מסע החיים המדהים שהתגלגל לצימרבוס במדבר
היא נולדה כנוצרייה, הוא כיהודי חילוני. שניהם נפגשו בסיני והתחילו מסע נדודים בין ארצות ואמונות. בני הזוג הירשפלד משנהלים מתחם צימרים יוצא דופן בתוך אוטובוס ביישוב המבודד עזוז, שומרים על אורח חיים יהודי-דתי ומסבירים איך מארחים את חסידי תולדות אהרן בלב יישוב חילוני
עד לפני שנתיים הגדירו בני הזוג הירשפלד את עצמם כ"משיחיים", ולא מהפלג המשיחי של חב"ד. אייל ואביגיל (אז קרלה) השתייכו לאסכולה המשיחית של הנצרות. היום, אחרי תהליך גיור שעברה קרלה, השניים הם יהודים מאמינים ששולחים את ילדיהם לבית ספר דתי בירוחם, במרחק שעת נסיעה מעזוז.
החיים ביישוב ללא בית כנסת, ללא מניין לתפילה וללא עירוב אינם פשוטים כלל בעבור המשפחה. מה שמשאיר אותה שם, ביישוב המרוחק והמבודד, הם האוטובוסים, מקור הפרנסה העיקרי שלהם בשלב זה.
מתחם ה"צימרבוס" של משפחת הירשפלד כולל שלושה אוטובוסים שהוסבו ליחידות אירוח. האוטובוס הראשון, בעבר קו 9 שנסע בתל אביב, נמצא איתם כבר יותר מעשור. כשרכשו אותו מחברת דן עשו זאת כדי שישמש תוספת לקרוואן הקטן שהתגוררו בו.
"הגיעו אלינו לא מעט אורחים שנשארו לישון", מספר אייל, "והאוטובוס היה הפתרון הכי פשוט, הכי זול והכי נייד שיכולנו לצרף לבית". עם הזמן האוטובוס, ששימש כמחסן וכחדר לאורחים, הפך לאטרקציה, ולבני הזוג עלה רעיון להפוך אותו ליחידת אירוח ולתגבר אותו באוטובוסים נוספים.
אייל יצר קשר עם חברת דן וקנה ממנה שני אוטובוסים נוספים: אחד דו-מפרקי, והאחר אוטובוס רחב במיוחד ששימש שאטל להסעת נוסעים בשדה התעופה בן גוריון. האוטובוסים צופו בבוץ מבחוץ ובעץ מבפנים, וגגותיהם כוסו בכפות דקלים. אייל היה הממונה על הצד החיצוני של השיפוץ, ואביגיל טיפלה בצדדים האסתטיים והאמנותיים. באחד האוטובוסים הושאר תא הנהג עם ההגה המקורי, והוא משמש חדר משחק לילדים - וגם לגברים, למען האמת. בין האוטובוסים ברכה קטנה שמערכת הסינון והטיהור שלה טבעית, ללא כלור.
בחמש השנים האחרונות מארח מתחם ה"צימרבוס" של ההירשפלדים את מי שמחפשים את השקט המדברי של עזוז. לאחרונה זכה המתחם להיות הצימר הישראלי היחיד ברשימת "אלף ואחד הצימרים המיוחדים בעולם", שפורסמה בספר שיצא לאור בצרפת.
עזוז הוא כפר תיירות מדברי מבודד, שנמצא פחות מארבעה קילומטרים מגבול מצרים ו-16 משפחות בלבד מאכלסות אותו. הסיפור של היישוב מתחיל כבר בשנות ה-50, כשבמקום נוסדה היאחזות הנח"ל בארותיים כחלק ממערך של ארבע היאחזויות. שמה של ההיאחזות נבחר בזכות שתי בארות עתיקות שנמצאות בסמוך לה, שכונו בפי הבדואים באזור "באר משה" ו"באר אהרן".
ארבע היאחזויות הנח"ל הוקמו לאחר מלחמת השחרור, בעקבות הסכמי שביתת הנשק שקבעו שהאזור - שגבולותיו שבטה במזרח, באר מילכה בצפון ובארותיים בדרום - יהיה מפורז, ללא נוכחות של כוחות צבאיים. חיילי הנח"ל תפקדו כחקלאים במשך היום ועסקו בביטחון שוטף בלילה, במטרה למנוע חדירת מחבלים מגבול מצרים. לקראת מלחמת ששת הימים ננטשו כל ההיאחזויות באזור, למעט זו שבקציעות, שהפכה למחנה גדנ"ע ולימים לבסיס הטירונים של חטיבת גבעתי.
בשנת 1979 הגיע לגבעה הנטושה של בארותיים דורון עקיבא, פקח רשות שמורות הטבע שהתגורר אז במושב שדות שבסיני. עקיבא גילה במקום עשרות בדואים שהגיעו להרוות את צימאונם בבארות העתיקות, והחל לפנטז על הקמת יישוב סמוך לבארות. הוא שיתף בחזונו את דרור פרידה, חברו לשירות מילואים בתקופה שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, ובחופשתם התייצבו השניים במשרדי הסוכנות היהודית עם סיליה, אשתו של דרור, והכריזו על עצמם כגרעין התיישבות.
העלייה לקרקע הייתה בקיץ 1984: שישה מבנים ראשונים הוצבו אז על הגבעה. בתחילה התעקשו התושבים לקרוא למקום בארותיים, כשמו הקדום, אך ועדת השמות פסלה את השם, שכבר היה תפוס בידי היישוב בארותיים שליד נתניה, וקבעה את השם עזוז, כשמו של הנחל הסמוך. במשך כמה שנים הובאו מי השתייה ליישוב מקציעות בעזרת טרקטור ומכל נגרר. את החשמל סיפק גנרטור. מים להשקיה ולשטיפה נשאבו מאחת הבארות שלמרגלות היישוב, ובעזרת המועצה האזורית רמת נגב הונחו לימים קווי מים וחשמל מניצנה לעזוז, והמקום הפך ליישוב מן המניין.
כמה מהמשפחות בעזוז עוסקות בחקלאות - כרם של זיתים אורגניים ועדר עזים שמפיק גבינות אורגניות. אחרות עוסקות באמנות - פיסול, קדרות ונפחות. השאר פועלות בתחום התיירות. משפחת הרטוב הקימה במקום את "בארותיים בנגב", חברת תיירות מדברית, שמארגנת טיולים וסדנאות באזור. בוואדי הסמוך לעזוז, שבו עובר נחל בארותיים, מארחת החברה את המטיילים בחאן לינה מדברי.
כשאייל ואביגיל הירשפלד הגיעו לעזוז לפני כ-11 שנים הם היו המשפחה השמינית ביישוב. זה קרה אחרי מסע ארוך בארץ ובעולם, שבמהלכו החליפו לא רק מקומות מגורים אלא גם זהות דתית. אביגיל בת ה-40 נולדה לאם נוצרייה ולאב חילוני במשפחה מבוססת בפרטוריה שבדרום אפריקה. "גדלתי בבית עשיר ליד הים, עם מטוס פרטי. מבחינה כלכלית היה לנו הכל. הרבה חומר אבל לא רוח. אמנם אמא שלי נוצרייה, אבל הדת לא השפיעה עליי אז ולא הייתה דומיננטית בחיים שלנו".
המצב בבית התערער בעקבות גירושי ההורים, ולאחר שאביגיל-קרלה סיימה את לימודי התיכון ועוד שנתיים באוניברסיטה היא חשה צורך ליצוק משמעות רוחנית לחייה. היא יצאה לטיול ארוך מסביב לעולם, ובמשך שבע שנים טיילה בארצות שונות. ב-1996 הגיעה לסיני.
אייל, 40, נולד ברחובות למשפחה מסור תית-חילונית. הוא למד בתיכון במכון ויצמן בעיר, שירת בחטיבת גולני ויצא לטיול ארוך בעולם. "בריחה", הוא אומר היום כשהוא מדבר על הטיול. כשחזר לארץ התקשה להתאקלם וברח לסיני, ושם פגש את קרלה. לאחר שנה שעבדו יחד כמדריכים במועדון צלילה שם, החליטו לנסוע לדרום אמריקה. בדרך לקולומביה הם עברו במקסיקו, ובהרים הם נקלעו לחווה של משפחה נוצרית משיחית והחליטו להקים לצדה אוהל אינדיאני. במשך שנה הם חיו באוהל, ללא חשמל ומים זורמים. אייל עבד בבנייה לצד בעל החווה, ועם הזמן השניים החלו להידבק באמונה המשיחית של שכניהם.
את ההתקרבות שלהם לדת הם תולים היום גם בקרבה לטבע, שאפיינה את חייהם אז. "כשאתה חי בטבע אתה חווה את פלאי הבריאה בעוצמות חזקות, ומהר מאוד אתה מגיע למסקנה שיש בורא לעולם", אומר אייל. במהלך השנה ההיא, ליד המדורה, נולדה בתם הבכורה נעמי, כיום בת 15. עם הילדה החדשה והזהות הדתית החדשה הם החליטו להתמסד ולהתחתן.
זמן קצר לאחר מכן הם הגיעו לביקור פתע אצל משפחתו של אייל בישראל, ונחתו בארץ שלוש שעות לפני ליל הסדר. הביקור היה אמור להיות קצר, אבל הם החליטו דווקא להישאר ולהפיץ בארץ את אמונתם הנוצרית המשיחית. קשיי התאקלמות הביאו אותם שוב אל מקל הנדודים. הם נסעו לסיני ומשם לחצי שנה בדרום אפריקה. ואז, לאחר לידת ילדם השני, חזרו לארץ.
"הרגשנו שאנחנו צריכים לחזור לישראל, אבל לא ידענו להסביר למה", אומרת אביגיל. "היום אני מרגישה שהקב"ה רצה להביא אותנו בהדרגה לדרך הנכונה". הם התגוררו אז באשקלון בדירה שאייל קיבל בירושה, וניסו ללא הצלחה גדולה לחבור לנוצרים משיחיים אחרים בישראל. שלוש שנים אחר כך החלו לחפש מקום כפרי יותר. על עזוז הם שמעו מחבר בנגב, ביקרו במקום, התאהבו ועברו לגור בקרוואן ביישוב.
בשלב הראשון הם תכננו לעסוק בחקלאות, אבל הדבר לא יצא לפועל. בינתיים החלו להפוך בהדרגה את הקרוואן לבית. בעזוז אין עדיין אישורי בנייה מסיבות ביורוקרטיות הקשורות לאישור התב"ע, והבנייה שם תמיד הייתה בלתי חוקית. ובכל זאת, התושבים ממשיכים להקים שם בתים.
משכנה של משפחת שיינפלד התרחב לאט לאט, ואיתו גם המשפחה. כשהגיעו ליישוב הם גרו בקרוואן קטן עם שלושת ילדיהם; היום הם מתגוררים בבית שמשתרע על פני 210 מטרים רבועים, עם שמונה ילדים בני חודשיים עד חמש עשרה. כל הילדים, אגב, נולדו בבית ולא בבית החולים. בלידה האחרונה, שהתרחשה בשבת בבוקר ונמשכה רבע שעה, הילדים הקטנים שיחקו בחוץ והתבשרו מפי אביהם שנוספה להם אחות קטנה. את חבל הטבור חתכה הבת הגדולה.
במשך שנים זכו ילדי משפחת הירשפלד לחינוך ביתי מהוריהם. אולם כאשר אייל ואביגיל חשו שהם משקיעים יותר אנרגיות בהשלטת משמעת ופחות בחינוך, הם החלו לחפש מסגרות חינוך רגילות לילדיהם. במקביל, לאחר לידת הילד השביעי הם החלו להתקרב ליהדות. "כל השנים הייתה לנו זיקה לתורה, מתוך האמונה המשיחית ומתוך ההיכרות עם התנ"ך.
"ניסינו לגשר ולחיות גם כיהודים וגם כנוצרים, ובסוף הבנו שזה בלתי אפשרי. אז התחלנו להתקרב ליהדות. זה נבע גם ממפגשים שהיו לנו במהלך השנים עם דתיים מסוגים שונים, ובין השאר עם בחורה מבית דתי שעבדה אצלנו בצימרים".
הקשר עם הבחורה הדתל"שית הוביל לביקור בבית הוריה ולהיכרות של אייל עם הספרות התורנית, ובעיקר עם ספרו של "החפץ חיים" על הלכות לשון הרע. בני הזוג הירשפלד מצאו בדת היהודית דברים שהיו חסרים להם בנצרות, כמו קיום מצוות והסתכלות בעין טובה. "בנצרות נקודת היסוד היא שהאדם הוא רע וחוטא", אומר אייל. "בגלל האמונה הנוצרית בעין רעה, החזקנו את הילדים שלנו קצר בחינוך מאוד קפדני, כמו במסגרת צבאית. זה לא עבד טוב ובשבילנו זו הייתה הוכחה נוספת שצריכים לחפש משהו אחר. ביהדות מצאנו גישה הפוכה, שבה גם הרע הוא בסך הכל כלי שאמור להביא אותנו אל הטוב".
ההתקרבות ליהדות הובילה את קרלה באופן טבעי לתהליך גיור. ההליך התקיים בבית מוריה שבבאר שבע. אביו של הח"כ הטרי אבי וורצמן ליווה אז את בני הזוג הירשפלד, ובשלב מסוים הם יצרו קשר הדוק גם עם הרב הצבאי לשעבר אביחי רונצקי, שהתגורר בכפר הסטודנטים עדיאל - לא הרחק ממצפה עזוז, במושגים של הנגב.
"בשלב מסוים בתהליך עלו חששות, בגלל העבר המשיחי שלנו ובגלל רצוננו להישאר ביישוב לא דתי", מספר אייל. "הרב רונצקי, שהכיר אותנו, עזר לקדם את תהליך הגיור גם בשלבים הקשים הללו ".
לפני שנה וחצי הסתיים תהליך הגיור, וגם הבת הגדולה, שכבר עברה את גיל הבת מצווה, הייתה חלק ממנו. קרלה הפכה לאביגיל, ובני הזוג נישאו מחדש כדת משה וישראל. את החופה שהתקיימה באיתמר ערך הרב רונצקי, ומתחתיה עמדו גם שבעת ילדיהם של בני הזוג.
בית משפחת הירשפלד הפך לשומר תורה ומצוות, והילדים החלו ללמוד במוסד לימוד דתי בירוחם. החיים כמשפחה דתייה יחידה ביישוב החילוני הפכו מסובכים יותר. בעזוז אין בית כנסת, ותושביו שבאו לגור בטבע אינם מוכנים לשמוע על הקמת עירוב הכולל עמודים וחוטים. "אנחנו מרגישים פה כמו אברהם אבינו, שהיה בודד באמונה שלו", אומר אייל. "למרות שהיחסים עם השכנים בסדר, ליישוב אין כרגע פתיחות לתחום הדתי".
איך הילדים מסתגלים למסגרת חינוכית דתית אחרי שנים של חינוך ביתי לא דתי?
"לילדים הקטנים היה קל וגם כיף לעבור מהחינוך הביתי לגנים ולבתי הספר. לילדה הגדולה היה קצת יותר קשה, ובאמת היא התחילה ללכת לבית הספר חצי שנה אחרי כל השאר. היום היא לומדת בכיתה ט' במדרשייה לבנות בירוחם. הבן, שלומד כיום בכיתה ז', למד בשנה שעברה בבית ספר דתי וזה עורר בו הרבה התנגדויות.
"השנה הוא לומד בבית הספר האזורי הלא דתי בקיבוץ משאבי שדה, ודווקא שם הוא מתחזק בזהות הדתית שלו. יש לנו גם ילד בן ארבע וחצי שהולך לגן לא דתי באחד המושבים באזור. הוא הילד היחיד בגן עם פאות וכיפה, וכשאחד הילדים העז להוריד לו אותה הוא השתולל. זה ילד עם אופי חזק שלא רואה אף אחד ממטר. בשנה הבאה, בכל אופן, הוא כבר ילך לגן חובה ביישוב דתי".
מאז השינוי הדתי בחייה, משפחת הירשפלד מרגישה צורך גדול יותר לחיי קהילה, דבר שלא כל כך קיים בעזוז. רבים מהתושבים הגיעו למקום המבודד כדי לחיות חיים אינדיווידואליים, נטולי חברה או קהילה. משפחת הירשפלד תוכל לכאורה להקל על עצמה אם תעבור לאחד מהיישובים הדתיים בנגב, אך תתקשה לעשות זאת משום שהצימרים בעזוז הם העוגן הכלכלי המשמעותי שלה כרגע.
בגלל המעמד המשפטי הלא מוסדר של כל המבנים שם, היא גם אינה יכולה למכור את הצימרים או את הבית רחב הידיים שלה. בני הזוג מודים שבשלב זה אין להם הרבה ברירות, אבל הם מעדיפים להפוך את הגורל ליעוד ולהגדיר את הישארותם בעזוז כשליחות. "אם לא נחיה כאן", אומרת אביגיל, "מי יחיה? " ואייל מוסיף: "זו שליחות כלל ישראלית".
לפני כמה שנים, בעקבות זרימה של פלשתינים מרצועת עזה לסיני, החליט פיקוד דרום לסגור את כביש מספר 10 לאורך גבול מצרים, ולמשך כמה ימים גם את כל מסלולי הטיול ואתרי התיירות הסמוכים לגבול. ההחלטה התקבלה אז בזעם בעזוז, והתושבים טענו כי לא ייתכן שאזור כה גדול של טיולים ייסגר רק בגלל מתיחות ביטחונית. כמה שבועות אחר כך נרגע המצב הביטחוני והאיסור על טיול במקום בוטל, אך תופעת המסתננים התעצמה.
בני הזוג הירשפלד מספרים על בקרים שבהם מצאו על מפתן ביתם פליטים סודנים עייפים ורעבים. לאחרונה הושלמה בניית הגדר לאורך הגבול, ותופעת המסתננים נבלמה. הגדר תרמה לאיכות החיים של תושבי האזור, והם מקווים שהיא תתרום גם לחיזוק התיירות. בעזוז, מיותר לציין, אין גדר היקפית ואין שמירה של התושבים, ולכן גדר הגבול משמעותית כאן עוד יותר מאשר לשאר היישובים באזור, שמוקפים בגדר.
לאחרונה קיימה המשפחה בר מצווה ביישוב, וחגגה עם ספר תורה, תרומת אמו של אייל, שנכתב לעילוי נשמת אביו שנפטר לפני כעשרים שנה. לשבת הבר מצווה הוזמנו אורחים מבחוץ, ולראשונה התקיימה במקום תפילת שבת במניין. מאז החזרה בתשובה גם פוקדים את הצימרים של הירשפלד יותר נופשים דתיים. "לא מזמן התארחו אצלנו חסידים של תולדות אהרן", מספר אייל. "תאר לעצמך את המראה המוזר של החסידים בלבוש הזברה מסתובבים כאן ביישוב".
חוץ מחסידים פוקדים את הצימרים גם דרוזים, בדואים ותיירים מחו"ל. רוב המבקרים באים לסופי שבוע ומעדיפים את החורף על פני הקיץ. "אנשים טועים וחושבים שבקיץ לא נעים פה", אומרת אביגיל. "הם שוכחים שאין כאן לחות כמו במרכז הארץ ושבלילות הקיץ תמיד קריר ונעים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם