האמן דוד סוזנה לא נותן לסרטן לפגוע בהנאות החיים
בשנת 2008 התגלה סרטן בגופו של האמן דוד סוזנה. מאז הוא מעשן סיגרים איכותיים יותר, שותה קוניאק משובח במיוחד, ובשבוע שעבר הוא השיק תערוכת ציורים חדשה שכולה מחווה למחלקה האונקולוגית בהדסה שבה הוא מטופל
בשנת 2008 התגלה סרטן בגופו של סוזנה. תחילה הוא שכן במעיים, לאחר מכן התפשט לכבד, והיום הגיע לריאות. עוד באבחון הראשון נקט סוזנה גישת התמודדות שמלווה אותו עד היום - לחיות עם ולהרגיש בלי.
"האופטימיות היא זאת שמביאה אותי מההקרנות בהדסה עין כרם ישר לעבודה בסטודיו. גם בימים הכי קשים שלי, כשהייתי חלש מאוד, הגעתי לעבודה. זה נובע מרצון לא ליפול ולא להיכנע למחלה", אומר סוזנה ומתרווח בגלריה המרשימה שלו ברחוב יפו, שלאורך השנים עוטרה באותות הוקרה, הקדשות מראשי ממשלה ונשיאים, תעודת אבירות שקיבל בשנות התשעים מממשלת צרפת וכמובן יצירותיו, שחלקן פזורות ברחבי העולם. "אני צוחק על המחלה", הוא מנסה לשכנע, בעודו מעשן סיגר שמנמן. "מאז שהסרטן הגיע לריאות, אני מעשן סיגרים באיכות גבוהה יותר", הוא מצחקק. אופטימי כבר אמרנו?
קשה להאמין שהאדם היושב ממולי, שרגיל לחיי עבודה ולהוקרה מרחבי תבל, צוחק על מחלתו מאז שהתבשר עליה. נראה שהגישה הזו נבנתה לאורך שנות מחלתו.
כיצד אתה ומשפחתך התמודדתם בהתחלה עם קבלת הבשורה הקשה?
"עם היוודע דבר המחלה היה לנו קשה מאוד. היה לי חשוב שהסביבה תדע שאני חולה. לא התכוונתי להסתיר זאת. המשפחה שלי והחברים שלי חיזקו אותי לאורך השנים, וכן להפך, גם אני חיזקתי אותם. היום הגעתי למעין סטטוס קוו עם המחלה - אני חי איתה. אני לא אופטימי באשר להבראתי, אני יודע שהסרטן לא ייעלם, אבל האופטימיות שלי היא האמונה שאמשיך לחיות עם הסרטן הרבה שנים במצב שאני חי בו היום, ושלבסוף אמות ממנו ולא מסיבה אחרת. חברי משכבר הימים יהורם גאון עבר חוויה דומה עם אחיו בני גאון. לבני היה סרטן במשך שנים, הוא הלך לטיפולים בכל העולם, ולבסוף הוא נפטר דווקא מהתקף לב. יהורם אמר לי פעם: 'דוד אתה תמות זקן מאוד, אבל חולה'".
כיאה לאמן אמיתי, שאב סוזנה השראה מן החושך של המחלה. ביום שלישי האחרון נפתחה תערוכתו החדשה "אדם" בגלריה "ארט טיים" בעיר. את התערוכה הקדיש סוזנה לצוות המחלקה האונקולוגית בהדסה עין כרם, אשר לדבריו "מורכבת מאנשים שיש להם לב מיוחד. אנשים חזקים ויפים בנשמתם". הרעיון לתערוכה נולד מהשהות שלו במחלקה, וארבעה צבעים משמשים בה כסמלים: אדום, כחול, צהוב וירוק.
מה מסמלים הצבעים?
"במשך חמש השנים שאני מטופל בהן עברתי ארבעה ניתוחים, הקרנות רבות, כימותרפיה, זריקות, כדורים ומה לא, והמינון רק עולה עם הזמן. את כל הטיפולים אני עובר במחלקה האונקולוגית בהדסה. במחלקה הצבעים אומרים דברים ברורים מאוד: הצבע הצהוב מסמן את חדר המיון; הירוק מסמן את היחידה לסרטן ריאה, מלנומה, סרטן כליה, סרטן פרוסטטה וסרטן ראש וצוואר; הצבע האדום מסמן את היחידה לסרטן במערכת העיכול; והצבע הכחול מסמן את היחידה לסרטן שד, שחלות ורחם.
"ארבעת הצבעים האלה הם בעלי עוצמה. את רוב הטיפולים הכימותרפיים עברתי בחדרים פרטיים שלא מסומנים בצבעים, חדרים שלא שהיתי בהם עם חולים נוספים, הייתי נבדל מכולם בהם. רק בהם הצלחתי לשמור על פרטיות מסוימת וגם על שפיות. כך אפשר להיחלץ מהקטלוג של הצבעים, ממשיכים להרגיש חולים, אבל לא במחלקה האונקולוגית. זאת בריחה טהורה. פרופ' שלמה מור יוסף, מנכ"ל הדסה דאז, אמר לי שרק אמן יכול להסתכל בעיניים לא סטנדרטיות על הצבעים במחלקה ולמצוא בהם משמעות".
וכמו הצבעים במחלקה האונקולוגית, כך הצבעים בתערוכה. בצביעת היצירות השתמש סוזנה בארבעת הצבעים אדום, כחול, צהוב וירוק. בכל היצירות האדם עומד במרכז, כשם שנתן לתערוכה "האדם במרכז". ליצירה המרכזית בתערוכה נתן סוזנה את השם "ארבע אימהות". סוזנה מתאר אותה: "היצירה מורכבת מארבעה כיסאות ברזל בצורת בני אדם. כל כיסא צבוע באחד מארבעת הצבעים. לארבע האימהות ניתנת בתורה חשיבות עצומה, ובעיניי הן מסמלות יופי חיצוני ופנימי, בדומה לצוות במחלקה. הפנימיות של האימהות, לפי התורה, אפשרה את ההמשכיות של עם ישראל".
ביצירה נוספת בתערוכה שלוש קופסאות של משקאות חריפים נצבעו בצבעי המחלקה, וגם היא מציבה במרכז את האדם היחיד. "היצירה הזאת מסמלת את העובדה שאני נוהג לשתות מדי פעם. בימים הקשים השתייה סייעה לי", הוא מספר. ואכן, כיאה לאנשי הבוהמה, הנאות החיים וסוזנה הולכים יד ביד.
יום לפני פתיחת התערוכה סוזנה נרגש. הוא מוציא קוניאק איכותי מתוך כספת, ומניח לידו שוקולד, כמובן משובח. חשוב לו שהמחלה לא תגזול ממנו את ההנאות הקטנות של החיים.
כשסוזנה החליט להקדיש את תערוכתו לצוות המחלקה, הוא התכוון לעובדי המחלקה כולם ובראשם לאונקולוג שמלווה אותו לאורך השנים, ד"ר עזאם סלאח. "תמר פרץ, מנהלת המחלקה האונקולוגית בבית החולים, העמידה לרשותי אונקולוג שעומד לצדי עד היום", הוא אומר. "ד"ר סלאח מלווה אותי בצורה תומכת וידידותית. נרקמה בינינו חברות, ובלעדיו לא הייתי מתגבר על הרבה משברים שחוויתי בדרך". ד"ר סלאח נכח גם הוא בפתיחת התערוכה ביום שלישי, והעיד על החוסן הנפשי של סוזנה. "הוא מתעלם מהמחלה, זאת הדרך שלו. לפעמים הוא בודק מה שלומנו במקום שאנחנו נבדוק מה שלומו".
סוזנה נולד בטנג'יר שבצפון מרוקו בשנות הארבעים, את גילו המדויק הוא מסרב להסגיר בכל תוקף. בבית הוריו דיברו ספרדית, והוא מדבר ספרדית שוטפת עד היום. בשנת 1961 עלה ארצה. בתחילה הגיע לקיבוץ העוגן, ולאחר זמן קצר הגיע לירושלים ללימודי תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית. את התואר השני עשה באדריכלות בפורטוגל, וכשחזר ארצה היה לו ברור שיבחר בירושלים לביתו. הוא נישא לאניטה, ונולדו להם שלושה ילדים - שני בנים ובת. את הצלחתו להתמודד עם המחלה הוא מייחס למשפחתו: "בלי אשתי, ילדי ואחיותיי לא הייתי במקום שאני נמצא בו היום".
כשסוזנה מדבר על המוות, הוא מתאר את עצמו כאדם ש"לא מפחד למות, אלא מפחד לא לחיות". הרצון של סוזנה לא ליפול ולהישאר איתן גם בימים הקשים, נובע כנראה מהעבר המפואר שלו של עשייה. קורות חייו לא היו מביישים אף דיפלומט או אח"ם. לאורך השנים הוא חבק גלריות ותערוכות בפורטוגל, בארצות הברית, באקוודור, בארגנטינה ובישראל, כמובן. פסלים רבים שלו הוצבו מעבר לים, בהם הפסל המונומנטאלי "האדם" בעיר טראגונה שליד ברצלונה ופסל מונומנטאלי בטנג'יר, עיר הולדתו.
למרות זיקתו לתרבות ולשפה הספרדית, ובעיקר לקטלוניה, הוא מגדיר את ירושלים כ"עיר היפה ביותר בעולם". וגם לה העניק הרבה מיצירותיו. המפורסמות בהן הן "מנורת דוד" ברחבת הכנסת ו"שערי ירושלים" בכיכר הראל. בסוף החודש הקרוב יחנוך סוזנה פסל ביפן. "שגריר ישראל ביפן ביקש להדק את הידידות בין המדינות, ולתרום ליפן פסל שיסמל ידידות זו. בפסל שיצרתי חמישה אנשים מחזיקים מגן דוד, ובמרכזו דגל יפן". אך לחנוכת הפסל סוזנה לא יגיע. "הפעם הקשבתי להמלצת הרופאים. הם אומרים שהנסיעה ליפן היא ארוכה מדיי במצבי".
סוזנה מילא כמה תפקידים בכירים בתחומו: הוא היה היועץ האמנותי ליריד הספרים הבין-לאומי, הקונסול הכללי של ישראל במרסיי ובמונקו, יו"ר אגודת הציירים והפסלים בישראל, וכאמור, מאז 2008 הוא משמש היועץ העירוני לאמנויות בעירייה. מאז שנות השמונים מילא סוזנה תפקיד זה לסירוגין: הוא היה היועץ לענייני אמנות של טדי קולק ולאחר מכן של אורי לופוליאנסקי, שהיה לו עמו קשר מיוחד.
סוזנה, להבדיל מהרבה מתושבי ירושלים החילונים היום, מאמץ גישה אמביוולנטית בנוגע למאבק בעיר בין הזהות החילונית לדתית. הוא מצהיר שאת הדת הוא יותר ממכבד, ושהחרדים מעולם לא השפיעו על אהבתו לעיר, בטח שלא לרעה.
מה היחס שלך לעיר בשנים האחרונות?
"ירושלים היא העיר היפה בעולם , הרי אלוהים הוא שברא אותה. העיר בהחלט השתפרה בשנים האחרונות מבחינה ארכיטקטונית. אפשר להבחין שיש השקעה רבה יותר במבנים ובבתים. אני גם רואה שיש התפתחות בתחום התרבות בעיר, דבר שעושה לה רק טוב".
ירושלים בנויה בצורה שמרנית יחסית. לכן אחד המבנים שעוררו ביקורת רבה בקרב התושבים הוא גשר המיתרים.
"גשר המיתרים הוא יצירה נפלאה של אחד מגדולי האדריכלים והאמנים בעולם, סנטיאגו קלטרווה. המקום שנבחר להצבת היצירה מוטעה. גם חבל שהיא לא מוארת. בעבר גורמים בעירייה ובעיר מתחו ביקורת על יופיו ועל נחיצותו של הגשר, אולם היום הגשר הוא אחד מסמלי העיר, והוא מופיע בכל סלוגן או סימן היכר שלה".
הסנטימנטים של סוזנה לירושלים באים לידי ביטוי בעיקר ביחסו לתושבי העיר. "אני אוהב לצייר את ירושלים, אף שהבחירה לצייר את ירושלים היא בנאלית - גדולים ממני כבר עשו זאת". עוד אחת מתרומותיו הצנועות לעיר היו בשנות השבעים כשהעביר סדנאות באמנות, בעיקר במתנ"סים ובתי נוער, כדי לקדם את תחום האמנות בעיר. את התושבים שלא נכחו בסדנאות סוזנה לא קיפח, והוא עשה זאת בדרך מקורית האופיינית לו; בלב שכונת הקטמונים הציב סוזנה חלק מיצירותיו מהסטודיו הפרטי.
"אנשי השכונה היו תחילה בהלם, קראו לי 'משוגע', אבל אז הם עצרו והסתכלו ביצירות. באותו הרגע הם הבינו עד כמה חסרה להם תרבות בעיר בכלל ובשכונה בפרט. הם התרגשו מאוד מהמחווה", הוא מספר. במחווה נוספת שעשה סוזנה לתושבי הקטמונים הוא העביר אוטובוסים מהשכונה למוזיאון ישראל. הכול בשם התרבות והאמנות.
הקרבה שחש סוזנה לשכבות הפחות אליטיסטיות בעיר, מביאה אותו למתוח ביקורת קשה על יחס המדינה לתושבי מזרח ירושלים. "אנחנו רשלנים ונוהגים שלא כראוי בתחום הזה. אנחנו חייבים להשקיע יותר במזרח העיר מכל הבחינות – בתחומי התשתיות, החינוך, שלא לדבר על הניקיון".
במהלך חייו לא פסח סוזנה גם על התחום הפוליטי, ובשנות השישים היה מחברי מפלגת רפ"י בראשות דוד בן גוריון לצד יצחק נבון, משה דיין ושמעון פרס. במהלך השנים שלאחר מכן התפקד למפלגת העבודה.
אתה מרגיש שייך למפלגת העבודה כפי שהיא היום?
"בבחירות אצביע כנראה למפלגת העבודה, משום שאני מאמין שלמי שאין עבר – גם אין עתיד. אני לא מרוצה מהדרך שהמפלגה מתנהלת בה היום, יש לי לא מעט ביקורת עליה. אני בעיקר לא מרוצה מיו"ר המפלגה שלי יחימוביץ': השיטה הכלכלית שלה שטויות, היא נראית לי אישה כוחנית, והכי מפריע לי שהיא חושבת שהיא יודעת הכול. אין לי מילים מספיקות לתאר מה אני חושב עליה. בכלל, עם השנים גבר חוסר הפרגון של יו"ר המפלגה כלפי חבריה. פעם זה לא היה כך, הייתה קרבה אמיתית".
הפעילות החברתית שסוזנה לקח בה חלק לאורך השנים, הייתה בין השאר גם אי שם בשנות השבעים יחד עם "הפנתרים השחורים". סוזנה מספר כי היה אז שותף לפעילות שלהם מאחורי הקלעים. "בזמנו היה אי צדק גדול. עם השנים הוא הולך ונעלם", הוא טוען. "אני עדיין כועס שמדי פעם פוליטיקאים דואגים להוציא את השד העדתי מהבקבוק". את פרק הפוליטיקה בחייו החליט סוזנה לזנוח, בדומה למשפטו המפורסם של אריסטו, שסוזנה חקק על אחת מיצירותיו: "האמנות מתחילה במקום שהפוליטיקה נעצרת".
וכך המשיך סוזנה לעסוק באמנות. והמחלה, כמו שכבר ציין, לא עצרה בעדו, אלא נתנה לו רעיונות חדשים ליצירה. כששואלים אותו כיצד לומדים לחיות עם המחלה, הוא עונה שפשוט לא מייחסים לה חשיבות, לא מפנים לה מקום; ממשיכים לעבוד, ללכת לקולנוע ולטוס לחו"ל. "בסך הכול אני מאושר מהחיים, מהמשפחה, מהחברים. אמנם חברים קרובים אין לי הרבה, אבל ישנם. זה לכל החיים", מסכם סוזנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם