ראשי » מקומי » ירושלים » בגובה העיניים

"אהבתי את הבנאליות בהיי-טק": בגובה העיניים עם אסף גברון

הוא נולד בערד, גדל כילד ירושלמי במוצא עילית, ומתגורר כיום בתל אביב. הוא מתקשה לחיות בחו"ל מפני שהוא מרגיש בה זרות, ואותה תחושה יש לו גם בירושלים. הוא טוען שעיתונות מעולם לא הייתה ייעודו, והיא רק מקור פרנסה. 1,294 מילים עם הסופר והעיתונאי אסף גברון (44), נשוי +2, שעבר מכדורגל לאגרוף, כי חיפש תחביב ספורט מסוכן פחות

ירושלים
"גדלתי במוצא עילית. ירושלים תמיד הייתה העיר הגדולה, שביליתי בה והלכתי בה לחוגים ולסרטים. אני מגדיר אותה עיר ילדותי. ירושלים זכורה לי בחיבה רבה, ועדיין יש בי גאווה ירושלמית, שהיא אנטיתזה לגאווה תל אביבית, אף שאני חי בתל אביב כבר הרבה שנים ומאוד אוהב אותה. אני מעדיף את תל אביב על פני ירושלים, אבל עדיין יש בי אהבה חבויה לעיר.

"עד היום כשמזכירים את ירושלים, עולים בי זיכרונות נעימים: ללכת למרכז העיר, לראות סרטים בקולנוע 'אדיסון' ובקולנוע 'כפיר' ולאכול אוכל ירושלמי. אני זוכר שלחברים של ההורים שלי הייתה מרפסת שהשקיפה על ימק"א, והייתי נוהג לצפות ממנה במשחקים של בית"ר. אני זוכר גם שהיו לי אימוני טניס במושבה, ושהייתי לוקח משם קו 4 לרחוב שטראוס, אוכל פלאפל אצל 'פלאפל עוזי', וחוזר בקו 57 הביתה למוצא. לעומת אלה, מצאתי בעיר גם צדדים שגרמו לי לא לרצות לגור בה".

ניר ברקת
"אני לא מכיר אותו אישית. מצד אחד, לזכותו ייאמר שמגמת ההשתלטות החרדית על העיר, שהתחזקה בתקופת כהונתו של ראש העירייה לופליאנסקי, נעצרה. אבל מצד שני, יש לי קושי עם הדעות הפוליטיות שלו. במקום מורכב כמו ירושלים, לא נותר אלא להתגעגע לימיו של טדי קולק".

ערד
"נולדתי בערד, אבל אני לא זוכר ממנה הרבה. אני אוהב להגיד שאני הסופר הראשון שגר בעבר בערד, לפני עמוס עוז. אני לא יודע כמה שנים הוא כבר בערד, אך כמדומני פחות מ-44 שנים, כלומר אני הייתי בה לפניו. לא ביקרתי שם כבר עשרות שנים".

הפה והטלפיים
"הלהקה היא חלק מהחיים שלי. היא יותר שנים חלק מהחיים שלי מאשר שנותיי בלעדיה. בימים אלה אנחנו מתחילים לעבוד על האלבום החמישי. האלבום הראשון שלנו הוקלט בירושלים, וירושלים היא גם שמו של האלבום השלישי. כשהייתי צעיר הקמתי את הפרויקט עם אוהד פישוף ורם אוריון. אני ואוהד גדלנו יחד במוצא, ואנחנו חברים טובים כבר הרבה שנים. הפרויקט לא דורש מאתנו יותר מדיי, ולכן אנחנו לא

מגיעים לתחושות של תסכול, לסכסוכים ולמצבים שבסופו של דבר מביאים לסופם את חייה של להקה ממוצעת. התחייבנו שעד גיל 80 נתכנס פעם בשש שנים, ונוציא אלבום. קבענו ללהקה חוקים רבים שמטרתם למנוע מאתנו מלהיכנס למסלול של התרסקות ידועה מראש, שחווה כמעט כל להקה. זה מקל על העבודה כשיש מאפיינים מוכרים לשירים, שם ועטיפה. לתוכם אנחנו יוצקים את התוכן הייחודי של כל אלבום".

אוכל בעמידה
"את המדור 'אוכל בעמידה' כתבתי בשנותי כעיתוניי, באמצע שנות התשעים. אהבתי לכתוב אותו יותר מכל המדורים שכתבתי. כתבתי בו על אוכל מהיר, וזה היה אז מקורי, איש לא חשב על זה לפנינו. אני חושב שהיה בו משהו נכון, גם לעיר וגם לקהל. הוא נכתב מצחיק והיו בו איורים. עד היום אפשר למצוא אנשים שכתבות של המדור תלויות אצלם על הקיר".
 מזנון אסתר
"'מזנון אסתר' היה מזנון מול התחנה המרכזית שהכין רק חביתות בפיתות. כתבתי עליו ביקורת, ומישהי שם חשבה שכתבתי אותה בגללה. הביקורת גרמה לי להסתבך אתה, ולא אוסיף על כך".

זמן ירושלים
"בזמני העיתון נקרא 'כל הזמן'. אני נמניתי עם הקבוצה שהקימה את העיתון. זאת הייתה שנה נחמדה, אף שמעולם לא הייתי באמת עיתונאי, ואף שעיתונות לא הייתה מעולם העיסוק שהכי נהניתי ממנו. לא מצאתי בעיתונות את ייעודי, והיא שימשה לי בעיקר לפרנסה. אהבתי את המסגרת של 'כל הזמן' מפני שהיא גרמה לי להגיע לירושלים כל שבוע, אבל רק ליום או יומיים, כך שקיבלתי אות העיר במנות קטנות. לאחר שבמשך תקופה כתבתי בעיתון, הבנתי שמיציתי את העניין, והציעו לי עבודה בהיי-טק. אני חייב להודות שדווקא אהבתי את הבנאליות שבישיבה במשרד בשעות קבועות, אף שזה לא מאפיין סופרים ועיתונאים".

התחרדות ירושלים
"זאת אחת המגמות המצערות כיום. בתור מי שגדל בירושלים, כשאני רואה היום ששכונות שלמות שהיו חילוניות בזמני כילד הולכות ומתחרדות, זה מצער מאוד. בעיניי ההתחרדות לא טובה לעיר. אני חילוני, ואני חושב שבאופן כללי דת בעיקר מזיקה. לדעתי, העולם היה טוב יותר בלי הדת".

לונדון
"אנגליה היא מעין בית שני שלי, הן ברמה המשפחתית, מפני שהוריי שניהם אנגלים, ויש לי שם משפחה, והן ברמה האישית, מכיוון שעברו עליי שם במצטבר כעשר שנים מקסימות מחיי. לונדון דומה לירושלים בכך שאף שאני אוהב אותה מאוד ואוהב לבקר בה, אני לא רוצה לגור בה. חשתי שם תחושת זרות רבה. אף שיש לי שם משפחה, ואף שאני דובר אנגלית ובעל אזרחות אנגלית, אני מרגיש שם זר. אני חושב שחשתי את זה בכל פעם שדיברתי במבטא שאינו לחלוטין מקומי.

"בהערת שוליים אוסיף שלפעמים זה נחמד להיות זר. אני לא יודע אם הזרות שחשתי בלונדון נבעה מהחיים שם או מתחושת הבית שהרגשתי פה. אני חושב שלשפה היה חלק מהותי בתחושה הזאת. בארץ אני יכול להשתמש בשפה הטבעית, הקלה והראשונה שלי עם כל אדם ובכל מקום, וזאת תחושת הביתיות הבסיסית ביותר. אין לי בעיות באנגלית, יש לי אנגלית מצוינת, ואני יכול להבין בעזרתה כל אדם, וכל אדם יכול להבין אותי, אבל כשההרגשה היא שהשפה לא מתגלגלת, וכשאנשים מרגישים שהמבטא שלי אינו מקומי, נוצרת תחושת ניכור. נוסף לכך, לונדון גדולה מאוד, לפעמים לוקח להגיע ממקום למקום שעה שלמה".
 

ברלין
"גרתי בברלין במשך שנה מיוחדת מאוד. נולדה לי שם בתי השנייה, וכתבתי שם את הספר החדש שלי. לשמחתי בברלין זכיתי להצלחה ולאהדה רבה, ומאוד נהניתי שם. זכיתי במלגה של הדה-אה-אה-דה (DAAD), שבמסגרתה אירחו אותי בגרמניה לשנת יצירה. הארגון שילם את שכר הדירה שלי ואת והחשבונות, ואני התפניתי לכתיבה. השנה שלי בברלין לא הייתה אופיינית, והיא לוותה בתחושת ביתיות רבה, מפני שבחצי הראשון של השנה אשתי הייתה בהריון, ובחצי השני נולדה בתי. הייתה שם אווירה נוחה מאוד.

"המלגה אפשרה לי לחיות חיים שהם מעין חלום או גן עדן קטן. לטוב ולרע, ברלין לא מתיימרת להיות חלק מאירופה הקלאסית כמו פריז או רומא, יש לה אופי מחוספס וקשוח יותר, היא רחבת ידיים, ואין בה האינטימיות שמשרים, למשל, הרחובות הקטנים של אמסטרדם. אני מעריך מאוד את השארם הברלינאי, אך לא יכול לומר שהתאהבתי בו. יכולתי להמשיך לגור שם, אך מהר מאוד הגעתי למסקנה שטוב שאחזור ארצה, בעיקר מכיוון שניסיתי ללמוד גרמנית, אך לא בדיוק הצלחתי".

הגבעה
"ספרי החדש. עבדתי עליו במשך כחמש שנים, אף שבממוצע אני כותב ספר אחת לשלוש שנים. השקעתי בו מחשבה, מאמץ וקריאה לצורך תחקיר יותר מכל ספריי עד כה, ואני חושב שהגעתי בו לרמת הכתיבה ולסגנון הגבוהים ביותר שלי. עמדתי בנושא ההתנחלויות נוטה שמאלה, אני לא מסתיר זאת, ואני אשמח לשלום ולמדינה פלסטינית במקום ההתנחלויות. אולם את הספר לא כתבתי מתוך עמדה פוליטית, אלא מתוך עניין להציג את אורח חייהם של האנשים במציאות כמעט פסיכית: כתבתי על מקום בלי חוקים ובלי ריבונות ברורה, על המשחק 'טיפוס וסטירה', שהתושבים משחקים עם הממשלה ועם צה"ל, וכולל בניית יישובים והריסתם. כתבתי על הסיטואציה הזאת לא ממקום פוליטי. ספרות בעיניי לא צריכה להביע עמדה, אלא להציג מציאות מורכבת".

פרס ראש הממשלה
"זכיתי בפרס לפני כשנתיים. ציפיתי לקבל את הפרס, ושלחתי טפסים שנה אחר שנה. כשקיבלתי את הפרס הרגשתי בעיקר הקלה. זו הייתה פדיחה שלא זכיתי בפרס, מפני שבכל שנה זוכים בו 15 סופרים, ובדרך כלל חצי מהשמות לא מוכרים. זה נהיה כבר מביך שלא נותר למי לתת את הפרס. מבחינתי זאת הייתה הקלה, אבל עם הציניות שבדבר, זאת הייתה הכרה גדולה בי כסופר. לקח לי זמן לקבל אותה. היום עם הספר החדש אני כבר מרגיש שמכבדים אותי כסופר מהשורה הראשונה, אבל לא פעם הרגשתי לא יותר מאלטרנטיבה".

נבחרת הסופרים בכדורגל
"זה פרויקט שאני גאה בו מאוד: קבוצת כדורגל של סופרים שמשחקת נגד גרמנים או אנגלים. בשנה שעברה נפצעתי במגרש ולא יכולתי להמשיך לשחק, אז החלטתי לעבור לספורט מסוכן פחות, ועברתי לאגרוף".

תל אביב
"זאת העיר שאני חי בה. בסופו של דבר, זאת העיר שהכי נוח לי לגור בה. אני לא אוהב, בלשון המעטה, את מזג האוויר בה במיוחד בקיץ, אני גם לא אוהב את הים, אני לגמרי איש של בריכה, אבל בעיקר אני לא אוהב את היומרנות הניו יורקית-לונדונית שקיימת אצל חלק מתושביה. אבל אני כן אוהב את הליברליות התל אביבית, את המגוון האנושי, את המסעדות ומקומות הבילוי. יש כאן הכול".

אסף גברון
"בן אדם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

בגובה העיניים

לכל הכתבות של בגובה העיניים