מה שבאמת קרה בין כותלי ביה"ס הריאלי
ההשפלה שעברה השופטת דליה דורנר, ההערות הלא מחמיאות בתיקו האישי של אהוד מנור ושבירת המוסכמות של מפקד חיל האוויר לשעבר הרצל בודינגר. לרגל חגיגות ה-100 לבית הספר הריאלי בחיפה, פרויקט מיוחד המביא את סיפוריהם של כמה מהבוגרים המפורסמים שיצאו ממנו
כך למשל, בין 22 אלף בוגרי הריאלי ניתן למצוא 37 חתני וכלות פרס ישראל, הנשיא עזר ויצמן, ארבעה רמטכ"לים: הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי, מרדכי מקלף, חיים לסקוב ואמנון ליפקין-שחק, כמו גם 43 מקבלי עיטורים שונים. בין הבוגרים ניתן כמו כן למצוא את שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר, מפקד חיל האוויר לשעבר הרצל בודינגר, שגריר ישראל בסין מתן וילנאי, עו"ד רחל בן ארי החברה בוועדה למינוי שופטים, מנהלת בית החולים כרמל ד"ר חן שפירא והפזמונאי אהוד מנור. כאמור, חלקם הגדול הגיעו לעמדות מפתח בכל תחומי החברה, הצבא הרפואה, המדע, התקשורת, המשפטים והתעשייה והניהול.
לא רק אנשים מפורסמים ובולטים בתולדות המדינה החלו את דרכם על ספסלי הריאלי. בין כתלי בית הספר צמחו גם לא מעט רעיונות והחלטות שהיו יוצאי דופן ומקוריים לתקופתם. בריאלי הוקמה תנועת הצופים הישראלית, אשר נוסדה בשנת 1925. שם צמח הרעיון של שנת העבודה, שאליה יצאו תלמידים מבית הספר, אשר לימים הפך לשירות לאומי ולשנת שירות. בשנת 1937 הונהגה התלבושת האחידה ושנה לאחר מכן, הוקם המכון לחינוך גופני, שעל בסיסו הוקם הגדנ"ע. לימודי האזרחות והמזרחנות נוסדו אף הם בריאלי.
"זמן חיפה" מביא את סיפוריהם הססגוניים של כמה מבוגרי הריאלי, האכזבות, מעשי הקונדס, הזכרונות היפים והכואבים וכמובן הזכרונות של כמה מבוגריו היותר מפורסמים. וגם: הצצה ראשונה לכמה מהתיקים האישיים שנכתבו בזמנו על כמה מהתלמידים כמו אהוד מנור וכלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון.
הריאלי נוסד ב–1913, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. היוזמה להקמתו הייתה של "עזרה", חברה יהודית־גרמנית לא ציונית, שביקשה לסייע ליישוב היהודי בארץ-ישראל בתחילת המאה שעברה. החברה החליטה להקים בחיפה מוסד להשכלה טכנית גבוהה, על מנת לעזור ליהודי הארץ לפתח את היישוב. כדי להכשיר את הסטודנטים שעתידים היו ללמוד במוסד האקדמי, נדרשה "עזרה" להקים גם בית ספר שילמד את הילדים מקצועות ריאליים, כשאת מקצועות הקודש ילמדו בעברית ואילו את המקצועות הכלליים בשפה הגרמנית.
באותה שנה התאספו תושבי חיפה לאסיפת מחאה נגד ההחלטה. "החלטה זו היא התנקשות בנפש האומה העברית ואנו חושבים אותה לאסון לאומי", נכתב בגילוי הדעת שפורסם באותו זמן. באסיפה הוחלט לייסד בית ספר ריאלי אחר, שיהיה כולו עברי. וכך נוסד "בית הספר הריאלי העברי הראשון", בראשו הוצב ד"ר ארתור בירם, איש חינוך ומורה מברלין שעלה לשם כך ארצה.
ראשון אורחי הכבוד, שהגיע לברך את הנהלת ובוגרי הריאלי לרגל שנת המאה להיווסדו, היה נשיא המדינה שמעון פרס. באירוע המרכזי ציין פרס בדבריו כי: "אמנם אני לא בוגר בית הספר - עד כדי כך לא הגעתי... - אבל יש לי זכות לדבר בשם העם ולהגיד לכם שהעם גאה בכם, בהוריכם, בהורי הוריכם, על תרומה ייחודית ונהדרת, מפני שבמרכז החינוך לא עומדים השיעורים, אלא עומד שיעור הקומה, הערכים, האדם. אפשר ללמוד מדע – קשה ללמוד להיות בני אדם. הריאלי הוא בית ספר שמלמד אנשים להיות בני אדם. זה דבר גדול מאוד וחשוב מאוד למדינה ולעתידה".
מנכ"ל הריאלי ב-16 השנים האחרונות, רון כתרי ובוגר מחזור נ' יודע להשוות בין התקופה בה היה חניך הפנימייה הצבאית לבין היום. "הרוב השתנה כאן", אומר כתרי. עבור כתרי, בוגר מחזור נ' של בית הספר, זוהי סגירת מעגל. עם סיום לימודיו התיכוניים, כבוגר הפנימייה הצבאית, התגייס לתפקידי פיקוד. בהמשך שרת בחיל המודיעין, שם פיקד על בית הספר למודיעין . לפני 16 שנים שב כתרי לעמוד בראש המוסד החינוכי בו סיים את לימודיו 30 שנים קודם לכן.
במהלך תקופת ניהול בית הספר, כתרי נקרא לשוב לצבא ונאלץ לעזוב את הריאלי. באותה התקופה הוענקה לו דרגת תת אלוף ומונה לתפקיד דובר צה"ל. כשסיים את תפקידו, כעבור חמש שנים במהלך האינתיפאדה השנייה, שב לנהל את הריאלי. "בסופו של דבר, אנחנו בית ספר של חננות", אומר כתרי בחיוך, ובנשימה אחת מציין כי הוא בהחלט לא נמנה על "החננות" שבלטו בתחום הלימודי.
"אין לי תעודת בגרות", הוא חושף ומספר בציניות, "כי הישגיי במתמטיקה היו 'מופלאים' וכי נכשלתי בשני מקצועות חשובים: כימיה ומתמטיקה. אי אפשר לקבל תעודת בגרות עם שני ציונים שליליים, אז לא זכיתי לקבל אותה", הוא מסביר ומתנצל. מה שלמעשה "הציל" את כתרי, הייתה דווקא הקריירה הצבאית שלו שאפשרה לו להשלים תואר אקדמי ראשון ושני, גם ללא תעודת בגרות.
"בית הספר לא ייצר בהכרח תלמידים מוצלחים מאוד. הוא ייצר בני אדם, שהפכו אחר כך, מתוקף מה שקיבלו פה, לאזרחים מועילים, תורמים ומצטיינים. התובנה הזאת משמשת אותי עד היום. לא ציוניו של תלמיד הם שקובעים אלא אישיותו", אומר כתרי שמרוצה מהמהפך שעבר בית הספר.
בראיון המאה ל"זמן חיפה" מבקש כתרי להניח את העבר מאחור וליהנות דווקא מההווה. "אתגר מורכב הוא לנהל בית ספר אחד, על אחת כמה וכמה מערכת חינוכית, הכוללת ארבעה גני ילדים וששה סניפים של בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים, חטיבה עליונה ופנימייה צבאית. זהו בית הספר הריאלי העברי, שיש לי הזכות לעמוד בראשו ב-16 השנים האחרונות".
כתרי מספר כי התמורה שחלה בריאלי קרתה בין היתר גם ב-16 השנים בהן הוא משמש כמנהל. לדבריו, בית הספר שינה את פניו, ולא רק במספר התלמידים ששילש עצמו ובתנאיו הפיזיים, אלא גם ב"נוקשות הפרוסית", לדבריו, שאפיינה את המוסד בתחילת דרכו. "אני אוהב את הפתיחות כלפי האחר, את אהבת האדם ועידוד הרצון למצות את הפוטנציאל המצוי בכל אחד מאיתנו, שיש בבית הספר. אני חושב שהצלחנו להשלים מעבר מבית ספר מונוליטי של ימי העבר, למערכת חינוך גמישה, סובלנית, איכותית ופתוחה. אני גאה להוביל את המוסד הזה, על מוריו ותלמידיו, בשנת ה-100 שלו לכיוון העתיד".
את התמורה שחלה עם השנים בריאלי, מדגים כתרי בשינוי מערכת הענישה שנהוגה: "דומני כי בעבר התלמיד היה 'אשם' כמעט באופן אוטומטי. היום, כאשר טובתו נתונה לנגד עינינו, הרי השיח והשיתוף של התלמיד והוריו, קודמים למהלכי הענישה, אף כי לא נימנע מלנקוט בהם שעה שנחשוב כי הם נחוצים הם. אנו יודעים כי הגדרת גבולות ברורים ועמידה על אכיפתם, חיוניים הם במימושו של 'חינוך אמיתי'".
האם הריאלי של היום משקף את חזונו של מקימו, ד"ר ארתור בירם?
"דומני שבירם, מייסדו של בית הספר ומנהלו הראשון, היה מתמלא סיפוק אם היה מופיע בחצרנו ומגיע להתרשם מן הנעשה. עם זאת, צריך לזכור כי כמעט הכל השתנה במרוצת הדורות: השפה, החברה, מרכיבי התרבות, הטכנולוגיה והשלכותיה. דפוסי התנהלותם של האבות המייסדים בבית הספר לא היו "עוברים" היום. נזפו בנו, התלמידים, אם הלכנו על הדשא או אם כפתורי החולצה לא היו רכוסים. הסובלנות כלפי חריגות מן הנהוג והנדרש הייתה מועטה, אם בכלל. בירם ראה בבית הספר מוסד שיתרום לבניין העם בארצו ועיצובה של החברה. אני סמוך ובטוח, בכל הצניעות, כי 22 אלף בוגריו, המעורים ברובם באושייותה של החברה בישראל, מעידים על הצלחת מפעלו".
כאמור, בריאלי למדו רבים ממעצבי המדינה בתחומים רבים ונבחרים. אחת מבוגרות הריאלי היא שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר ומי שמכהנת נשיאת מועצת העיתונות הישראלית. השופטת בדימוס דורנר היא מבין אותם תלמידים שהגיעו מבתים שלא היו מבוססים כלכלית, בלשון המעטה.
עובדה הזאת הייתה בעוכריה של דורנר ובאה לידי ביטוי בכמה צלקות שהותירו בה כמה ממוריה, כמו אותה מורה לחינוך גופני כמו שדורנר נזכרת בעצב ומספרת ל"זמן חיפה": "הייתי עולה חדשה כשהגעתי ללמוד בריאלי. יום אחד המורה להתעמלות פנתה אליי ואמרה לי: 'קומי', אז קמתי והיא פנתה ואמרה לכולם: 'רואים? ככה לא מתלבשים'. אז היא הצביעה על נערה אחרת ואמרה: 'ככה מתלבשים'. אני לא אשכח את זה עד מותי", אומרת דורנר.
לדורנר, עולה חדשה כפי שציינו, לא היה קל להשתלב בריאלי. "לא קיבלו אותי ולא קלטו אותי, אולי גם בגללי", פוסקת דורנר ומנסה להסביר. "מרבית התלמידים היו ממשפחות מבוססות, אבל לנו לא היה מקור הכנסה, לא היו לי חיים חברתיים ולא היו לי חברים וחברות. למען האמת, כשהתגייסתי לצבא בגיל 17 שמחתי מאוד לעזוב את חיפה", היא מתוודה.
עם זאת, כמו כל המרואיינים בכתבה, גם לשופטת דורנר יש מילה טובה על הריאלי, במיוחד בהיבט הלימודי. "למרות זאת, בית הספר הריאלי היה מאוד משמעותי מבחינת הלימודים שלי. היו שם מורים מאוד מרשימים ובזכותם, עד היום, אני יכולה לקרוא את התנ"ך כמו ספרות. בזכותם נפתח לי עולם של פילוסופיה. זה לא צחוק", היא מציינת.
באילו כלים צייד אותך בית הספר באופן אישי?
"בית הספר הזה חינך אותנו לאיזון נכון בין יהדות ודמוקרטיה. למדנו על מדינת ישראל, על יהדות ועל פטריוטיות אבל בנוסף חינכו אותנו על ערכים של חירות האדם ולימדו אותנו מה זאת דמוקרטיה במיוחד כשהקימו מועצת תלמידים".
להקמת מועצת התלמידים, כמו גם לשינויים ליברליים אחרים, היה אחראי יוסף בנטואיץ', מנהלו השני של בית הספר שכיהן בתפקיד בין 49' ל–55'. בנו, פרופ' צבי בנטואיץ', מבכירי חוקרי האיידס בישראל, היה אף הוא תלמיד הריאלי. "על כל חידוש שאבי הכניס, הייתי חוטף על הראש מהחברים", נזכר בחיוך בנטואיץ' הבן. "אבל היו שם חידושים מרעישים כמו מועצת תלמידים, חיבור שנתי, הקטנת המשקל של הבחינות ויום חופשי בשבוע - מושגים מהפכניים בימים ההם", הוא אומר בגאווה.
להרצל בודינגר, בוגר מחזור ז' של הפנימייה הצבאית ולימים מפקד חיל האוויר, יש רק דברים טובים לומר על הריאלי. מבחינתו בית הספר: "הציל את חיי באותה תקופה". "נולדתי וגדלתי בקריית מוצקין אבל בית הספר היחיד שהיה שם, היה 'עממי אחדות'", נזכר בודינגר. "מאוד רציתי ללמוד בבית הספר הטכנולוגי בוסמ"ת בחיפה, שנחשב מאוד יוקרתי בזמנו, אבל אבי שהיה ממקימי משטרת ישראל נאלץ לעבור עם משפחתי לטבריה, בשל תפקיד שקידם אותו בעבודה לכן החלטתי שאני אלמד בתיכון בפנימייה הצבאית.
"אמרתי לעצמי שאלך ללמוד בכיתה ט' בריאלי ומשם אמשיך לתיכון בפנימייה של הריאלי. בדיעבד, זו הייתה החלטה נכונה", מודה בודינגר. "כיוון שאחרי שנתיים בטבריה, אבי נשלח להקים את המשטרה במה שנקרא אז חבש, לימים אתיופיה. אין לי מושג מה היה יוצא ממני, אילו הייתי נוסע עם הוריי ושני אחיי הצעירים לחבש", מתוודה.
"המעבר מעממי אחדות בקריית מוצקין לריאלי היה לא פשוט", מוסיף מפקד חיל האוויר לשעבר. "לקחתי על עצמי משימה מאתגרת ואכן עמדתי בה. במהלך כל החופש הגדול, בין כתה ח' ל-ט', למדתי מתמטיקה ואנגלית בקצב מטורף על מנת להדביק את פערי הלימוד. בנוסף, היה עלי להגיע לרמה של בני השכבה שלי בערבית, למרות שעד אז לא למדתי את המקצוע. הייתי צריך להדביק פער של שלוש שנות לימוד ועבדתי קשה מאוד.
"למדתי מידי יום עד 02.00 לפנות בוקר ובסיום חופשת הקיץ עברתי את מבחני הקבלה בהצלחה והתקבלתי לריאלי, ועוד למגמה ריאלית כשמקצועות הפיזיקה והמתמטיקה היו העיקריים. כיוון שהורי גרו בטבריה, גרתי אצל הדודים בחיפה ורק בסיום כיתה ט' נגשתי למיונים והתקבלתי לפנימייה הצבאית של הריאלי".
איך הייתה החוויה בפנימייה?
(צוחק) "אני חושב שלא הבנתי אז כמה תלול הקיר שאני מטפס עליו".
לצד השבחים שחולק בודינגר לריאלי על רמת הלמידה, הכלים להגשת עבודות והרצינות שנדרשה ממנו כתלמיד צעיר, הוא מציין גם את ההכנה לחיים הצבאיים. "יחסית לאלו שהגיעו משאר חלקי הארץ, תלמידי הריאלי -לא רק בוגרי הפנימייה הצבאית - הגיעו מוכנים לצה"ל. גם בשיעורי הספורט ובמיוחד בשיעורי הגדנ"ע, עבדו אתנו על כושר גופני לכן היה לנו פור על כל האחרים".
לצד המשמעת והנוקשות שאפיינה במיוחד את המדריכים לחניכי הפנימייה, בודינגר מציין כי "משמעת צבאית" זו לא כוונה רק כלפי תלמידי הפנימייה אלא גם לשאר התלמידים בבית הספר. "התייחסו אלינו כאל בוגרים מגילנו. נדרשנו להגיש עבודות ברמה גבוהה מאוד. אני זוכר שעבדתי עם חבר על עבודה בנושא משק האנרגיה, זה היה פרויקט גדול על בתי הזיקוק. למדנו על נפט, זיקוקו ומוצריו והגשנו עבודה אקדמית ברמה גבוהה. בחנו אותנו לא רק בתוכן שנכתב בעבודה אלא גם על אופן הגשתה".
בודינגר, שבילדותו חלם להיות טייס ובנעוריו היה בגדנ"ע אוויר, נאלץ להיפרד מהחלום באופן זמני כאשר הגיע לפנימייה של הריאלי. באותה תקופה, הוא מספר, חניכי הפנימייה כוונו לגייסות השריון. "הכל התעורר מחדש", הוא משחזר, "כשבכיתה י"ב לקחו אותנו לסיורים בבסיסים צבאים, כיוון שאז נהגו להתחשב יותר בבקשות שלנו. הגענו לבסיס חיל האוויר ברמת דוד ומפקד הטייסת הציג בפנינו את קורס הטייס. הוא הסביר לנו כמה הם זקוקים לטייסים וחזר על הסיסמא: 'הטובים לטייס'. לרגע נשמע כאילו הייתה לו פליטת פה כשאמר: 'חבל על הדברים שאני אומר לכם, כי אתם ממילא תלכו לשריון'. באותו רגע אני ועוד שניים בני המחזור שלי, התנדבנו לקורס טייס ושלושתנו עברנו. מכאן ההמשך כבר ידוע", מסכם בודינגר בחיוך.
בניגוד לשאר הבוגרים המנסים ליצור לריאלי דימוי של ביה"ס שכולם נהגו ללמוד ולשקוד בו על הלימודים, דווקא בוגריו, אלה שהגיעו לעמדות מפתח בחברה הישראלית והביאו כבוד לעיר חיפה, הם אלה שיודעים לספר גם על הצד האחר של המטבע.
כזו היא עו"ד רחל בן ארי, בוגרת מחזור נ"ו, אשר מספרת על הריאלי בהתלהבות שקשה לתאר, אבל לאו דווקא על הצד הלימודי שבו אלא דווקא על הצד החברתי שבו. לדבריה, הצד הלימודי חינוכי אינו נותר חקוק בזיכרונה כי הריאלי עבורה הוא חברים וערכים. "כיוון שהייתה משמעת מאוד נוקשה, זה הביא אותנו דווקא למתוח את הגבולות על ידי מעשי קונדס", מתוודה בן ארי.
לדברי בן ארי, היא למדה בכיתה מאוד דעתנית, מה שמכונה היום "כיתה ברדקיסטית". "היינו עם כל הסממנים של מרד נעורים", מודה בחיוך בן ארי. "הצד החברתי היה המוטיב החזק ביותר שלה כי הלימודים אף פעם לא היו בראש סדר העדיפויות שלנו. מבחינה אישית, פעילות חברתית, ערכית, מעורבות וההגנה על זכויות אלה דברים שכן עניינו אותי".
מה הזיכרון הכי חזק שלך מהריאלי?
"מכיוון שלמדתי בכיתה דעתנית שנלחמת על זכויות ונאבקת לשינויים, אחד הדברים שזכורים לי היטב, הוא עיתון מחתרת שהוצאנו. העיתון כלל לא מעט דברי ביקורת על בית הספר, בהומור אמנם, אך בפירוש לא בצורה זולה".
מה הם אותם מעשים יוצאי דופן שנתפסו אז כמעשי קונדס?
"חל איסור להגיע לבית הספר בנעלי ספורט לכל היום. ההנהלה טענה שזה לא בריא מכיוון שמזיעים בנעלים שהיו אז של 'המגפר'. אביו של אחד התלמידים היה אורתופד ידוע והצלחנו להביא ממנו אישור שאין בעיה ללכת עם נעלי ספורט כי שלושת החורים לאוורור בנעל מספיקים. למרות האיסור המפורש שחל על הגעה בנעלי ספורט לבית הספר, פרט לשיעורי ספורט, הגענו כולנו מצוידים במסמך הרפואי שהביא אחד התלמידים.
"הוראה נוספת של אחד ממנהלי סניף אחוזה היתה שלא להתנדנד על הכיסאות. בכל פעם שהוא היה נכנס לכיתה, אחד התלמידים היה מסמן לכולם, וכל הכיתה ללא יוצא מן הכלל החלה להתנדנד על הכיסאות. כששאלנו אותו מדוע הוא אוסר זאת עלינו הוא השיב שאנו עלולים ליפול. ענינו לו שאנחנו בוגרים וזה על אחריותנו. בכל המקרים אני לא זוכרת את הענישה שליוותה את המרד הזה אבל אני כן זוכרת שפעם נקראתי לשיחה בחדרו של מנהל בית הספר האגדי שפירא. כל מי שהוזמן לשיחה אצל שפירא, צוין בספר המחזור.
"היום במבט לאחור של בוגרת, אני מבינה שהחליטו בהנהלה לקרוא לקבוצה של תלמידים מורדים לשיחות מוטיבציה, על מנת להכשיר אותנו כמנהיגים חיוביים. אז ראינו בזה פגיעה בנו אבל היום אני מבינה שההנהלה הבינה שעליה לחבור לקבוצה החזקה על מנת לדכא את שאר המרדנים. רכזת שכבה מסוימת סירבה להיכנס אלינו לכיתה כי עשינו לה דברים איומים. למורים לא היה קל עם הכיתה שלנו", אומרת בטון מתנצל בן ארי. "לעומת זאת, המורה המיתולוגית, נעמי סורוקה, תמיד ציינה שהיא אוהבת להיכנס לכיתה שלנו ושכיף לה ללמד אותנו מאשר את הכיתה הספרותית החנונית", אומרת עו"ד בן ארי בסיפוק.
לצד דברי השבח על החינוך בריאלי, על הדגש לערכים וכבוד לזולת, בן ארי אינה חוסכת ביקורת בנושא לימודי האנגלית. "יש לי ביקורת גדולה על לימודי השפה האנגלית בבית הספר", היא מציינת ושוחטת פרה קדושה שאיש לא העז עד כה למתוח עליה בקורת שהרי אחד הדברים שתמיד נאמרו בשבחו של ביה"ס זה ש"הריאלי" מכין את בוגריו ללימודים באקדמיה ולכן מלמדים שם אנגלית ברמת שפת אם.
אז במרחק הזמן מסתבר שבריאלי אינם חפים מטעויות. "בביה"ס שמו דגש גדול על דקדוק אנגלי אך לצערי הרב היה חוסר עצום בניהול שיחות ולקסיקון יומיומי, עד כדי כך שפחדנו להוציא משפט מהפה פן חלילה נטעה דקדוקית", מסכמת בן ארי.
גם ד"ר חן שפירא, בוגרת מחזור נ"ב וכיום מנהלת בית חולים "כרמל", אינה מדגישה את הצד הלימודי שבביה"ס אלא זוכרת בעיקר את הפן החברתי, כמו חלק ניכר מבוגרי הריאלי. "הריאלי בשבילי היה מקום שלימד אותנו ללמוד", מציינת שפירא.
"יצאתי ממנו עם כלים שאפשרו לי לעבור את השנתיים הראשונות בטכניון ללא כל מאמץ. בריאלי קבלתי כלים שאפשרו לנו ללמוד באופן עצמאי עם ערכים ותרבות. המקום היה בהרבה מובנים בית חינוך כי החינוך למצוינות היה אחד מאבני הדרך". למרות כל הסופרלטיבים על הריאלי, שפירא מתוודה בחיוך כי: "אני בעיקר זוכרת את השעות הרבות שביליתי בדשא עם המטקות".
מה היה מעשה הקונדס שהכי זכור לך ומה היה העונש?
"כשלמדתי בתיכון אחוזה, הכיתה הייתה ממוקמת בקומה האחרונה של הבניין, משם הייתה יציאה לגג שהייתה מסורגת. קבוצת תלמידים, בתוכה גם אני, השתחלה לגג דרך הסורגים לנפוש שם בהפסקה. לא שמנו לב שהמורה הגיע וזה היה מורה שאי אפשר היה להיכנס אחריו לשיעור. נלכדנו על הגג ועמדנו על קיר בין שתי כיתות, על מנת שלא יראו אותנו. לאחר מכן השתחלנו דרך כיתה מקבילה, נכנסנו לכיתה באיחור וכמובן שקיבלנו עונש להכין עבודה של מאות עמודים בהיסטוריה. אלה היו העונשים שהיו נהוגים אז", מספרת ד"ר שפירא בחיוך מנצח.
בית הספר הריאלי הוא אחד מבתי הספר הבודדים בארץ שהקים ארכיון בוגרים שמתעד את ההיסטוריה שלו לדורותיו. בארכיון מצויים אלפי תיקים שבהם נשמרו מסמכים מההיסטוריה של בית הספר, תמונות וספרי מחזור, פרוטוקולים של ישיבות הנהלה, כרטיסיות בריאות, “תיקי התפתחות הילד” ותיקים אישיים של בוגרי בית הספר.
לרגל חגיגות המאה לבית הספר התקבלה הסכמתם של מספר בוגרים בולטים, או של בני משפחותיהם, לפרסם הערות מתיקיהם האישיים ו"זמן חיפה" מביא לכם לראשונה הצצה לכמה מתיקיהם האישיים של כמה שמות ידועים מבין בוגרי "הריאלי". אחד מהתיקים האישיים שנחשפים בהסכמת המשפחה, הוא זה של הפזמונאי אהוד מנור ז"ל, בוגר מחזור מ' (1959) שנמנה על תלמידי החוץ של בית הספר.
מנור, בן בנימינה, התגורר בחיפה בגפו בזמן לימודיו בריאלי. על פי הערות מוריו ניתן ללמוד כי מנור הצעיר הקדיש את זמנו לאו דווקא ללימודים. “אינו עובד בצורה מסודרת מפני שאין עליו פיקוח", נכתב עליו בתיקו האישי, ובנוסף: “הנער הינו בלי השגחה כאן ואינו לומד". עוד ציינה המורה בהערות: “הוא נמצא בחיפה אצל אנשים זרים".
אמו של מנור הוזמנה לשיחה עם הנהלת בית הספר ודווחה על המצב. הדברים שנאמרו לה באותה פגישה נרשמו בתיקו האישי בזו הלשון: “הודעתי לה שהנער אינו עובד די הצורך", נכתב. על התגובה של אמו נכתב: "אמו הסבירה שהוא כותב בקביעות בעיתון ‘קולנוע’ ומרוויח יפה וכן הוא מוקף תמיד בנות". עוד ציינו בתיקו האישי כי בשיחה שהתקיימה בנוכחותו של התלמיד, "הוא פרץ בבכי מר". "מות אביו השאיר פצע עמוק בלבו. יש לנהוג בו בזהירות ולהתחשב במצבו", נכתב בתיקו של מנור.
מנור לא היה לבדו. כך גם פרופ’ רות גביזון, כלת פרס ישראל למשפטים, שלמדה במחזור מ”ג (1962). בתיקה האישי של גביזון, שהייתה תלמידה מצטיינת, נרשם תשע שנים לפני שסיימה את לימודיה בריאלי כי היא: "צעירה מכל בני כיתתה אבל אף על פי כן עולה עליהם בהבנתה. מוכשרת מאוד בלימודיה, בעלת אמביציה רבה, מהווה כוח חיובי בחברה וצנועה". לצד הצלחתה בלימודים, היא תוארה גם כ: "חסרת דמיון וחסרת כישרון לתאר דברים".
שנה לאחר מכן נרשם בתיקה האישי כי: "היא הבת הטובה ביותר בכיתה" ואף הוקפצה כיתה באותה שנה. עוד נכתב: "היא מוכשרת ביותר בכל השטחים, קנאית לציוניה, מקבלת תפקידים וממלאה אותם ברצון אך אינה מבקשת תפקידים. אינה בטוחה בעצמה בחברה".
מוקי גרדינגר, הבעלים והמנכ"ל של תיאטראות ישראל ומי שמכן היום כיו"ר הדירקטוריון של הריאלי, הוא בין התלמידים הבודדים שלמדו בכל סניפי הריאלי, החל מסניף הדר, מרכז הכרמל, אחוזה ובית בירם. "יש לי המון זיכרונות מהריאלי ואפשר לומר שהצלחתי לגעת בכל הסניפים", הוא מציין. "למרות שלא הייתי מהתלמידים המצטיינים בתיכון, מאוד שמחתי לחזור ולסייע לריאלי בזמן שנדרשתי לכך".
ציינת שלא הצטיינת בלימודיך אבל באילו כלים לחיים צייד אותך הריאלי?
"הריאלי לימד אותי כיצד ללמוד, איך לגשת לבעיות וכיצד להגיש נייר עבודה. אפילו כשלמדתי באוניברסיטה העברית, אחד המרצים שאל אותי אם אני בוגר הריאלי והסביר לי שהוא הבחין בדרך בה אני מגיש עבודה והבין שלמדתי בריאלי".
על מה אתה מרגיש חב לריאלי?
"למרות מה שנטען על היחס הקר משהו לתלמידים, אני יכול לספר שבתקופת התיכון כשלא הצטיינתי בלימודים וסטיתי מהדרך, מנהל בית הספר שפירא האגדי, שהיה דמות מיתולוגית, אימץ אותי כתלמיד וליווה אותי לאורך כל הדרך על מנת שאעשה תעודת בגרות. במבט לאחור, למרות מה שנאמר עליו, אני חושב שהוא היה די ליברלי ובפעילות שלי היום בבית הספר אני רואה סוג של סגירת מעגל".
גם הרב אבי רונצקי, בוגר מחזור נ', בוגר הפנימייה הצבאית ובן מחזור של רון כתרי ומי שהיה לרב הראשי של צה"ל, המום מהשינוי שחל ביחסי מורה תלמיד ב"ריאלי" במהלך השנים. "מי היה מעז לקרוא למנהל שפירא בשמו? היום התלמידים קוראים לכתרי 'רוני', בהפסקות", אומר רונצקי. לפני תפקיד הרב הראשי היה רונצקי מ"פ בסיירת שקד ובתום מלחמת יום הכיפורים הוא חיפש את שורשיו וחזר בתשובה. את ההתקרבות לדת, זוקף רונצקי ללימודיו בריאלי.
"החזרה בתשובה אינה מקרית", מסביר הרב רונצקי ומזכיר לאלה שהספיקו לשכוח: "הריאלי תמיד דיבר וחינך לערכים. היינו בית הספר החילוני היחיד, שחייב לחבוש כיפה בשיעורי תנ"ך. חונכנו לעשייה למען העם והקהילה. אפילו התלבושת האחידה, שבזמנו לא הייתה נהוגה בכל מוסדות החינוך, הונהגה מתוך הסתכלות של מתן תחושה של שייכות, שאתה חלק ממשהו. בית הספר נתן הרבה מקום לביטוי עצמי.
"גם מהמקום שאני נמצא בו היום, כרבה של קהילה בהתנחלות וכרב הראשי של צה"ל לשעבר, אני רואה את היסודות של הריאלי שחינך למורשת ישראל והקפיד על תפילת בוקר למרות שהיה מוסד חילוני בהגדרתו. הריאלי מבחינתי היא שמורת טבע".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום חיפה והקריות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם