גם אתם מכורים למשהו? זו לא אשמתכם
אתם מכורים לדבק, להרואין, להימורים, לעבודה, למין או לטלנובלות? תדעו שאתם לא אשמים. החוקר ד"ר עמי צתרי טוען כי מקור הבעיה אינו באישיות, אלא בתהליכים נוירולוגיים וסביבתיים
"התמכרות היא בעיה חברתית עצומה, ומושקעים בה המון משאבים", מסביר ד"ר צתרי את מקור ההתעניינות שלו בתחום. "עם זאת, מקורה של ההתמכרות אינו באישיותו של האדם המכור, אלא בתהליכים שונים, נוירולוגיים וסביבתיים, המובילים את האדם להתמכר".
צתרי מדגיש כי "מתחילה להתגבש התפיסה שהתמכרות היא מחלה נוירו-פסיכיאטרית, שהיא לא איזו חולשה של מישהו או הפרעה פיזיולוגית. היא ממש מחלה פסיכיאטרית כמו כל המחלות האחרות. מה שמייחד אותה הוא שהסם יצר אותה, האדם הידרדר וחלה במחלה פסיכיאטרית".
צתרי מבקש להדגיש את התפיסה שלפיה אדם מכור הוא אדם חולה, בניגוד לתפיסה שהייתה מקובלת עד לאחרונה שמאשימה את המכור. "אני חושב שזה מסר חשוב, כי מבחינה חברתית לא נאשים את המכור. אפילו אם הוא עישן ובגלל זה יש לו סרטן ריאות, לא נגיד לו 'מגיע לך'. בחברה מקובל להסתכל על השוליים האלה, על האנשים שהחיים שלהם בזבל, ולהגיד להם: 'לקחת סמים, מגיע לך'. זה לאו דווקא כך, יש הרבה אנשים שנופלים.
"חשוב להבין שיש לזה בסיס במוח מהבחינה המחקרית. זה משהו שאנחנו יכולים לחוש בידיים, אפשר לראות את ההשפעות של התמכרות במוח, אפשר לראות את התהליכים של התפתחות ההתמכרות. זה אולי יאפשר לנו גם לפרק אותן, לא לתת להן להתממש. באותה מידה האדם היה יכול להיהפך לסכיזופרן, אז זאת אשמתו? זאת לא אשמתו".
צתרי, בנם של הורים אקדמאים, מסביר שהביולוגיה בכלל וחקר המוח בפרט הם המשך ישיר של מה שספג בבית. "גדלתי בבית אקדמי. ההורים שלי עבדו יחד כל החיים. אמא שלי הכירה את אבא שלי כשהיא הייתה בת 21 ונסעה לאוניברסיטת הרווארד לעשות דוקטורט. הוא היה שם בשנת שבתון, והכירו ביניהם. הם התאהבו ומאז עבדו כל חייהם בצמוד, עד שהיא נפטרה בשנה שעברה והוא נפטר השנה.
"גדלתי בבית שבו במקרר יש נבגים של חיידקים, ועל שולחן במטבח עושים מחקר על חיידקים כדי לאפיין העמידות שלהם לאנטיביוטיקה. אחד מנושאי השיחה השכיחים בבית היה מדע. השילוב של מדע בתוך החיים הוטמע בי לגמרי מגיל אפס. בתפיסת העולם של ההורים שלי התבטאה בחיי היום-יום – מתי פג התוקף של אוכל במקרר, מה טוב לאכול ומה לא טוב, איך הגוף מתמודד עם החלב ובהתאם לכך איך לנהוג כשחולים. הכול נבע מתפיסת עולם מדעית. המדע השתלב לגמרי בחיים".
צתרי התחיל את דרכו האקדמית באוניברסיטה העברית, ואת התואר השני והדוקטורט עשה במכון ויצמן, שם חקר מנגנונים מולקולאריים של סרטן ואת האופן שהתאים מתנהגים בו. בסרטן תאים מתחלקים או שלוחים גרורה למקום אחר, והוא ניסה להבין מה גורם לתאים להתנהג כפי שהם מתנהגים. "לקראת סוף הדוקטורט פיתחנו גישה שלפיה כל התאים בגוף מגיבים באופן די דומה לאותות שהם מקבלים מבחינת מבנה התגובה שלהם וההיגיון שלה.
תאים של מערכת החיסון, תאים של המוח, תאים של המעי, תאים של השד, לא חשוב אילו – כולם מגיבים לפי אותו היגיון, משתמשים באותה תבנית של תגובה לאות. בהבנה הזאת יש כוח כי אפשר לפרוט אותה לפרטים. לפי התפיסה הזאת אפשר להתחיל לגלות איזו אחריות יש למולקולות, איזה תפקיד הן מבצעות". עם זאת, כבר מהתואר השני התעניין צתרי בנוירו-ביולוגיה, ובעיקר בהבנה מולקולארית של תהליכים עצביים של למידה וזיכרון, לדבריו.
"חקר הסרטן מקדים תמיד את הנוירו-ביולוג בחמש שנים", הוא אומר, ולכן החליט ללמוד קודם כול על מערכת התאים הסרטניים ולאחר מכן להשתמש בידע ובכלים שרכש בלימודיו אלה כדי לערוך מחקר בתחום הנוירו-ביולוגיה. הוא המשיך בלימודי התאים הסרטניים גם בדוקטורט, ורק בלימודי הפוסט-דוקטורט, כשהגיע באוניברסיטת סטנפורד למעבדה בתחום הנוירו-פיזיולוגיה ("הפיזיולוגיה של מערכת העצבים", הוא מסביר), החל לעסוק בנוירו-ביולוגיה.
"המעבדה הייתה ממייסדות תחום המחקר המולקולארי של תהליכי למידה וזיכרון. הגורם המרכזי האחראי לתהליכים אלה הוא השינויים בחוזק הסינופטי, בחוזק התקשורת בין התאים. אפשר להחליש את התקשורת או לחזק אותה. אפשר להמחיש את הרעיון הזה כשמדמים אותו לשיטפון - יש אבנים שנסחפות למקום מסוים וקשה למים לזרום שם, ובו בזמן נפתח ערוץ אחר וקל יותר למים לזרום דרכו.
העיצוב מחדש של המרחב מאפשר לזיכרון להיטמע, ואז אפשר לשחזר את הזיכרון על ידי כך שרצים שוב דרך המרחב שעכשיו השתנה. המנגנונים התאיים שמשרתים את המוח בשינויים בעוצמה הסינופטית הם מנגנונים שמשרתים את הגוף גם בהקשרים אחרים. אלה מנגנונים עקרוניים שהגוף משתמש בהם גם במוח וגם בתפקודים אחרים", מתאר צתרי. משם הדרך לחקר התמכרויות הייתה קצרה: "לקראת סוף התקופה שלי בסטנפורד התחלתי להקים תשתית למעבדה שלי כאן. הזדמנה לי האפשרות לחקור מודלים של התמכרות באמצעות השילוב בין מחקר מולקולארי למחקר סינופטי וההתנהגותי", מספר צתרי.
"אפשר לומר באופן כללי שלמידה וזיכרון זה כל מה שהמוח עושה", מוסיף צתרי. "המוח בעיקר מסנן אינפורמציה החוצה, מחליט ממה אנחנו מתעלמים. את מה שאנחנו לא מתעלמים ממנו, אנחנו זוכרים, ובהתאם לכך משנים את ההתנהגות שלנו. המונח לזה באנגלית הוא "Experience dependent plasticity" , כלומר פלסטיות, השינויים שקורים במוח או ברמה המולקולארית או ממש בשינויים מבניים שאפשר לראות בעין. השינויים האלה הם תלויי חוויה, ואפשר לראות כיצד הרשתות במוח מתעצבות בעקבותיה. אם אוכלים משהו טעים, ויש אנרגיה ותחושה חיובית, המוח מנסה לזכור את זה. גם התמכרות נוצרת מתוך אותם עקרונות, המוח מקבל חיזוק חיובי, וזה הופך להיות תבנית".
צתרי צופה כי ההבנות שהוא יגיע אליהן רלוונטיות לא רק לאנשים המתמודדים עם התמכרות, אלא בכלל להבנת האופן שהמוח האנושי פועל בו. "מה שאלמד מהמערכת הזאת יהיה רלוונטי להבנה של התמכרות, אבל הוא יהיה רלוונטי גם להבנה של האופן שנוצר זיכרון בעקבות כל חוויה", הוא מתאר. "העקרונות הם אותם עקרונות, זאת הנחת היסוד".
עם זאת, המעבדה של צתרי עוסקת רק בחשיפת התהליכים הנוירו-ביולוגיים המתרחשים במוחו של המכור, ולא באופני הטיפול בהתמכרות. הוא מקווה לערוך, בסופו של דבר, מחקר משותף עם פסיכיאטרים העובדים עם מכורים, אולם החלום הזה עוד רחוק, הוא אומר, שכן המחקר עוד בחיתוליו: "מהמחקר עולים ממצאים שנראה שיש בהם פוטנציאל ליישום קליני, ונראה שיהיה אפשר לתרגם אותם לקליניקה, אבל נדרשות לשם כך שנים רבות.
"יש עוד הרבה מה לפתח במעבדה, ואז יהיה צריך לשתף פעולה עם חוקר שעורך מחקר קליני, ולגלות אם זה ישים. הכול עדיין מאוד-מאוד תיאורטי. כעת אני עוד לא יכול להצביע על משהו שאפשר יהיה לתת למכורים ויפתור להם את הבעיה".
אף שמחקריו של צתרי הם בשלבים המוקדמים, יש לו חלומות גדולים. "אני מקווה שעוד חמש שנים אוכל להגיד שעלינו על משהו, ונוכל להפוך אותו לפרקטי לישים. השאיפות שלי גרנדיוזיות אפילן יותר. כמו שאני מאמין שהתמכרות מבוססת על עקרונות של למידה רגילה, אני מאמין גם שהמודלים הפשוטים של התמכרות, שאני מגלה בשינויים הפתולוגיים בעכברים, ישימים גם לטווח רחב מאוד של מחלות נוירו-פסיכיאטריות אחרות, כמו סכיזופרניה, דיכאון קליני, כאב כרוני והרבה פתולוגיות אחרות. אני שואף לגלות ממצא שיוכל לתת מענה רחב. אם לא נחלום לא נגיע לכלום, אבל כרגע אנחנו עדיין בשלב החלום".
בינתיים, צתרי יודע כי להתמכרות יש מרכיב גנטי, וכי לאנשים שונים בעלי גנטיקה שונה תהיה נטייה שונה להתמכרות, אבל עדיין לא ברור אילו גנים גורמים לנטייה הזאת. לאדם עם נטייה להתמכרות יתמכר בקלות רבה יותר, ואפילו אחרי שנגמל, הדרך שלו חזרה אל ההתמכרות תהיה מהירה הרבה יותר מזאת של אדם שאינו נוטה להתמכרות. עם זאת, לא הכול גנטי. צתרי טוען כי למרכיבים סביבתיים יש השפעה מכרעת על קביעת הנטייה להתמכרות ועל התממשותה בפועל.
"ההתמכרות היא תחום נחקר מאוד, ויש היום דרכים לגלות אם יש מרכיב גנטי בתופעה מסוימת", הוא אומר. "התגלה שיש מרכיב גנטי בהתמכרות, אבל נראה שיש גורמים חזקים הרבה יותר, כמו מרכיבים התפתחותיים, החוויות שמי שמתמכר ספג בבית ובסביבה שלו שגרמו לו להיות מועד לפורענות".
כשתופסים את ההתמכרות במונחים של תהליכים נוירו-ביולוגיים, קל יותר להתייחס אל המכורים כאל חולים, ולא כאל אנשים חלשים וחסרי יכולת. התפיסה הזאת הולכת ומתפשטת בחברה בימינו, ובעיני צתרי זאת אחת משלוש המהפכות הגדולות שהופכות את המחקר הנוירו-ביולוגי בתחום ההתמכרויות לנדרש יותר היום.
"החברה הבינה שהרבה מתהליכי ההתמכרות הם נוירולוגיים. כפי שלא מסתכלים על סכיזופרן ואומרים לו: 'אתה חרא של בן אדם', אלא אומרים לו : 'אתה אדם חולה', כך מתחילים יותר ויותר להבין שאדם מכור לא אשם במצב שלו, אלא הוא אדם חולה. מתחילים גם להבין כחברה שאין הבדל גדול בין אדם שחולה בסרטן לאדם שחולה במחלה פסיכיאטרית. מההבנה הזאת נגזרים פתרונות אחרים. אחוז גדול מהאוכלוסייה סובל ממחלות נוירו-פסיכיאטריות, והתרופות האחרונות נכנסו לשוק לפני כבר שלושים ומשהו שנה, אז יש דחף ליצור תרופות חדשות".
שתי המהפכות האחרות הן טכנולוגיות. הראשונה קשורה ליכולת לזהות פרטים מדויקים בגנום. "היום הכלים טובים הרבה יותר", ממשיך צתרי. "אנחנו יכולים להגיע לתובנות גדולות הרבה יותר, כי היכולת שלנו לזהות מולקולות, לזהות רשתות עצביות שמעורבות בתהליכים ולזהות את הפרטים של המערכת טובה הרבה יותר ממה שיכולנו פעם. היום הגיעו לזיהוי של הגנום של האדם ושל העכבר, וזיהוי הזה הניע מהפכה טכנולוגית עצומה, שהיא בסדר הגודל של המהפכה במדעי המחשב.
"היכולת שלנו להסתכל על גנים ולאפיין אותם ברזולוציה גבוהה מאוד, נעשית מיום ליום זולה יותר בצורה דרמטית, וגם הכלים שלנו לדקדק במחקר מתפתחים כל הזמן. זה מאפשר לנו גם לזהות את הגנים בצורה פרטנית הרבה יותר מדויקת וגם להבין את האינטראקציות ביניהם בצורה טובה יותר. היום אנחנו יכולים להרכיב מפות גדולות ומורכבות שמאפשרות הבנה טובה של הפרטים. אלה לא המפות שהיו פעם שלא היה אפשר למצוא בהן את הידיים ואת הרגליים.
"אלה ממש מפות שאפשר להבין מהן מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, ולכן גם אפשר להסיק מהן מה יכול להיות מועמד לפיתוח קליני. אנחנו בלבה של מהפכה אדירה בתחום הזה. זאת מהפכה שתורמת גם לטיפול הפרטני. היום היא כבר מיושמת במחלות כמו סרטן, הזיהוי של מה שגורם לסרטן לגדול הוא היום אישי, פרטני. בודקים את הגידול ומבינים אילו מולקולות מעורבות בו, ולכן אפשר לכוון את הטיפול באופן אישי. אנחנו רוצים להגיע להישג הזה גם במחלות פסיכיאטריות ובהתמכרות. בניגוד לסרטן, בתחומים האלה אנחנו עוד לא קרובים לכך. אחת מהשאיפות שלי במחקר היא להגיע לאפשרות לטיפול הפרטני הזה", אומר צתרי.
המהפכה הטכנולוגית השנייה קשורה ליכולת לערוך מניפולציות על הגנים כדי לבודד את השפעתם על ההתנהגות, ובכך להבין את פעולתם ולדייק בטיפול. "המהפכה היא ביכולת שלנו להפריד רשתות במוח לפרטים שלהן בתוך האזור במוח הקשור לתבניות חוזרות של התנהגות, למשל, הרשתות במוח שאחראיות להפרעה טורדנית-כפייתית. מעורבים בכך שני סוגים של נוירונים, אבל הם מעורבבים לגמרי, והיה קשה להצביע על התפקיד הספציפי של כל אחד מהן.
בשנים האחרונות התפתחו דרכים להבחין ביניהם. גם התחום הסופר מדליק אופטו-גנטיקה התפתח בשנים האחרונות, והיום אפשר להפעיל ולשתק תאים בעזרת אור. השילוב בין שתי ההתפתחויות האלה הוא התקדמות גדולה. אנחנו יכולים לזהות התאים האלה שדוחפים פעולה קדימה, ואנחנו יכולים להפעיל אותם או לשתק אותם, וללמוד מההתנהגות של החיה דברים רבים על הרשת העצבית.
מבחינה טכנולוגית מגוון הכלים שהתפתח בשנים האחרונות הוא מדהים. וכל אלה לא מוגבלים רק לרמה המחקרית האקדמית, אלה כלים פרקטיים. כשאנחנו רוצים להבין איך לטפל, אנחנו צריכים לדעת אם מדובר בתא מהסוג שדוחף את ההתנהגות קדימה או שמדובר בתא מסוג אחר. כשאנחנו מפתחים תרופה למחלה כלשהי, אנחנו צריכים לדעת לאילו תאים לכוון אותה".
מחקרי ההתמכרויות בוחנים חומרים שונים (למשל, קוקאין, הרואין ואלכוהול). ואף שיש הבדלים בין האופנים שהחומרים השונים משפיעים על המוח, כולם מובילים לשחרור הדופמין במוח. הדופמין הוא מוליך עצבי במוח שמשפיע על מצב הרוח על יכולת הקשב והלמידה. במחקרו של צתרי נבחנת השפעתו של הקוקאין, ש"מעכב את הספיגה חזרה של הדופמין, וכך נוצרת תחושה חזקה של היי", מסביר צתרי.
במונחים של תהליכי הלמידה במוח, הצריכה של קוקאין גורמת לשחרור דופמין, זה מייצר חיזוק חיובי גדול, ולכן צריכתו נהפכת להרגל. במעבדתו של צתרי עוסקים במיפוי תהליכי ההתמכרות לקוקאין כמנגנונים של למידה וזיכרון.
צתרי טוען שהשימוש הפרקטי בעבודה המחקרית שלו יוכל להיעשות באמצעות המפה שתאפשר ליצור תרופות שיסייעו בהתמודדות עם התמכרות. לדבריו זו דרך הטיפול האפשרית היחידה. הוא מאמין גדול בטיפול אישי וביכולתו של האדם לשנות את התנהגותו באופן עצמאי, אבל הכול תלוי בהרכב הגנטי האישי שלו.
כמו בטיפול בסרטן, גם הטיפול בהתמכרות לא יציע רק אפשרות לריפוי המחלה, אלא גם דרכים למנוע התמכרות, ואפילו דרכים לחיות בשלום עם המחלה: "התפיסה החדשה של רופאים לגבי סרטן ישימה גם לגבי מחלות נוירו-פסיכיאטריות. בסרטן ניסו לחפש את תרופת הקסם שתמגר את הסרטן, ועכשיו מתחילים לרדת מזה. במקום זאת מחפשים דרך שבה אנשים יוכלו לחיות עם המחלה באיכות חיים גבוהה כמה שיותר זמן.
"הייתה תקופה שכל שבוע התפרסמו כותרות 'מצאנו את התרופה לסרטן', אבל אף אחד לא מצא אותה. אנשים מצאו תרופות שעולות הון תועפות, גורמות סבל לא קטן לחולים ומאריכות את חייהם בכמה חודשים. היום יותר ויותר רופאים אומרים שלא זה הפתרון. מה שמנסים לעשות הוא לעזור לאנשים לחיות טוב יותר עם סרטן או לעזור להם לא לפתח את הסרטן מלכתחילה על ידי תזונה בריאה והרגלי חיים בריאים.
"אני מאמין שלשם גם נגיע בתחום המחלות הנוירו-פסיכיאטריות וההתמכרות. לא נבוא עם תרופת קסם, אלא נציע אפשרויות קוגניטיביות. כל מה שקורה אצלנו במוח זה כימיה, אז אנחנו יכולים או להתערב בכימיה על ידי תרופה מבחוץ או להתערב בכימיה מבפנים דרך שינויים קוגניטיביים, עד רמה מסוימת. אני דווקא חושב שיש מקום גדול לשינויים התנהגותיים-קוגניטיביים, ושהם יכולים להקל על אנשים לחיות עם מחלה כרונית כזאת".
השבוע מתקיים שבוע "קולנוע ומוח" בסינמטק ירושלים, בשיתוף מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית. במסגרתו יינתנו מדי ערב הרצאות מפי מיטב חוקרי המוח, יוצגו מצגות של חוקרי מוח צעירים, ואחריהן יוקרנו סרטים עלילתיים בנושאי ההרצאות. צתרי הציג ביום ראשון את תחום המחקר שלו בהרצאה שכותרתה "התמכרות היא לא תמיד לסמים ולאלכוהול".
הוא מאמין שאנשי האקדמיה מחויבים לשתף את הציבור במחקריהם, אף שלהרצות לפני סטודנטים או עמיתים קל יותר. "חובתנו לנסות להפיץ את המדע שלנו למי שמעניין אותו לשמוע. זה אתגר מטורף. אין הרצאה שאני מקדיש לה כל כך הרבה תשומת לב ומחשבה כמו ההרצאה לקהל הרחב. זה קשה כי אני צריך לעורר עניין. אני צריך ליצור חוויה שתהיה מעניינת למי שבא לשמוע. אני רוצה לקחת אנשים וללכת איתם הכי רחוק לתוך המדע בלי שהם ילכו לאיבוד לגמרי.
אני רוצה לשאוב אותם פנימה, שירגישו שמה שאני מדבר עליו קשור לחוויות היום-יומיות שלהם, וכשהם ייצאו הם יוכלו להסתכל על העולם במבט קצת שונה ולהבין קצת יותר מה קורה אצלם במוח. התארגנות של הסינפסות והרשת העצבית משתנה כל הזמן, וכשאדם הולך למקרר באמצע הלילה לקחת עוד משהו לאכול, הוא עושה את זה כי יש לו פחות שליטה על האזור במוח שדוחף לתגמול".
בתום ההרצאה הוקרן הסרט "רקוויאם לחלום", המתאר קבוצת אנשים שמתמכרים לסמים קשים. צתרי מתכנן "לתת לצופים פטיש בראש עם הסרט". צתרי טוען כי בחר את הסרט כי הוא "ממחיש את החוויה של התמכרות טוב יותר מכל סרט אחר. הוא מתחיל מאנשים די נורמטיביים, ואז החיים שלהם מתחרבנים והם נגררים לתוך מערבולת שהם לא מסוגלים לצאת ממנה. הצופה מרגיש אמפתיה כלפי האנשים האלה, ופתאום נשאב לתוך העולם המזעזע הזה. אני חושב שצפייה בסרט נותנת לאנשים תחושה של מה קורה למישהו שמתמכר ואני חושב שהצופים שבואו לשמוע על התמכרות הבינו זאת. אני מבחינתי ניסיתי לקרב אותם לחוויה קרוב ככל האפשר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם