ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

יציע הכבוד: תעשו כבוד לפרלמנט כדורגלני העבר

כבר 56 שנה נפגשים מדי שבוע חברי פרלמנט כדורגלני העבר של מכבי תל אביב, רובם בשנות ה-80 לחייהם, ב"קפה מאיר" בדיזנגוף. בין ויכוח על פרטים היסטוריים לדיון על זהות הקבוצה שתיקח אליפות, הם נזכרים גם בשישה ממשתתפי המפגשים, שהלכו לעולמם בשנה האחרונה

"רק מכבי תל אביב", מכריע בנחרצות משה בשאלת "מי תיקח אליפות העונה?". "לא, זה או מכבי או חיפה", עונה לו חברו יוסקקה. ויכוחים מהסוג הזה הם עניין שכיח למדי בשולחנות בתי קפה בקרב אותם פרלמנטים, קבוצות של חברים שנפגשים במועדים קבועים, סתם כדי לקשקש בענייני היום. אין-ספור פרלמנטים מהסוג הזה אפשר לפגוש בבתי קפה בארץ, אבל זה של "קפה מאיר" בדיזנגוף הוא כנראה אחד המיוחדים שבהם.

קודם כול, בגלל הוותק: 56 שנה, והספירה נמשכת. שנית, חברי הפרלמנט הם כולם ספורטאי עבר, רובם כדורגלני מכבי תל אביב משנות ה-40 וה-50. ודבר נוסף שחייבים לציין: לטענת המשתתפים, שום חבר מעולם לא עזב את הפרלמנט. "מהקבוצה הזאת רק המוות משחרר", צוחק רחביה רוזנבוים, צעיר חברי הפרלמנט, או-טו-טו בן 80.

הם נפגשים בכל יום שלישי בין חמש לשבע בערב, פותחים עיתון, לאו דווקא את מוסף הספורט, ומתחילים לדבר על ענייני היום, מתווכחים קצת. פרלמנט, בקיצור.

עד לפני שנה הקבוצה מנתה 21 חברים, רובם אנשי מכבי בכדורגל, אבל לשורותיהם הסתננו גם נציגי מכבי כדוריד, כדורמים, ואפילו, שומו שמים, נציגים מהפועל תל אביב. בשנה האחרונה נפטרו, בזה אחר זה, שישה מחברי הפרלמנט, בהם יצחק שניאור, ישראל אייזנמן ומאמן הכדורגל המיתולוגי עמנואל שפר, מי שאימן את נבחרת ישראל בסוף שנות ה-60 והוביל אותה למונדיאל היחיד שבו השתתפה, זה של 1970. שפר נפטר בסוף דצמבר האחרון.

"בהחלט שמים לב שהמפגשים שלנו קצת הצטמצמו בשנה האחרונה", אומר ישראל חליבנר (84), כדורגלן ומאמן מכבי בעברו. "זה לא נעים כי אנחנו חברים כבר עשרות שנים והתרגלנו להתראות כל שבוע. חסרונו של כל אחד שנפטר מורגש כאן היטב".

"אנחנו מאוד קרובים, החברים שמגיעים למפגשים האלה", מוסיף רוזנבוים, כדורגלן ומאמן הפועל תל אביב לשעבר. "באזכרות של לא מעט מהחברים שנפטרו השנה אני אמרתי דברי הספד".

כאמור, למעלה מיובל חלף מאז הכירו לראשונה חברי הפרלמנט, בשנת 1950. באותה שנה התקיימו בישראל משחקי המכבייה, שאליהם הגיעה גם נבחרת דרום אפריקה. בסיום ההתמודדות שלה מול ישראל אנשי הנבחרת הדרום-אפריקנית, שהתלהבו מהאירוח, הזמינו את שחקני מכבי לביקור גומלין במדינתם. הטיול בדרום אפריקה הגיע כעבור מספר שנים, ובמהלכו בילו שחקני הנבחרת שעות ארוכות זה בחברת זה. הקשר החברי נשמר גם בארץ. רובם שיחקו יחד באותה הקבוצה - מכבי תל אביב - והתראו בכל יום באימונים. אבל זה לא הספיק להם, והם החלו להיפגש גם בשעות הצהריים מדי פעם.

הפרלמנט הממוסד, שאליו הוזמנו כל אנשי הקליקה שנוצרה בדרום אפריקה, התכנס לראשונה רק ביום העצמאות של 1957. המפגש היה הצלחה גדולה, והחבר'ה החליטו להפוך את זה למסורת: פעם בשנה, בכל יום עצמאות, הם יקיימו מפגש משותף. לא היה להם צורך בתדירות גבוהה יותר שכן הם התראו באימונים על בסיס יומי.

בשנת 1964, לאחר שרובם פרשו ממשחק פעיל, הם החליטו להתכנס לעתים קרובות יותר והחליטו על יום ושעה קבועים: כל שלישי בחמש אחר הצהריים. הלוקיישן הראשון של המפגשים היה "קפה שטרן", שפעל בשוק הכרמל, ומאז הם נדדו לא מעט בין בתי הקפה בעיר. התחנה האחרונה, נכון להיום, היא "קפה מאיר" בדיזנגוף. "בכל פעם החלפנו את המקום מסיבות שונות", מסביר ברוך עזרתי (93), לשעבר במחלקת הנוער הצהובה. "השינויים האלה טובים כדי להחליף את האווירה".

רובם שיחקו כדורגל עוד לפני קום המדינה בליגת ארץ ישראל. הקבוצות ששיחקו בליגה הזו היו גם הישראליות - הפועל תל אביב, מכבי תל אביב, בית"ר תל אביב ואחרות, גם הערביות - נשיונל ספורט קלאב יפו, שבאב אל ערב ועוד, וגם קבוצות מטעם המנדט הבריטי, ובהן המשטרה הבריטית, האלופה הראשונה של ליגת ארץ ישראל. "בתקופה ההיא, לפני הקמת המדינה, דווקא כן הסתדרנו עם הערבים", אומר יוסק'ה גולדשטיין (81), כדורגלן עבר במכבי ובנבחרת ישראל. "לא הייתה עוינות בין הקבוצות במגרשים וגם לא מחוץ למגרשים".

"גם כשהתמודדנו מול האנגלים לא הרגשנו שום עוינות במגרשים", מוסיף רוזנבוים. "בקבוצות האלה אמנם שיחקו שחקנים מטעם הצבא הבריטי, אבל היו שם שחקנים ענקיים, שהגיעו בסופו של דבר לנבחרת אנגליה כמו סטנלי מתיוס וטום פיני. בתקופת המחתרות דווקא התחיל לחץ מצד הצבא הבריטי. אגב, בעקבות לחץ של האנגלים בית"ר תל אביב נאלצה לשנות את השם שלה ל'נורדיה תל אביב'. הם לא היו מוכנים שהמילה בית"ר תוזכר בשם הקבוצה. זו המשמעות של המפגשים האלה - להיזכר בתקופה ההיא כיוון שכולנו מגיעים מאותו הדור.

"הזיכרונות שלי מוכרים לכל אחד מהאחרים כאן. שייע פורת (עיתונאי ספורט לשעבר ב'מעריב') לדוגמה, שיחק איתי בנוער של הפועל תל אביב, ולכן איתו אני יכול לדבר על דברים מהתקופה ההיא שאף אחד לא יכול להבין. אגב, יש לנו גם זיכרונות שאינם קשורים לכדורגל. אני זוכר, לדוגמה, גם את היום של ההכרזה על הקמת המדינה, איך התכנסנו בכיכר מגן דוד ורקדנו כולנו ביחד. מספיק שאחד מאיתנו ידבר על השנים האלה וכולם זוכרים".

"מעטים במדינה מכירים את ליגת ארץ ישראל, שהייתה קיימת לפני מלחמת השחרור, אבל בשולחן הזה כולם זוכרים אותה", אומר שמואל ישראלי (84), קשר הקבוצה בשנות ה-50. "היו בה בעיקר קבוצות מתל אביב ומירושלים ועוד איזה שתיים מרחובות ונס ציונה. השאר לא היו קבוצות של יהודים, אבל בנבחרת ארץ ישראל של אותה התקופה היה אפילו שוער ערבי מיפו בשם מונדרס".

פורת: "לפני הקמת המדינה הערבים והיהודים שיחקו כדורגל זה עם זה וחיו בשלום ובלי בעיות". זה השלב שבו מתעורר הוויכוח הראשון של המפגש השבועי, עניין שגרתי לרוב. רוזנבוים לא זוכר שהיו התמודדויות בליגה של קבוצות יהודיות מול ערביות וטוען שחבריו מתבלבלים. "מצד שני, אני הכי צעיר כאן", הוא מסייג. "אז אולי הם זוכרים יותר טוב ממני. בכל אופן, אני לא זוכר שקבוצות ערביות השתתפו בליגה הישראלית".

"מה איתך?" עונה לו גולדשטיין, "בוודאי שהן השתתפו. אני זוכר את המשחקים האלה". "אם הקבוצות של הערבים השתתפו, אז איזה מקום הן תפסו בטבלה?" מקשה רוזנבוים. "לא זוכר בדיוק, משהו באמצע", אומר גולדשטיין. "אני לא מבין על מה אתם מדברים בכלל. אתם מתווכחים על דברים שאני יודע בוודאות. לא היו שתי ליגות נפרדות, אלא אחת. בעצם, הייתה תקופה שבה כן היו שתי ליגות נפרדות, אבל לא של ערבים ויהודים. הייתה ליגה אחת של מכבי וליגה אחת של הפועל, שלא הסכימו לשחק באותה הליגה בגלל סכסוכים לא ברורים של עסקנים בשני המועדונים".

חברי הפרלמנט נזכרים שגם בימים של מלחמת השחרור, כשתל אביב ויפו היו שטחי אש, הם המשיכו לשחק. "וגם הקהל היה מגיע בהמוניו", אומר רוזנבוים. "במשחקים חשובים אני זוכר שהיית פשוט רואה את כל תושבי תל אביב נוהרים לכיוון האצטדיון בהליכה רגלית. היה ברור לך לאן הם הולכים. היו מותחים חבל מסביב לכניסה לאצטדיון באסה (שעל חורבותיו נבנה בלומפילד, ש"ג), שבו היינו משחקים. אני יליד שכונת שפירא, אז אני מכיר את כל הדרכים להגיע לכל מקום בעיר. לפני משחקים חשובים הייתי הולך עם כמה חברים לירקון ומשתמש בסירה כדי להגיע אל הצד השני. בצד השני היה גשר שהוביל אותנו לתוך האצטדיון".

"גם אני זוכר את זה", מוסיף שמואלי. "זה היה ליד רדינג. משם היה אפשר להיכנס לאצטדיון". גולדשטיין: "הרבה מאוד קהל היה מגיע לראות את המשחקים. אני זוכר שהיה לנו משחק נגד אחת הקבוצות האנגליות במכבייה, והגיעו כל כך הרבה צופים עד שטריבונת העץ התמוטטה. האצטדיון היה פשוט מפוצץ".

רוזנבוים: "אני זוכר במיוחד את המשחק הראשון שלי באצטדיון באסה ביפו. לפני הכיבוש לא הגענו לשם, אבל מיד אחרי הכיבוש על ידי ההגנה, אישרו לנו להגיע לשם. כמובן שהיית יכול להיכנס ליפו באותם ימים רק עם צו כי המשיכו לירות עלינו יריות צלפים מהגגות. אבל אנחנו, ככדורגלנים, קיבלנו אישור להגיע".

פורת: "אני גרתי אז ברחוב פלורנטין, והייתי הולך בכל בוקר לבית ספר תחכמוני. בכל פעם שעברתי דרך רחוב הרצל, פתאום היה מתחיל מטח יריות לעברנו מכיוון גבעת הרצל. זה היה מפחיד".

איך היה לשחק באצטדיון ביפו לאחר הכיבוש?
רוזנבוים: "אין אפשרות לתאר. זו הייתה הרגשה יוצאת מהכלל".

פורת: "לפני הכיבוש האצטדיון היה מגרש ערבי של הקבוצה היפואית. הייתי אז בגדנ"ע, וכיוון שהגדנ"ע קשור איכשהו לצבא נתנו לנו להיכנס לשם פעמיים בשבוע כדי להתאמן. המשטרה הייתה מאבטחת את הכניסה ליפו מרחוב סלמה שעל הגבול".

רוזנבוים: "אבל חייבים להודות שזה היה מגרש גרוע. המילה 'באסה' בערבית היא ביצה. בימים גשומים היו אומרים לנו להאזין לרדיו כדי לבדוק אם בוטל המשחק או לא".

מתוך 15 החברים שנותרו בפרלמנט, מגיעים בדרך כלל שמונה-תשעה חברים לכל מפגש. לפרלמנט האקסקלוסיבי מגיעים בשיטת חבר מביא חבר - חברי הקבוצה פונים לאנשים שעשויים להתאים ומציעים להם להגיע למפגש. "מי שבא לכאן כבר לא רוצה ללכת", אומר חליבנר. "אני יכול להגיד שבאופן אישי מאוד נקשרתי לחבר'ה האלה. אני נעזר בהליכון כדי ללכת, אבל זה שווה לי את המאמץ להגיע לכאן כל שבוע".

איך קרה שהגיעו לכאן גם אנשי הפועל תל אביב?
"אם מישהו רוצה להצטרף אלינו, אנחנו לא אומרים לו לא. אנחנו מקבלים בברכה כל אחד שיכול לתרום למפגשים שלנו, ולא משנה באיזו קבוצה הוא שיחק".

רוזנבוים: "כשראיתי איך מתייחסים אנשי הקבוצה פה אחד לשני ואיך הם דואגים אחד לשני - החלטתי להגיע לכאן גם בעצמי".

וגם בתקופה שעדיין שיחקתם התערבבתם ככה?
"אני הצטרפתי רק לאחר שפרשתי מכדורגל. אף אחד לא היה יכול להגיד לך למי להתחבר בשעות הפנאי שלך. אבל מה שכן - לא היה אפשרי לעבור מקבוצה לקבוצה. זה לא כמו היום ששחקנים חוצים את הקווים בלי בעיה. אז קבוצות לא היו נותנות שחרור לשחקנים שלהן".

בחזרה לימים של היום: אנחנו יושבים ביחד כבר שעתיים ועוד לא ניתחנו את מכבי העכשווית.
רוזנבוים: "למי יש סיכוי לקחת אליפות? לפני חודשיים הייתי אומר לך ש-100 אחוז שזו מכבי. היום, לאור ההצלחה הגדולה של מכבי חיפה, אני אומר שזו או מכבי תל אביב או מכבי חיפה".

"רק מכבי", אומר בנחרצות משה (מויזס) רש, לשעבר מאמן קבוצת הכדוריד של הצהובים. "בשנה שעברה לא הייתי אומר את זה, אבל עכשיו הם נראים הכי טוב".

גולדשטיין: "מי שתיקח אליפות היא מכבי או חיפה. הייתי שמח להגיע למשחקים של מכבי. יש לי כרטיס כבוד, אבל אני לא יכול להגיע בגלל הרגל. אין מקומות לנכים, צריך לעלות בטריבונה ואני לא יכול".

עזרתי: "לפי דעתי, מכבי הולכת בדרך הנכונה. לכל משחק שלה אני מגיע. מהשעה 8:30 אני נמצא באוניברסיטה ורואה משחקים של קבוצות ילדים, נערים ונוער".

עד מתי הפרלמנט ימשיך להיפגש?
גולדשטיין: "המפגשים האלה לא יסתיימו מעצמם. זאת לא אפיזודה חולפת. זה משהו קבוע, אז כל עוד אנחנו נהיה כאן. הקבוצה הזאת תמשיך להתכנס עד האחרון שבנו".

רוזנבוים: "אנחנו יכולים להקים גם מפלגה ביחד. הרי הייתה גם מפלגת גמלאים, אז למה שאנחנו לא נוכל?"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...