עדיין יורק על הציונות? הווידוי של סולן יוסלס איי.די
בשנה הבאה תחגוג להקת הפאנק "יוסלס איי.דיי" שני עשורים לפעילותה. בראיון מיוחד מספר סולנה, יותם בן חורין, על אלבום הסולו החדש, על ההופעות ביפן, על העבודה עם דני סנדרסון וגם חוזר לראיון הפרובוקטיבי שבו הצהירו: "אנחנו משתינים על מצבות ויורקים על הציונות" ("כמעט לא זוכרים לנו את זה, וגם אם כן - זין על זה")
זו הסיבה שבאוקטובר הוא שיחרר, דרך החברה האמריקאית "הארדליין אנטרטיימנט", את אלבום הבכורה שלו "distant lover" או בתרגום חופשי: "אוהב מרחוק". בסוף החודש אמור לצאת האלבום גם בישראל, חגיגה שהגיעה לשיאה במופע השקה מיוחד שהתקיים ביום שישי האחרון ב"אוזןבר" התל- אביבי. הארדקור ופאנק לא יהיו שם - קבלו את "יוסלס" בגרסה הרכה.
"זה לא שפתאום הפכתי מפאנקיסט לזמר רגיש, למעשה אף פעם לא ממש הייתי פאנקיסט", מפתיע בן חורין. "הפאנק אצלי הוא בנשמה. אני לא לובש מעילי עור ושונא את כל מה שזז, למרות שאני יוצא נגד המון דברים. מצד שני, גם לא זזתי מילימטר הצידה, בסך הכל נשארתי אותו בן אדם".
ובכל זאת יש פה סוג של שינוי לעומת "יוסלס".
"תמיד כתבתי שירים שהרגשתי שהם לא מתאימים ללהקה רועשת, למרות שחלקם איכשהו כן נכנסו במסגרת 'יוסלס'. שירי אהבה כאלה, שמצאנו בהם את דרך האמצע. בגלל שאני הכותב המרכזי ולרוב האמירה באה ממני, אז באלבומים שלנו יש גם דברים אישיים, לצד נושאים חברתיים".
אם ככה, איך זה שהתחלת מפאנק?
"כילד שגדל בארצות הברית, מעבר ל'ביטלס', דברים שאתה שומע כילד או שההורים מרגילים אותך לשמוע, האהבה האמיתית והראשונה שלי הייתה היפ-הופ וראפ. זה נמשך כמה שנים טובות עד שגיליתי את 'נירוונה', ויחד איתה גיליתי את הגיטרה. זה הוביל אותי לחפש עוד להקות רועשות. לגראנג' לא התחברתי, אז הדרך משם לפאנק-רוק הייתה קצרה. כל זה קרה במקביל לחזרתי לארץ, וכש'גרין דיי' פרצו היה לי מאוד ברור שפאנק אמריקאי זה אני".
את בן חורין פגשתי בדירתו השכורה ביפו שם הוא גר עם שני שותפים, בהם אחיו נדב שבעצמו מנהיג להקת פאנק בשם "אוזבקס". כמעט כל סנטימטר על פני הדירה צועק "מוזיקה". ביתר חלקי הדירה מדברים באנגלית-אמריקאית, שכן הוא ואחיו גדלו בארצות הברית (תשע שנים שהתפרסו על ניו ג'רזי, ברוקלין וניו יורק). ב-1993 חזרו ארצה עם הוריהם והתגוררו בחיפה. הם מדברים עברית שוטפת וללא מבטא, אבל ההרגל לדבר ביניהם אנגלית נשאר, כמו גם שפת סתרים שרק שניהם מבינים.
בכניסה לבית יש גיטרות, בכוננית הספרים יש ביוגרפיות בשפת המקור על הלהקות הכי גדולות בעולם, והחדר שליד המטבח הוסב לאולפן. עכשיו קבלו גם סקופ. ביום הריאיון האחים לבית בן חורין הניחו את אבן הפינה ללהקת "ספיט" ("רוק"), אותה ירכיבו גם קורי סוויפט ונדב רותם, שני פליטי להקות פאנק-רוק ישראליות אחרות. "ברגע שאנחנו מסיימים את השיחה הזאת, אני נכנס לחזרה ראשונה עם עשרה שירים ראשונים שאחי ואני כתבנו", מפתיע בן חורין.
אני רואה שהפאנק זה עניין גנטי אצלכם במשפחה
"גם אחי וגם אני היינו 'אנטי' בתור ילדים ומשהו בנו גם נשאר כזה כשהתבגרנו. באופן אישי אני לא אוציא אגרסיות במסיבת טבע על טהרת הטרנסים אלא אסגור את עצמי בחדר שלי, אגביר את 'בלאק פלאג' בפול ווליום ואעוף על הקירות. נראה לי שגם אחי היה עושה את אותו הדבר".
מה נשאר בך מחיפה?
"אני חוזר לעיר כל שבוע-שבועיים לסופי שבוע כדי לבקר את המשפחה והחברים. יותר מזה, אפשר להגיד שהביקורים הללו בחיפה עוזרים לי להישאר שפוי מכיוון שתל אביב זה לפעמים יותר מדי למישהו כמוני. אולי זו גם הסיבה שבסופו מצאתי את הפינה שלי ביפו".
מה אתה חושב על סצנת הפאנק בחיפה ובכלל הסצנה האלטרנטיבית בעיר?
"לשמחתי אני רואה שהמודעות לעניין גוברת. למשל שלומי מנגר (בעל מועדון "העיר השנייה" ו"הסיטי הול" בעבר: ח"ל) שפתח את ה"וונדרבאר". זה מגניב מכיוון שהיו די הרבה שנים מתות לגמרי בחיפה מהבחינה הזאת. בשנים האחרונות מתחילות לצוץ להקות חדשות ושוב חוזרים ערבים של הארדקור ופאנק. זה עדיין נראה לי מעט מדי, כי מי שמרגיש צורך להתקדם במוזיקה או בכל תחום שהוא, בסופו של דבר עוזב לתל אביב. לי, חוץ מלבקר ולהריץ דאחקות עם חברים או לבלות עם אמא שלי, לא נשאר לי בחיפה יותר מדי מה לעשות".
נכון לעכשיו בן חורין פונה דווקא לקירות בחדרים של הלב. בזמנו הוא רצה להוציא את השירים במסגרת להקה חדשה שיקים, אבל חברו גיא שכטר שמע את השירים ושאל את השאלה המובנת מאליה - מדוע שלא יעשה את האלבום הזה כסולן?
הסיפור של "אוהב מרחוק" הוא על אהבה מפוספסת. כתיבתו החלה כאשר בן חורין עבר מערכת יחסים שהסתיימה בצורה מכאיבה. הבסיס לאלבום נכתב בין השנים 2007 ל-2008 כשהמוטיב המרכזי היה אהבה מפוספסת. במהלך סיום כתיבת האלבום הוא הכיר בת זוג חדשה שאחרי חודש יחד טסה לחצי שנה בדרום אפריקה ואז חזרה ארצה. בסוף זה לא הסתדר, מה שנקרא: "דמיון בונה מציאות".
"אהבה מרחוק אף פעם לא 'מתלבשת' בול", הוא מתוודה. "במקרה הזה אפשר לומר שזה משהו שרודף אותי. כמו בסרטים האלה, שהגיבור עובר אלף ואחת הרפתקאות ובסופו של דבר למרות הכרויות כאלה ואחרות הוא נשאר לבד. אין מה להגיד, שיר הנושא שכתבתי לפני שהכרתי את הבחורה השנייה חזר אליי בהפוך על הפוך".
אם האלבום הזה היה מוכן כבר ב-2010, למה לקח לו עוד שלוש שנים לראות אור?
"רציתי להוציא אותו דרך חברה אמריקאית אז ישבתי וכתבתי שעות מכתבים לאנשים בארצות הברית עד שמנהל אחת החברות שאוהב את 'יוסלס' שמע את החומרים שלי, אהב והחתים אותי. חוץ מזה, האלבום עבר תהפוכות וחזרתי לאולפן כדי להקליט חלקים ממנו שוב. בהתחלה חצי ממנו היה שקט והחצי השני רועש, ומשמיעות חוזרות הבנתי שהשקט זו לא הדרך - לכן את כל היתר הקלטתי עם הפקה להקתית יותר, עד שזה הרגיש לי שלם. באלבום השתתפו רן שמעוני, קייטי דניאלסון - זמרת נפלאה שניגנתי בס באלבום הסולו שלה, מאיה בלזיצמן הצ'לנית ושאול אשד על הקלידים".
תוך כדי יצא אלבום חדש גם ל"יוסלס", מה מתוכו זלג לאלבום שלך?
"נתחיל בהבדלים: אם ב'יוסלס' אני מנסה לשיר גבוה בפזמונים, פה שרתי נמוך כי אי אפשר לצרוח ולחשוב שאתה מלטף מישהו באוזן. באלבום הזה אין פאנק-רוק למרות שיכול להיות שמי שלא רגיל לסוג הזה של המוזיקה דווקא יגיד שמה שאני מחשיב לנע בין פולק, פופ ואלטרנטיבי נשמע לו דומה ל'יוסלס'. מצד שני, כיוון שכאמור, אני הכותב העיקרי של הלהקה, אז שומעים דברים מקבילים. גם באלבום שלי וגם באלבום עם הלהקה אני מרגיש שהייתי יכול לקחת למשל שיר כמו 'סימפטומס' ולשיר אותו לבד וזו הסיבה שששרתי אותו בהופעה ב'אוזן' ביום שישי בערב".
עד כמה יש סיבה להוציא אלבומים בארץ?
"בתור אספן תקליטים ואוהב אלבומים, אני תמיד מרגיש שזה הרבה יותר מתאים להוציא אלבום מאשר סינגל בודד. מבחינתי כל אלבום מסמן תקופה בחיים ואחר כך אפשר להסתכל על זה ולראות איזה תקופה עברת ברגע נתון בחיים. אז כן, אני בהחלט אני חושב שעדיין נחוץ ליצור אלבומים".
איזה כלים העניקה לך העבודה עם ישי ברגר, גיא כרמלי ובכלל משפחת "יוסלס" לדורותיה?
"בזכות כל הניסיון האולפני שצברתי יחד איתם בחו"ל, בסופו של דבר יכולתי להפיק את האלבום מוזיקלית בעצמי, כשאת המיקסים עשיתי בנברסקה, ארצות הברית. אחרי הכל, ההפקה זה הסאונד של האלבום ובעלי עניין יכולים לזהות על מכת הסנר הראשונה, שמדובר במשהו ישראלי. מרוב העבודה עם 'יוסלס', כנראה שכולנו התרגלנו לאיזה תדר מסוים ואולי בגלל זה גיא ולירון שאפר כיוונו אותי לראייה המערכתית הזאת".
מה קיבלת מסנדרסון ומלהקתו?
"הרבה השראה. למדתי ממנו איך להתמודד עם כל מה שמסביבי בעזרת צחוק ואיך להתייחס שווה בשווה לכולם במסגרת הדינאמיקה הקבוצתית בלהקה. חשוב לו שלכולם אצלו יהיה טוב, הוא פשוט מלך בדברים האלה. בזמנו השמעתי לו את השיר הראשון מהאלבום והוא אמר לי שכדאי לי לעבוד על פי מה שלנון אמר ולכתוב את הדברים כמו שהם. זה עשה לי משהו בראש ובאמת כתבתי את הכל בלי הרבה מטאפורות, ישר ולעניין, ככה שמי שזה נכתב עליו, יודע את זה.
"חוץ מזה, כשאתה במסגרת להקה אתה מקבל דברים מכולם וכל אחד מושפע שם מהאחר. לדוגמה, השיר הראשון שיצא מהאלבום החדש שלי, 'just like you', נכתב אחרי שחזרתי הביתה מהופעה הראשונה בחיי של תמר אייזנמן, שגם היא חלק מהחבורה הזאת, הופעה שזרקה אותי למקום אחר לגמרי. יותר מכך, ההקלטה שעשיתי חמש דקות אחר כך הפכה מסקיצה לדבר האמיתי, אחרי שכל יתר הניסיונות לשפר אותו היו יותר מדי מושלמות עבורי. אהבתי דווקא את ההקלטה עם ה'פשלות'".
איך זה שסנדרסון לא השפיע עלייך לכתוב גם בעברית?
"אני מנסה לכתוב בעברית אבל זה דווקא יוצא קרוב לשירים השקטים של שלום חנוך".
בן חורין הצטרף ל"יוסלס איי.די" רק לקראת סוף 1996, אחרי סיבוב ההופעות הראשון שלהם ושני מיני אלבומים. זה קרה דרך ישי ברגר, אותו הכיר ב"אורט חנה סנש" ומאז השאר הוא היסטוריה.
בשנה הבאה תחגוג "יוסלס" יום הולדת 20. איך זה ייתכן?
"אני עצמי עדיין לא יודע איך זה קרה. עד היום, בכל פעם שאנחנו נכנסים לוואן ונוסעים להופעה, זה מרגיש לנו כאילו אנחנו עדיין ילדים. ההתנהלות שלנו מצחיקה לפעמים".
ובכל זאת, יש כבוד.
"הגעתי איתם למקומות שלא האמנתי שאגיע אליהם, למשל הטור האחרון של להקת 'די טוטן הוזן' הגרמנית, שאני זוכר שכשרק הגעתי לארץ ב-94'-93' ראיתי קליפים שלהם ב-MTV. הם הביאו אותנו לחמם את סיבוב הופעות השלושים שלהם במשך שבוע שהפך לשבועיים. לפני ואחרי הופענו בזכות עצמנו בהרבה פסטיבלים, הכרנו את רוב הלהקות שגדלנו עליהן וגילינו שכל אחד מהם אדם מדהים.
"היינו באוסטרליה, רוסיה, סין, יפן, רחבי אירופה וארצות הברית המון המון פעמים וכל זה לפני העידן של ימינו, הכל רק דרך מכתבים וטלפונים. נכנסנו ל'לופ' של לעשות הופעות כל הזמן וזה היה הישג בפני עצמו. לדעתי זה מה שמחזיק אותנו המון שנים יחד. להקות צריכות לעבור את השלב הזה של לישון בוואן, על רצפות ובכל מיני מקומות. אם זה לא קורה, אתה מפספס הרבה דברים על הדרך. להקה שפורצת 'ביג טיים' מיידית, החברים שלה מתרגלים להתנהלות מסוימת וכך למשל, אף אחד שם לא רגיל לסחוב את המגבר של עצמו. כשפתאום מגיע השלב בו הלהקה לא רלוונטית יותר, וזה קורה, כולם מקבלים בום.
"כמו שאתה רואה, יש לי בדירה הרבה ספרים על עולם המוזיקה וזה רק אוסף חלקי שרובו נמצא בבית שלי בחיפה. אני חולה על ביוגרפיות וסיפורים של להקות. משם למדתי איך להתנהל בשלב שכל חבר בלהקה רוצה לעשות גם דברים אחרים. למדתי איך לחיות עם זה ומה זה דורש ממני".
אתה מרגיש ש"יוסלס" הותירה חותם כלשהו?
"לדעתי אנחנו להקת הפאנק הישראלית הראשונה שעשתה את זה בחו"ל עם פאנק אמריקאי וזה אומר הכל".
עדיין זוכרים לכם את הריאיון הפרובוקטיבי שמנע מכם להגיש את התוכנית אקזיט בטלוויזיה?
"כמעט ולא, וגם אם כן - זין על זה, זה לא רלוונטי לכלום. זו עוד פיסה על הדרך, שעפה עם הרוח".
אתה מתחרט על משהו שאמרת שם?
"שמע, המראיין ההוא ניסה להוציא ממני תשובות על שאלות שבסופו של דבר לא עניתי עליהם. אם הוא בחר לפרסם שכן עניתי? אני בקושי זוכר. בכלל, אני זוכר שבקושי דיברתי בריאיון ההוא. אחרי שזה פורסם היו כמה חבר'ה שאמרו לנו 'אתם אחלה גברים על איך שדיברתם' וכו", אבל אמרנו 'תודה רבה, אבל בתכל'ס רוב מה שטוענים שאמרנו, לא נאמר בכלל'. מה גם שלא רצו לשחרר לנו את הקלטת של הריאיון כדי להוכיח את זה. נכון שזה קצת הרס בזמנו, אבל הכל לטובה. המשכנו הלאה, חבל על האנרגיות".
אוטוטו אתה בן 34, לא מנדנדים לך כבר להתחתן?
"זה מה שמצפים ממני לעשות, אבל כאמור כרגע אין עם מי. בינתיים התחתנתי עם הגיטרה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום חיפה והקריות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם