לאיש עסקים עשיר מאוד. בשיאה של ההצלחה העסקית שלו, כך הוא מספר, היו בבעלותו עשרה בניינים. חייו התקדמו בכיוון חיובי, עד שמלחמת האזרחים שהתחוללה במולדתו גבתה ממנו את המחיר האישי הכבד ביותר: אשתו נרצחה בידי חמושים משבט יריב.

על הרגע שבו התבשר על הגרוע מכול הוא אינו מעוניין לדבר, אבל על נזקי המלחמה הוא בהחלט רוצה להתעכב. "בסודאן יש מאות שבטים שונים, והמלחמה ביניהם מתחלקת בין אלו שתומכים בממשל ובין אלו שמתנגדים לו", הוא מסביר. "אתה לא יכול להיות באמצע - אתה חייב לקחת צד. הקרבות אינם מפסיקים אף פעם ומגיעים כמעט לכל מקום. זה פשוט מזעזע".

באיזה צד אתה היית?
"מאז ומעולם התנגדתי לדרך הדיקטטורית של הממשל. עיקר הפעילות שלי התבססה על הסתה נגד הממשל והמעשים שלו. אמנם סביבי כמעט כל בן אדם שני החזיק בנשק או סכין, אבל אני החלטתי לפעול לכל אורך הדרך רק באמצעות שלום ואחווה. במשך זמן רב האמנתי שהכול איתי יהיה בסדר. בסופו של דבר הגיע שלב שהרגשתי שאני כבר לא בטוח. הבנתי שאם לא אברח, החיים שלי ושל הבן שלי יהיו בסכנה".

כשהרגיש מאקר שטבעת החנק מתהדקת סביב צווארו, החליט לברוח מסודאן לכיוון מצרים. לא היה קל לעבור את הגבול. לצורך העניין הוא נאלץ לשחד לא מעט פקידי ממשל. "כדי להשיג את האישורים והמסמכים הדרושים כדי לעבור את הגבול, הייתי צריך לתת את כל הבניינים שהיו בבעלותי לפקידי ממשלה", הוא מספר. "פשוט לא הייתה לי בררה. זה היה הצ'אנס היחיד שלי לברוח משם".

מאקר הגיע למצרים, ועד מהרה צבר לעצמו מעמד בקרב אנשי הקהילה הסודאנית. 50 אלף פליטים סודאנים, שברחו כמוהו למצרים, ראו בו את מנהיגם והתייעצו עמו בכל עניין. "אלפי אנשים היו עולים אליי לרגל לשיחות אישיות", הוא נזכר. "ארגנתי מדי יום קבוצות למידה לפליטים, ואפילו ייצגתי אותם בבתי משפט כאשר רצו לגרש אותם בחזרה לסודאן".

מאקר ניסה להשתמש בכוחו במצרים כדי ללחוץ על הממשל המצרי להתערב בנעשה בסודאן ולהביא להפיכה. מאמציו לא נשאו פרי, ודווקא הביאו בעיות חדשות: אל מצרים החלו להסתנן גם סודאנים התומכים בממשל הדיקטטורי, שניסו לדכא את המרד של מאקר וגם לרצוח אותו. "שלוש פעמים ניסו להרוג אותי", הוא מספר. "המזל שלי היה שתמיד הייתי מוקף בחומה אנושית של עשרות אנשים. שמרו עליי כמו שצריך, אבל תאמין לי שבכל לילה המחשבות לא היו מפסיקות לרוץ בראש. אתה כל הזמן חושב מאיפה עלול לבוא המוות. ברגע שניסו לשחוט גם את הבן שלי עם סכין בבית הספר, הבנתי שגם מצרים כבר איננה מקום בטוח עבורי".

בפעם השנייה בתוך זמן קצר מצא את עצמו מאקר נאלץ לברוח ממקום מושבו. הפעם היעד היה ישראל. "האמת היא שישראל הייתה המוצא האחרון שלי לפני המוות", הוא טוען. "כבר עבדתי במצרים על אפשרות להשיג ויזה לארצות הברית ולאוסטרליה, אבל הממשל המצרי טרפד לי את המעבר".

מאקר גייס כל פרוטה שהייתה לו כדי לשלם לבדואים בסיני כדי שיעבירו אותו את הגבול לישראל בשנת 2008. מקום מגוריו הראשון בישראל היה אילת. שם הוא פגש באותם פליטים שראו בו את מנהיגם במצרים, והחליט לקחת עליהם אחריות. "ראיתי את ההתנהגות שלהם ברחובות, והזדעזעתי", הוא מספר.

"ראיתי חבר'ה ששותים אלכוהול עד איבוד חושים, מעשנים סמים, מתנהגים באלימות. אלה דברים שלא היו מקובלים עליי. הקמתי די מהר עבור הפליטים מרכז בשכונה א' בעיר. המטרה הייתה למנוע מהם להגיע למקומות נידחים כאלו. לא יכול להיות שאנחנו, בתור פליטים שהסתננו למדינה באופן לא חוקי, לא מסוגלים לרחוש כבוד למי שבכל זאת מארח אותנו. זה היה אבסורד בעיניי".

במשך שלוש שנים התגורר מאקר באילת, ובתקופה זו ניסה להחזיר את אנשי הקהילה שלו למסגרת. בשנת 2011 החליט לעזוב את העיר הדרומית ולהגיע לתל אביב. "אני חולה על תל אביב", הוא אמר השבוע ממרפסת ביתו המשקיפה על התחנה המרכזית הישנה. "זאת עיר עם אין-ספור תרבויות, אנשים מרתקים ושפע של אפשרויות תעסוקה בכלל, הנפש שלי שקטה כאן וזה הדבר הכי גדול שיש. אני מרגיש שמצאתי באיזשהו מובן את הנחלה עבורי, לפחות לעת עתה".

תושבים רבים לא אוהבים את הנוכחות המוגברת שלכם באזור.
"אני יכול להבין אותם. שלא יבינו אותי לא נכון, לא באנו להשתלט על ישראל. אנחנו פשוט זקוקים להגנה כל עוד המלחמה ממשיכה בסודאן. זה המקום מבחינתנו לבקש ממשלת ישראל לעשות ככל שהיא יכולה כדי להפוך את סודאן לדמוקרטית. חזרה שלנו לשם בשלב זה היא למעשה גזר דין מוות".

שמעת כיצד חברת הכנסת מירי רגב התבטאה נגדכם?
"יש לה את כל הזכויות להגיד את מה שהיא אמרה. עד כמה שזה נשמע לי נורא, אנחנו הסתננו למדינה שלכם שלא כחוק. ברגע שנכנסו לישראל בדרך הזו, לקחנו גם את הסיכון שאירועים או מקרים פחות נעימים יקרו. אני מבטיח לה שלא אשאר כאן דקה אחת מיותרת כשארגיש בטוח. היא חייבת להבין שנכון להיום ההכרעה לגבי הפליטים הסודאנים היא בין חיים למוות".

כיצד הפכת למנהיג הקהילה גם בישראל?
"אמנם אין בתל אביב קהילה סודאנית מוגדרת כפי שהייתה לנו במצרים, אבל בכל זאת חשוב היה לי לאגד אותנו שוב גם כאן. בתור מנהיג של הקהילה ומי שעבר איתם את הסבל האנושי הנורא בשנים האחרונות, אני ער למצוקה של אחיי ואחיותיי. הם זקוקים לעזרה ואני משתדל לנצל את השפה האנגלית שאני מעורה בה ואת היכולות שלי בשביל לסייע להם. זה יכול להתבטא באספקת אוכל, עבודה או אפילו סתם עצה אישית לחיים. בכלל, אנשים לא מסוגלים להבין איזה סבל עברנו בשנים האחרונות".

מדי יום מגיעים לביתו של מאקר קבוצות שונות מחברי הקהילה הסודאנית, לצורך לימודי אנגלית, שיעורים בנושא הנצרות, שכוללים גם קצת תנ"ך, והיסטוריה הישראלית. "העובדה שאנחנו נמצאים במדינה יהודית מחייבת אותנו להכיר את הארץ שלכם טוב יותר", אומר מאקר. "אנחנו חוזרים בשיעורים על המלחמות שעברתם ועל אירועים היסטוריים שקשורים לישראל. יש לכם ארץ סופר-מעניינת".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...