חתן פרס ישראל החילוני הקדיש את חייו לקבלה
חתן פרס ישראל למחשבת ישראל וכותב סדרת הספרים הסוקרת את תולדות תורת הסוד העברית, מספר על עבודתו רבת השנים ומתקומם נגד רגשי הנחיתות מול היהדות האורתודוכסית
דן נולד בבודפשט שבהונגריה בשנת 1935. ב-1939, כשהיה בן ארבע, עלה ארצה עם הוריו והמשפחה התיישבה בירושלים, שבה הוא גר עד היום. מי שלימד מאז ב-14 בתי ספר ואוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם, בהן הארוורד, פרינסטון, בראון והסורבון, פגש לראשונה את האקדמיה כבר בשנת 1953, בתור חייל צעיר. "כשסיימתי תיכון הלכתי לצבא", סיפר השבוע דן ל"זמן ירושלים". "משהו בבריאות שלי לא היה בסדר, אז הציבו אותי בירושלים, וכך עוד בזמן השירות הצבאי התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית, שהייתה אז בטרה סנטה. התחלתי, ומאז לא הפסקתי".
דן נהפך לסטודנט מן המניין בהיותו רק בן 18, שנים ספורות לאחר שהר הצופים נהפך למובלעת נצורה ב-1948. הדבר הוביל את אנשי האוניברסיטה העברית לחפש מקום חלופי למוסד ולהתמקם בסופו של דבר בקולג' טרה סנטה, בפינת הרחובות קרן היסוד ובן מימון.
דן, שזכה בפרס ישראל למחשבת ישראל בשנת 1997 ועורר סנסציה לא קטנה בנאום קבלת הפרס, שעליה יורחב בהמשך, התחיל את דרכו האקדמית דווקא בתחום אחר. הוא מספר כי המפגש הראשון שלו עם האוניברסיטה היה דווקא כשבחר ללמוד ספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל.
"בשנה השנייה שלי באוניברסיטה, ב-1954, שמעתי את ההרצאה השנתית שנתן גרשם שלום, תחת הכותרת 'פרשת השבתאות'. שלום הרצה שם על כל תולדות השבתאות, ושלוש שנים לאחר מכן יצאו לאור שני כרכים שעסקו בשבתי צבי והקיפו את ימי חייו, אבל זה היה רק חלק מן החומר. התכנית שלו היתה להדפיס עוד שני כרכים, ולעסוק בשלוחות של השבתאות, אבל הוא לא השלים את שני הכרכים הנוספים שחשב עליהם – מה שהפך את ההרצאה ששמעתי לזכות עוד יותר מיוחדת".
ההרצאה של שלום, מייסד חקר הקבלה באוניברסיטה העברית ומגדול חוקרי המיסטיקה היהודית, אמנם לא הטתה את הכף מיד, אבל הסיטה את דן לכיוון שבו היה עתיד לצעוד במשך חייו הבוגרים. "לא עברתי אז רשמית אל שלום, אלא נשארתי בחוג לספרות עברית, שם לימדו בזמנו גם את ספרות המחשבה והמוסר. המורה היה ישעיה תשבי, מי שהוציא את 'משנת הזוהר', ואני נשארתי תלמיד שלו וגם כתבתי אצלו את הדוקטורט".
בין שלום ותשבי, שניהם זוכי פרס ישראל, לא שררו יחסים טובים, והראשון מנע מהאחרון ללמד קבלה בחוג למחשבת ישראל ודחק אותו לחוג לספרות עברית. הדבר הקשה בתחילה על דן להיקלט אצל שלום, אך המצב השתנה במהרה. "במשך כמה וכמה שנים הוא נתן סמינר לדוקטורנטים אצלו בבית, פעם בשבוע. היינו כעשרה אנשים, ונוצר קשר הדוק מאוד מהבחינה האקדמית, כך שאפשר לומר שמשנת 1954 אני בקו ישר, עקבי לגמרי".
רשימת התלמידים, המורים והקולגות של דן מרכיבה את רשימת המי ומי של האוניברסיטה העברית משנות החמישים ועד היום. "האוניברסיטה העברית פתחה את שעריה ב-1925 ואני קשור בה משנתה ה-28, כך שכמעט שני שליש מתולדות האוניברסיטה חוויתי במישרין", הוא מסביר.
בתחום מדעי היהדות ומדעי הרוח הוא הכיר, חקר ולימד בדרך זו או אחרת כמעט את כל מי שעבר בשעריה. "השבוע אני בדיוק כותב ביקורת על ספר יפה מאוד של נועם זדוף, שהוא אסופה של מכתבים בין גרשום שלום ליוסף וייס". וייס, מספר דן, היה תלמיד קרוב של שלום, אולי הקרוב ביותר, בדור שקדם לדן, וגם הוא במקור מבודפשט. "חליפת המכתבים הזו התקיימה במחציתה בתקופה שאני עוד לא הכרתי אותה במישרין, אם כי שמעתי עליה הרבה, ובמחציתה כבר הייתי נוכח בעצמי.
"קריאת הספר הובילה אותי לחיות מחדש את החוויות של שנות החמישים, השישים והשבעים, ובמיוחד ראיתי כמה הרבה ידוע לי ואינו מתועד בכתב. העריכה של נועם זדוף מצוינת, וזה באמת ספר יוצא מן הכלל, אבל אי אפשר להשוות בין טקסטים לבין החיים – ולהיסטוריון כמוני זו אכזבה גדולה, משום שזה אומר שכשאני עוסק באנשים מן המאה השתיים עשרה או מן המאה השש עשרה, ויש לי רק הטקסטים שנותרו מהם, אני יכול לדעת מעט מאוד. מה שאגלה ומה שאלמד הם רק חלק קטן מאוד של המציאות, ולכן צריך מאוד-מאוד להיזהר לא להסיק מסקנות חד~משמעיות".
כשדן מציין כי וייס "גם הוא מבודפשט", הוא חושף פרט מעניין: בביוגרפיה שניתן למצוא באתר הרשמי של דן, כמו גם בחוברת שיצאה לכבודו לפני כשנה, מתואר דן כמי שנולד בברטיסלאבה, בירת סלובקיה. אך כפי שדן סיפר בעבר, האמת היא שכשהמשפחה עלתה ארצה מבודפשט והסתננה מלבנון למטולה, לאביו נאמר שעליו להצהיר כי הגיעו מסלובקיה, שנכבשה זה מכבר בידי הנאצים, ולא מהונגריה שעוד הייתה חופשית, כדי שלא יישלחו בחזרה לאירופה. תחושת הפליטות, אמר בעבר, נשארה עמו עד היום.
היום, בגיל 78, עמל דן על מיזם רחב היקף, שבמסגרתו הוא כותב סדרת ספרים שסוקרת את תולדות תורת הסוד העברית החל מהעת העתיקה, דרך ימי בית שני וימי הביניים ועד העת החדשה, בהוצאת מרכז זלמן שזר. עד היום יצאו כבר שמונה כרכים, התשיעי והעשירי נשלחו כבר לדפוס, ועתה כותב דן את הספר ה-11 בסדרה. 11 הכרכים שנכתבו או נמצאים בשלבי כתיבה, אומר דן, הם רק מחציתו של הפרויקט השלם, אשר מתאר את קורות המיסטיקה היהודית – אף שדן מתנגד לשימוש במילה ''מיסטיקה'' ומשתמש במונח "תורת הסוד".
"חיפשתי הגדרה שלא תהיה חיצונית, אלא פנימית", הוא מסביר. "לכן אני ממעט להשתמש במושג 'מיסטיקה', שהוא מושג כפוי מבחוץ, ואין למילה 'מיסטיקה' גם חלופה עברית מתאימה. מיסטיקנים לאורך ההיסטוריה לא ידעו שהם מיסטיקנים, ואני רציתי הגדרה שתתבסס על תודעה עצמית ופנימית של היהדות. היהדות שונה מהנצרות ומהאסלאם בכך שלפחות מסוף המאה הראשונה לספירה, בתקופת המשנה, מודעים לכך שיש בה שכבת סוד. זה מתבטא במשנה ידועה בראש פרק ב' של מסכת חגיגה: "אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים ולא במרכבה ביחיד".
"בשני הנושאים האלה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, יש סוד. ייתכן שזה הופיע עוד קודם, אבל לא בצורה נחרצת. מאז המשנה הזאת מורי היהדות מודעים לכך שיש תחום כזה של סוד, ובכל דור יש מעטים או רבים שמקדישים את עצמם לתחום הזה. זה מושג פנימי, אותנטי, של המסורת היהודית, והשתמשו בו בכל הדורות מאז המשנה. מעשה מרכבה הוא מעשה האלוהות, מעשה בראשית, תורת הבריאה, שיש לה סוגים שונים, והכוונה היא בעיקר להתרחשות שלפני עצם הבריאה. מה הביא את הקדוש ברוך הוא לברוא? תורת הסוד זה מה שהיה קודם, זה לא גלוי, ולכן צריך להיות בעל סוד כדי לדעת את זה. ל'בראשית ברא אלוהים' יש מאות פירושים, וגם בקבלה וגם לפניה כולם מחפשים את מה שהיה קודם וטוענים שזה הסוד".
על המסורת הקבליסטית עצמה מסביר דן כי "הקבלה ייחדה לתפיסה אחת את מעשה בראשית ומעשה מרכבה, כך שבראשית ומרכבה נעשו אצלם היינו הך. זה היה שינוי כיוון משמעותי, ואחרי הקבלה אין מחקרים בולטים שמציגים תפיסה הפוכה".
אחרי חמישה עשורים של מחקר, נראה כי דן מנוסה מדיי בכדי לצאת בהצהרות פומפוזיות באשר למפעל החיים שלו. "הספרים הם בהחלט ראשית הדיון ולא חתימתו", הוא מבהיר ומצטנע. "בינתיים כתבתי קצת יותר מחצי מהסדרה, ואמשיך לכתוב אותה כמה שהקדוש ברוך הוא ייתן לי. הכרך ה-11 עוסק ב'ספר הזוהר', ויש הרבה מאוד מה לספר לפניו ועוד הרבה מה לספר אחריו, כך שהדרך ארוכה".
במסגרת התנגדותו לקביעות נחרצות, ובמסגרת התיאוריה שלו כי כל מסקנה ניתנת לתיקון ולשינויים, התעקש דן כי ההוצאה תציין על כריכת הסדרה כי זהו ניסיון ראשון לתיאור היסטורי של תולדות תורת הסוד. "אני מדגיש מאוד שזה ניסיון ראשון, ולא אחרון", הוא מסביר. "וזה משתלב בכך שאני מאמין שההיסטוריון במקרה הטוב ביותר יכול להציג את ידיעותינו נכון להיום, נכון לעכשיו – וגם זה לא קורה לעתים קרובות. מה יהיה מחר או מחרתיים? אף אחד לא יודע.
"יכול להיות ששום דבר לא ישתנה, שזה מה שיש, ויכול להיות שמחר תימצא איזו גניזה של כתבי יד שתשנה את כל התמונה, או שמישהו יבוא עם רעיונות מבריקים ויעמיד את כל הדברים באור אחר. הכול אפשרי. התפקיד שלי, כפי שאני רואה אותו, הוא לתאר באופן הממצה ביותר את המצב נכון לעכשיו. זאת לא ההיסטוריה של האמת, זאת ההיסטוריה של מה שאנחנו יודעים היום על האמת, ומשום כך אני לגמרי פתוח לשינויים ולגמרי מודע לכך שבמוקדם או במאוחר יבוא מישהו ויכתוב אחרת – ואני חושב שזאת הגישה הנכונה.
"מי שאומר שהוא יודע את האמת הוא לא היסטוריון, הוא בעל אמונה, ואני לא אמתח ביקורת על בעלי אמונה, כי אני מתפרנס מהם. אבל היסטוריה זה לנסות למצות את מה שאנחנו יודעים עכשיו מתוך ידיעה שזה יעמוד למשך שבוע, חודש או עשר שנים".
אתה רואה את השינויים האלה שאתה מדבר עליהם?
"לגמרי. במשך השנים כתבתי הרבה, והאיש המבוקר ביותר בעשרת הכרכים שכתבתי עד עכשיו במסגרת הסדרה הוא אני. אני משתבח ומברך על הזכות שניתנת לי, ושמעטים מאוד זכו לה, לעבור מחדש על פרסומים, לבדוק, לקבל את מה שנראה יציב, ולשלול ולתקן את מה שלא נראה יציב – גם לגבי מה שאני עשיתי וגם לגבי אחרים". השני במעלה מבחינת כמות הביקורת, אומר דן, הוא גרשם שלום. "אף שאני תלמידו ומסור לו", הוא מסביר, "היום הדברים נראים אחרת, בהרבה מאוד פרסומים שהוא כתב".
התיקונים שעליהם מדבר דן נובעים, לדבריו, מגילויים חדשים ומשיקול הדעת של החוקר. "לפעמים יש דברים שנשתבשו אצל שלום כמעט בגלל תאונה או מקרה. הייתה למשל קבוצה של מיסטיקנים במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה שנקראו האחים הכהנים, רבי יעקב ורבי יצחק. שלום הקדיש את עצמו למחקר שלהם, ובמשך עשר שנים פרסם את כל מה שהיה יכול למצוא מכתביהם. אבל בזמנו שלום חשב ש'הזוהר' קדם לאחים הכהנים, ורק כמה שנים לאחר מכן הוא עצמו הגיע למסקנה ההפוכה, שהיום כולם פחות או יותר מחזיקים בה, ש'הזוהר' נכתב אחרי האחים הכהנים – מה שגורם לכך שהכול נראה אחרת.
"אחרי ששלום אימץ את התפיסה החדשה, שהייתה תפיסה שלו ולא של מישהו אחר, כנראה לא היו לו הסבלנות או המרץ לעבור על הדברים ולתאר את האחים הכהנים מחדש לאורה. בחלק הארי של הכרך התשיעי בסדרה אני עצמי עשיתי את זה, והצגתי את האחים הכהנים בתור אחד המקורות החשובים ביותר של תורת 'הזוהר'. המקרה הזה מדגים איך משהו משמעותי מאוד השתנה מבלי שמישהו יהיה אשם, במירכאות, באיזושהי שגיאה".
על הסדרה הנוכחית דן עובד באופן יום-יומי מאז תחילת שנות האלפיים, ולו הייתה ניתנת לו ההזדמנות לסיים את הסדרה ולעבור עליה שוב, הוא מתוודה, נראה שהיה מוצא עוד ועוד דברים לתקן. "נניח שלפני שאני גומר לכתוב, ולפני שאני עצמי נגמר, מישהו במכון ויצמן ממציא גלולה שנותנת לכל אדם עוד 50 שנות חיים. אילו היו לי השנים האלה, הייתי כותב את העבודה מחדש, מתקן ומשפץ – ועדיין לא הייתי אומר שזה סוף פסוק. העבודה הזאת בהחלט לעולם לא תיגמר".
כדוגמה נוספת לתיקונים שעשה במסגרת הסדרה מציין דן את 'ספר הבהיר', אשר נחשב לספר הראשון של הקבלה, וחלק גדול מן הכרך השביעי בסדרה מוקדש לו. "'ספר הבהיר' התגבש ממש בשנים האחרונות של המאה השתים עשרה, ושלום עסק בו כל הזמן; הוא כתב עליו את הדוקטורט שלו, הקדיש לו חצי ספר בסיכום שכתב בגרמנית על ראשית הקבלה ובכלל, מ'ספר הבהיר' הוא לא הניח ידו. אני זוכר שבמשך שנתיים ישבנו אצלו בבית בסמינר וקראנו את הספר שורה אחר שורה. זה ספר קטן מאוד, אבל הקדשנו לו שנתיים, ושלום כל הזמן חשב והסביר. צריך להבין ש'ספר הבהיר' אינו ספר, אלא לקט כמעט מקרי של מסורות סוד שלא נערכו כהלכה ושזמנן דורות רבים, כלומר, חלק מן הדברים אולי אפילו מן העת העתיקה.
"שלום ראה בזה גנוסיס יהודי, והוא משתמש הרבה בביטוי 'גנוסיס', שאני לא משתמש בו בדרך חיובית אף פעם, במשמעות של קובץ של כל מיני מסורות מכל מיני זמנים וכל מיני שכבות, תוך שאנשים מנסים להפריד בין השכבות. אני הצגתי ללא היסוס, פחות או יותר, את הדעה שזה ספר של איש אחד שהתחבר בזמן אחד ובמקום אחד, ששיחק משחקים בכל מיני סגנונות, אבל אפשר להבחין בסגנון האחיד שלו, בייחוד במשלים שהוא משתמש בהם הרבה מאוד בכמה וכמה סיפורים. במקרה הזה, למשל, אני הולך בדרך שונה לגמרי מזו של שלום".
מדעי היהדות בפרט ומדעי הרוח בכלל עולים שוב ושוב לכותרות בהקשרים שליליים, וזוכים להספדים תכופים בשל מיעוט התלמידים והמתעניינים, והיעדר ההמשכיות במחקר. דן מצדו לא מתרגש ממי שממהרים לקבור את התחום שאליו הקדיש את 50 השנה האחרונות. "יש בהחלט המשכיות ורציפות, הייתה וגם תהיה", הוא קובע בנחרצות. "לפני שלום יש רק דוגמאות מעטות של גישה מדעית מפוכחת לתולדות תורת הסוד, אבל מאז שלום בהחלט יש המשכיות.
"מספידים תמיד יהיו, אבל אנחנו מרגישים את העניין בתחום. שלושת הכרכים הראשונים בסדרה מוקדשים לעת העתיקה, ובמרכזה המיסטיקה של ההיכלות, תקופה יפה ומעניינת. משנות השבעים של המאה העשרים ועד לפני שנים מעטות הייתה התפרצות קדימה סוערת ומרשימה מאוד של המחקר בתחום הזה, והיה לי מזל שכתבתי בזמן שאנשים טובים עשו מחקרים חשובים בתחום, בעיקר בחו"ל. זה התחיל בגרמניה, אצל פטר שפר ותלמידיו, והתפשט לארצות הברית ולכאן. לעומת זאת, כיום יש תנופה בלתי רגילה ומעניינת מאוד בחקר 'ספר הזוהר' שמרוכזת כמעט כולה פה בארץ, לצד חוקר או שניים בארצות הברית. הדברים האלה תמיד באים בגלים והדגשים שונים מפעם לפעם, כך שיש מי שרוצה לשים סוף פסוק, אבל זה לא קורה".
טוענים גם שבעוד שמדעי היהדות פורחים באוניברסיטאות בחו"ל, דווקא בארץ המחקר בתחום מתייבש.
"זה נכון שבחו"ל יש עניין, שלפעמים מסתכם רק בעניין ולפעמים גם ביצירה ובמחקר חדש, בייחוד בברלין, שבה לימדתי כמה וכמה שנים. בברלין נוצרה אסכולה רצינית מאוד של חקר ספרות ההיכלות וחקר חסידות אשכנז, ועשו שם דברים יפים מאוד בהקשר של סוגיות היסטוריות טהורות. באמריקה הדברים מפותחים מאוד, ויש שם יש דגש גדול מאוד שאצלנו כמעט לא מרגישים בו על תולדות יהדות ארצות הברית והיהדות בזמן החדש בכלל. אבל ככה זה, בתקופות שונות יש דגשים שונים והדברים משתנים, אבל אף פעם אין סוף פסוק או שינוי חד-משמעי, לא בארץ ולא בחו"ל".
עם זאת, לדן קל להסביר את משיכת הסטודנטים לתחומים פרקטיים יותר ממדעי הרוח, כמו כלכלה או משפטים. "כשאת חוקרת שאלה בכלכלה, יש לך תכלית מעשית. אם תמצאי שגורם אחד משפיע על גורם אחר, תגזרי מהמסקנה הזאת המלצות איך נכון לנהוג או לשנות מדיניות. במה שאני עושה אין שמץ של המלצה בשום דבר ולאף אחד. ובכל זאת, אני מתברך בכל יום שגורלי הביא אותי לתחום הזה, ולא לתחום שהייתי מרגיש שלא ייתכן שאדם לא יידע את מה שמתרחש בו.
"ביאליק או התנ"ך, למשל, זה משהו שכל יהודי בישראל צריך לדעת. אבל קבלה? אם מישהו לא יודע את הקבלה הוא יהיה פחות בן אדם? או פחות ישראלי? או פחות ישר? אני לא מתקן שום דבר, ואין לי ייעוד או תחושת שליחות. לחקור את העולם הזה זה מה שאני יכול לעשות, וזה יהיה עוול לעצמי וחוסר מיצוי אם לא אעשה את מה שאני יכול; אבל כלפי העולם כולו, אמנם חבל אם לא יהיה המחקר הזה, אבל זה בהחלט לא יהיה סוף העולם. אני אומר את זה בלב שלם, ואם היו שואלים אותי על ענייני תקצוב הייתי אומר שיתנו תקציב ללימודי תנ"ך וביאליק, וימקמו את הקבלה בתחתית. היא אמנם חלק מהשלמות של המסורת, וזה בהחלט יהיה רע אם לא יחקרו אותה, אבל מבחינה חיונית אין לזה ערך משמעותי".
שני ילדיו של דן אמנם צעדו בדרכו ופיתחו קריירות אקדמיות, אך בתחומים שונים בתכלית. בתו, שלמדה בטכניון, היא פרופסורית להנדסה כימית בפילדלפיה, ואילו בנו דוקטור לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ובמכללת עמק יזרעאל. "שניהם עוסקים במחקר, אבל רחוק מאוד מהתחום שלי, ובכוונה. הם לא רצו לשמוע על זה", הוא מספר. "הם גם שייכים עדיין לדור האחרון שבו העיסוק במחקר נחשב להישג רציני".
עם זאת, ההיסטוריון הוותיק טוען כי שינויים אינם מרתיעים אותו, ומציין כדוגמה את מעבר הספרים המודפסים לספרים דיגיטליים. "אני לא נבהל משינוי, ולא חושב שמה שהיה או שיהיה הוא הכי טוב. אני מאמין שמה שקורה בעולם אינו קורה במעגליות, אלא יש בו כאוס, במובן שהפיזיקאים מגדירים אותו; הדברים דומים זה לזה אבל אף פעם לא זהים, ולכן אי אפשר להתנבא".
גם תורת הסוד עצמה מתחילה בסוף תקופת הנביאים.
"זה נכון, תורת הסוד מעצם הגדרתה לא עולה בקנה אחד עם נבואה; אם יש נוכחות אלוהית אז אין סודות, כי תמיד אפשר לשאול את הקדוש ברוך הוא ושליחיו. רק בשעה שאין נוכחות אלוהית ממוסדת או קבועה, נוצרו הפתח או ההתחלה של תורת הסוד".
בשנת 2004 הופיעה הזמרת מדונה בהופעה שהועברה בשידור ישיר למיליוני צופים ברחבי העולם כשהיא עונדת חוט אדום על ידה. החוט היה סמל להתחזקות הרוחנית שעברה מאז שגילתה את עולם הקבלה והחלה לקחת שיעורים ולהעמיק בתחום. שלל מעריצים נלהבים שמעו אז לראשונה את המושג 'קבלה' ונהרו לאינטרנט כדי לבדוק במה מדובר; אך דן משועשע מהרעיון שהקבלה חייבת את הפופולאריות המחודשת שלה במאה העשרים ואחת למלכת הפופ.
"הקבלה תמיד הייתה כאן, ולאיש זקן כמוני יש זכות להכליל. כל דור חושב שהתקופה שלו היא תקופת השיא, אבל האמת היא שכשמתבוננים במציאות, מגלים שזה תמיד היה כך, בין אם בצורות שונות, בין אם בקבוצות שונות של אנשים ובין אם במשמעויות שונות. מסוף המאה החמש עשרה יש עניין מחודש בקבלה - גם ביהדות וגם מחוץ ליהדות - בגלים עולים ויורדים. יש התעניינות רבה ומסירות והתייחסות לקבלה כאל סוד נשגב ומרתק, ותמיד היו חסידים של הקבלה בכל מיני ארצות.
"הקבלה הנוצרית, למשל, היא אחת התופעות המשמעותיות ביותר בחיי הרוח של אירופה בין המאה השש עשרה למאה השמונה עשרה, ואפילו עד למאה התשע עשרה או העשרים, כך שמדונה לא מחדשת מהבחינה הזאת. היא ממשיכה מסורת בת מאות שנים בדרך המיוחדת שלה, ואת זה צריך לכבד מאוד. גם בארץ יש כל מיני גלים בקבוצות שונות של אנשים בדגשים שונים, ותמיד היו".
במסגרת המחקר ביקרת בצפת, או אצל רבנים שעוסקים בקבלה?
"לא, לא הרבה. אני חייב להודות שמבחינה טיפולוגית אני ודאי שייך לאלה שנשארים בספרים; אבל בכל זאת, אני חי פה. בכנס שהייתי בו בשבוע שעבר נתתי הרצאה וסיפרתי שבשנות החמישים, כשהייתי תלמיד קבלה, בחגים היינו הולכים, קבוצה של תלמידים, לבתי כנסת של חסידים, לראות איך הם מתפללים ומהם המנהגים שלהם. אני זוכר שזה היה כמעט כמו ללכת למוזיאון. אף אחד לא חשב בזמנו שחסידות זה דבר חי, משום שהשואה השמידה אותם כמעט לגמרי, ועם הניצחון של הציונות ומדינת ישראל הם נדחקו לשוליים, עד שנדמה היה שזה הסוף.
"חשבנו שכשאנחנו מבקרים אותם שם בבתי הכנסת שלהם, אנחנו עדים לשרידים האחרונים – והנה, תראי מה קרה. שבוע שעבר היתה תכנית בטלוויזיה על הברסלבים בימינו. הברסלבים בזמנו היו שום דבר. גרשם שלום ויוסף וייס אמנם עסקו בחקר חסידות ברסלב ודיברו והתווכחו על זה הרבה, אבל אף אחד לא חשב שזה דבר חי. פתאום נערכים היום הכינוסים האלה באומן; זה דבר לא ייאמן. הדברים האלה מלמדים את ההיסטוריון שבסוף החיים מצפצפים עליך ועל כל ההשערות שלך ועושים מה שהם רוצים, וזה מעניין מאוד. חסידות ברסלב של היום היא אמנם לא חסידות ברסלב של רבי נחמן עצמו, והיא עברה שורה של שינויים, אבל נקודת הבסיס עדיין לא השתנתה. בהחלט התעניינתי ואני מתעניין במה שקורה היום, אם כי בעיקרו ובסופו של דבר אני איש ספר ואיש טקסט".
אתה לא מגדיר את עצמך כאדם דתי.
"לא. בעיני רוב הרבנים אנחנו כופרים, ורובם לא קוראים את המחקרים שלנו – אף שאני אצטער מאוד אם מישהו ימצא בכל הדברים שכתבתי משהו שיוצא נגד המסורת או נגד האמונה".
אין פה דיסוננס? אתה חוקר משהו, אבל לא נשאב אליו עד כדי כך שתשנה את אורח החיים שלך.
"זה בדיוק ככה. זה המקצוע שלי, אני מסור אליו, אכפת לי ממנו ואני מכבד אותו, אבל אלה לא החיים שלי, החיים שלי הם לחוד. חוקר טוב יודע לשמור את הדברים נפרדים, ולראיה, יש לי עמיתים דתיים, וכמעט שלא קורה שאני רואה שאורח החיים שלהם משפיע על המחקר שלהם".
בחזרה ל-1997. פרופ' יוסף דן זוכה בפרס ישראל לשנת תשנ"ז, ועולה לבמה לנאום בשם כל מקבלי הפרס. בדבריו הוא מותח ביקורת חריפה על האופן שבו ניכסו לעצמם היהודים אורתודוכסים את הדת על חשבון המסורתיים, הציונים הדתיים והחילונים – ומעורר מהומה. הסוגיה, הוא אומר, מטרידה אותו עד היום. "אכן חוללתי שערורייה קטנה לפני 16 שנה כשקיבלתי את פרס ישראל ואמרתי כמה דברים חריפים. היה אפילו מישהו שכתב בכותרת למחרת 'פרס ישראל לחוצפה', אבל זאת באמת הייתה עמדתי, וזאת עמדתי גם היום.
"אני ממש מתחלחל לנוכח מה שקורה היום, כשהציונות הדתית והישראלים החילונים מאמצים את התפיסה של החרדים שלפיה רק הם היהדות האמיתית. בייחוד מרגיז אותי שהציונות הדתית רואה את עצמה כנחותה מן היהדות החרדית, ללא שום הצדקה. בכל תולדות ישראל היו כל מיני גוונים וגישות וריבוי של עמדות, וכעת פתאום דורשים שיהיה רק סגנון אחד? הביטוי החיצוני שאנחנו רואים לזה הוא בד"ץ; אפילו אנשים דתיים מתונים מאוד מתהדרים בזה שהם קונים רק מוצרים בכשרות של בד"ץ, ולא של הרבנות הראשית. למה? הרי ככה הם מפרנסים אותם.
"מה יקרה אם שומרי כשרות יחליטו שהם סומכים על כשרות לא של בד"ץ? אם צריך לתקן משהו ברבנות הראשית, אז שיתקנו; אבל אני לא יכול להבין את רגשי הנחיתות האלה, כאילו אברהם אבינו נולד עם קפוטה ושטריימל. שום דבר לא השתנה ביהדות מאז ועד היום, וההתנהגות הזאת, כאילו שהם הנציגים האמיתיים של היהדות המסורתית הטהורה, זה פשוט לא נכון. אני מתקומם נגד זה לא בגלל היותי דתי או לא דתי; אני מתקומם נגד העיוות ההיסטורי ונגד רגשי הנחיתות של אותם אנשים שאין שום סיבה שיהיו להם רגשי נחיתות".
במסגרת אותו נאום בטקס קבלת הפרס תהה דן: "מדוע יוצאים יותר ספרים במדעי היהדות בחו"ל מאשר בארץ? מדוע יש בשנים האחרונות יותר חוקרים במדעי היהדות בחו"ל מאשר בארץ? אינני יודע את התשובה לכך". דווקא ב-2011 נהנה תחום המחקר מקצת נחת עם יציאת סרטו של יוסף סידר "הערת שוליים", אשר עוסק באב ובנו, שניהם מרצים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. הסרט, שגרף את פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן והיה בין חמשת המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, הבליט את התחרות העזה השוררת בין חוקרים הדוגלים באסכולות שונות. "זה סרט יפה להפליא", אומר דן על "הערת שוליים", ומודה כי אכן "יש יריבים במישור האקדמי, והיריבות לפעמים קשה, אבל זו יריבות רק במישור המקצועי".
אחד מאותם ויכוחים מקצועיים עיקשים הוא הוויכוח שניהל דן לאורך השנים עם החוקר הגרמני קרל גוסטב יונג, ויכוח שתלמידיו של דן מכירים היטב. "ויכוח היא מילה עדינה מאוד; אני לא מקבל אף מילה שלו", מרצין דן ומסביר כי "השאלה היא שאלה של גישה היסטורית. תורת הנפש של יונג, וכתוצאה מזה בצורה הרבה יותר מודגשת המאמרים שלו בענייני דת, מיוסדים על תורת הארכיטיפים שיש בנפשו של אדם באשר הוא אדם. יונג טוען שלכל אדם יש נטיות מסוימות שקבועות בנפש, והן יוצאות ומתבטאות בכל דור בלבושים שונים אבל בעיקרו של דבר, הארכיטיפים הם אותם ארכיטיפים בכל אדם באשר הוא.
"אבל אם זה כך הרי שאין היסטוריה, משום שהיסטוריה פירושה שינוי. אם בני האדם נולדים באותה צורה ומוציאים אל הפועל את מה שיש בנשמתם בהבדלים קלים בגלל תנאים חיצוניים, אז אין היסטוריה, היות שהיסטוריה היא ההנחה שכל דור, כל אדם וכל סביבה יוצרים תוצאות שונות. אני עצמי היסטוריון במאה אחוז, ויונג אינו עולה בקנה אחד עם גישה היסטורית ליצירה האנושית".
בימים אלה, כאמור, נמצא דן בעיצומו של כתיבת מפעל חייו, והכרכים שכבר פורסמו במסגרתו נחים בגאווה על המדפים עמוסי הספרים בדירתו. כשנשאל לגבי האפשרות שימתחו ביקורת על עבודתו, החוקר המנוסה מפגין סלחנות מפתיעה כלפי מי שעלולים בעתיד לטעון כנגדו, מה שמעלה את השאלה מדוע לקח על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית - לתעד את כל קורות תורת הסוד היהודיות – לאחר ששוחרר כבר ממחויבויות העולם האקדמי.
"אם לא עכשיו אז מתי?", הוא מופתע מן השאלה. "רציתי לכתוב את הסדרה הזאת מזמן, אבל לעשות דבר כזה ולמצות אותו דורש התייחסות מקרוב לכל מה שכתבו בנושא, ואי אפשר לעשות את זה בלי להיות בפנסיה. חוץ מזה, צריך לזכור שמי שכתבו על הנושאים האלה הם מורים, עמיתים או תלמידים שלי. כשאני כותב היום את מה שאני כותב, אני מסכים או חולק עם הרבה דברים שנכתבו, ולפעמים אפילו דורך על אצבעות; ובתוך מציאות יום-יומית של עבודה עם עמיתים, אי אפשר לעשות את זה.
"כך אני מסתגר לי בחדר, יושב וכותב, ויכול להתייחס לכל המאמרים והספרים באופן שווה, אף שחלקם הם מאמרים שבעבר דחיתי מכתבי עת, או כתבי יד שערכתי בעצמי, או דוקטורטים שבדקתי. היום, הטקסטים עומדים מולי בפני עצמם. אני אמנם לא מתכוון לדרוך לאף אחד על האצבעות, אבל אני לא נמנע מזה כשהעבודה מחייבת – ורק בפנסיה אפשר לעשות את זה. חוץ מזה, מה יש לי להפסיד היום? לא יעלו אותי בדרגה? לא יתנו לי את פרס ישראל? כבר מאוחר מדיי".
לסיכום, דן מוסיף התחייבות של ממש: "אני מוכן להבטיח באופן רשמי, ואשאר נאמן להתחייבות הזאת: אם אדע בצורה ודאית שמישהו החליט לכתוב את תולדות תורת הסוד בצורה שונה משלי ולתקן את הטעויות שלי, בין אם זה מישהו שקרוב אליי ובין אם זה מישהו שמתנגד לי, אז אני מתחייב להעלות על משאית בינונית את כל העותקים, התצלומים, התדפיסים וכתבי היד שנמצאים אצלי ולתת לו אותם במתנה, כדי שיהיה פטור לפחות מחלק מעבודת האיסוף. אני מוכן להוריש את הכתבים אפילו ליריב שלי שהולך בדרך אחרת ממני, אם אראה שמאחורי הממצאים שלו יש תנאים מספקים ועבודה מוצקה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ירושלים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם