אבודה: מה קרה לדודה מלוב מאז שצולמה לערוץ 10?
בגיל 15 נחטפה נערה יהודייה בלוב, ואותרה על ידי בני משפחתה רק אחרי 50 שנה. כשעמנואל רוזן יצא לצילומים בלוב, הוא קיבל מהמשפחה את מספר הטלפון שלה ותיעד את המפגש המרגש איתה. אך מאז אבד הקשר איתה לחלוטין ובני משפחתה חוששים לגורלה
רגע לפני העלייה למטוס פנו אליו בני משפחה ממושב שדה עוזיה הסמוך לאשקלון, וסיפרו לו על קרובת משפחתם המתגוררת בלוב. כאשר הייתה בת 15, היא נחטפה ברחובות טריפולי ומאז נותק הקשר עמה. את העלייה לישראל הם נאלצו לעשות בלעדיה, אבל מעולם לא ויתרו על האפשרות לאתר אותה.
לפני 12 שנה הם הצליחו ליצור איתה קשר, אבל לא ראו אותה. הבקשה שלהם מהעיתונאי הישראלי הייתה אחת: לנסות ליצור קשר עם שרה, הדודה האבודה שלהם, ולהביא ממנה תיעוד מצולם.
האמת מאחורי החטיפה
האחיות רחל (מימין) ושרה בפגישת האיחוד בירדן צילום: באדיבות המשפחה
בקרב המשפחה שהשתקעה בארץ לא הרבו לדבר על הטרגדיה, ככל הנראה בשל הבושה שנבעה מהשערות על כך שהאחות לא באמת נחטפה, אלא ברחה עם ערבי והתאסלמה. רק לפני 12 שנים, כשהצליחה המשפחה בארץ ליצור קשר עם שרה-מהדיה (שמה המוסלמי כאמור), נחשפה האמת מאחורי החטיפה. מאז הם הספיקו אפילו להיפגש פעם אחת, ושמרו על קשר.
העתונאי עמנואל רוזן התרגש מהסיפור ויצא ללוב במטרה למצוא אותה. בני המשפחה בארץ מסרו לו את כל הפרטים הידועים להם על מקום הימצאה, והוא אכן הגיע אליה ושוחח איתה. את התיעוד ראתה המשפחה בערוץ 10, אך הוא נגדע באיבו לאחר שבני משפחתה של שרה בלוב גירשו את צוות הצילום מהבית בטענה שעברו את הגבול.
מאז, במקרה או שלא, בני המשפחה הישראלים לא מצליחים ליצור איתה שום קשר.
"לפני שבועיים שודר הסרט בטלוויזיה, ובו ראינו את שרה בוכה, ראינו שהיא עצובה ורוצה להיות איתנו", סיפרה האחיינית מזל רוכמן. "הדבר שהכי הייתי רוצה הוא להביא אותה לארץ, שתהיה פה, שתחיה פה אחרי כל כך הרבה שנים שהיא הפסידה איתנו, אבל אני לא יודעת איך לעשות זאת. אני אפילו לא בטוחה שהיא באמת רוצה. בכל זאת, יש לה משפחה שלמה משלה שם".
בסיוע המועצה האזורית באר טוביה, הוציאה האחיינית מזל רוכמן ספר ביוגרפיה שגולל את סיפור חייה של אמה, רחל חאלו, ובתוכו את סיפור חטיפתה של שרה (אחותה של רחל). "רק בעקבות הספר, הסיפור הזה יצא לממדים כל כך גדולים וקיבל הכרה", סיפרה מזל. "הסתרנו אותו כל השנים מתוך בושה, כי אנשים לא הפסיקו להגיד לאמא שלי שאחותה לא מסכנה, שהיא בכלל לא נחטפה, אלא הלכה והתחתנה עם ערבי".
מתי החלטת לכתוב את הספר?
"הספר נכתב לפני שנתיים בערך, כשהציעו לנו ללמוד קורס כתיבת ביוגרפיה, במימון המועצה, ומשם יצא הסיפור החוצה. הצלחתי להוציא את הסיפור מאמא שלי, ביקשתי שתספר לי הכל, מבלי לחשוב על בושה. רציתי לדעת בדיוק מה קרה, והיא סיפרה הכל. אחרי שהספר יצא, כל המשפחה הפכה מעורבת בנושא, וכבר לא התייחסו לזה כאל בושה. כל הזמן אמרו לי 'יש לך בני דודים מוסלמים', כי דודה שלי שנחטפה בנתה משפחה. ובכן, זה נכון, יש לי. ואני בסדר עם זה".
שיחת הטלפון הראשונה
מזל רוכמן ושאר בני דודיה מכירים את הסיפור עוד מילדותם, אבל הוא תמיד נשמר בסודיות בתוך המשפחה, מבלי לספק יותר מדי פרטים. "רק דודים שלי וסבתא שלי ידעו את הסיפור, אבל היום אף אחד מהם כבר לא חי. אמא שלי נפטרה לפני שנה, ומזל שהיא הספיקה לספר לי את הכל".
שרה בצעירותה בלוב צילום: באדיבות המשפחה
"כל הזמן ידענו שיש לנו דודה שגרה בלוב כי היא נחטפה לפני שהמשפחה עלתה לארץ, אבל לא ידענו איך ליצור איתה קשר. ידענו את שמה לאחר הנישואים, לאחר שהתאסלמה, וגם את שם בעלה, אבל אף פעם לא הצלחנו ליצור קשר, וגם לא יכולנו כל כך".
אז מה השתנה בסוף?
"הרצון שלי לברר אודותיה עלה לאחר שטיילתי עם בעלי במלטה ב-1994. ראינו שם קבוצת לובים, וכל פעם בעלי הציע לי לשאול אותם משהו על דודה שלי, לציין את השם שלה, לבדוק אולי הם מכירים. אבל לא העזתי. היה שם אפילו בחור שהחל לרדוף אחריי, ולא הבנתי למה. כשסיפרתי על כך לאמא שלי כשחזרנו לארץ, היא אמרה שאולי זה הבן של הדודה או משהו כזה. היא אמרה לי שאנחנו דומות נורא, ואולי הוא זיהה אותי ורץ לבדוק מי אני. מאותו רגע קלטתי שיש לי קרובי משפחה בלוב, ואני לא מכירה, לא יודעת עליהם כלום, והגיע הזמן לחקור.
"באותה שנה בערך התחילו לפעול מרכזיות בינלאומיות. עד אז לא יכולנו להתקשר לחו"ל כשרצינו.
"התקשרנו למרכזייה בינלאומית, וקיבלנו מנציג השירות את מספר הטלפון של מהדיה. היינו בשוק שפתאום, אחרי כל כך הרבה שנים, יש לנו את מספר הטלפון שלה. מרוב התרגשות פחדנו להתקשר. אז נסענו לאמא שלי, אמרנו לה שיש לנו מספר טלפון, ושתתקשר. ממילא היא מדברת ערבית טוב יותר מאיתנו".
ומה קרה אז?
"היא התקשרה, וגבר ענה מהצד השני של הקו. מסתבר שזה מישהו שקנה את העסק של בעלה, אז הוא ידע את מי ביקשנו, והבטיח להשיג לנו אותה. קבענו שעה כדי שיתקשר ויביא לנו אותה לקו. והוא עמד בהבטחה שלו. הוא התקשר, ופתאום אמר: 'האישה שאתם מדברים עליה לא מפסיקה לבכות מהרגע שאמרתי לה שאתן מחפשות אותה'. הוא ביקש מאיתנו שנדבר איתה ונרגיע אותה כי היא הייתה בסערת רגשות. ואז היא ענתה לטלפון. אמא שלי התחילה לשאול אותה שאלות כדי לדעת אם זו באמת אחותה, ולאחר שהבינה שזו אכן היא – הן לא הפסיקו לבכות.
"אחרי 60 שנה שהן לא דיברו, שנים שבהן הייתה לה אחות אבודה ולנו דודה אבודה, פתאום היינו מתכנסים בסלון כל ערב, שמים את הטלפון על רמקול, ומדברים איתה. הייתה התלהבות לא נורמלית, בקושי עיכלנו שזה המצב, היא בקושי עיכלה שהיא מדברת איתנו. ואז החלטנו להיפגש".
הפגישה המרגשת
המפגש המרגש תוכנן להתקיים בירדן. בני המשפחה הוציאו ויזה באמצעות אדם שמארגן טיולים לישראלים לירדן. הם קבעו להפגש במלון מסוים, אבל כשהגיעו, גילו שהדודה לא נמצאת שם. "מבחינתי הייתי מחפשת אותה בכל מלונות האזור עד שאמצא אותה", אומרת רוכמן. "בסופו של דבר, הלכנו לאחד המלונות שבהם מתאכסנים לובים. שאלנו בקבלה אם מהדיה נמצאת. ענו לנו שכן, ואפילו הצביעו על אדם שעמד ליד המדרגות, ואמרו שזה הבן שלה. ראינו בחור נאה, בשנות ה-30 לחייו, שאמר לנו שיביא את אמא שלו – דודה שלנו – למלון שלנו. וכך היה".
המפגש המשפחתי עם הדודה בירדן צילום: באדיבות המשפחה
"חיכינו במלון בקוצר רוח עד שהם יגיעו. בכל פעם שמעלית נפתחה, ציפינו לראות אותם יוצאים ממנה, עד שזה באמת קרה. המעלית נפתחה, וראינו אותם. היא, הבן שלה ובעלה. אחד מבני הדודים שלי רץ אליה מיד וחיבק אותה, כאילו הוא מכיר אותה שנים. הובילו אותה לאמא שלי, והן לא הפסיקו לבכות ולהתחבק במשך רבע שעה לפחות, מבלי לעזוב אחת את השנייה. בעלה הצטרף לראות שזה לא תרגיל ושאנחנו באמת בני משפחה, וברגע שהוא הבין שהכל בסדר, הוא לקח את הרגליים שלו ונסע בחזרה ללוב. הבן שלה נשאר איתנו, ובמשך שבוע שלם בילינו יחד במלון, יחד עם הבן שלה, שהוא בן דוד שלנו, והרגשנו כמו משפחה אחת גדולה".
שאלתם אותה מה באמת קרה כשהיא נעלמה?
"בטח. השאלות הגיעו מהר מאוד. היא סיפרה סיפור קורע לב, שממנו התברר כי כמה שנים אחרי החטיפה סיפרו לה החוטפים – שבעלה לימים היה ביניהם – שהאוניה שבה בני משפחתה הפליגו לישראל טבעה בים, וכך מצאו כולם את מותם. במשך עשרות שנים היא הייתה בטוחה שלא נשאר אף אחד וכולם מתו. לכן היא הייתה בסערת רגשות ולא הפסיקה לבכות כשהתקשרנו אליה לראשונה".
מה היא סיפרה על החטיפה עצמה? מה בדיוק קרה?
"החטיפה הייתה במהלך שנות ה-40. היא הייתה בת 15 בערך, ועבדה בקולנוע. החוטף שלה היה אחד העובדים בקולנוע, וזו הסיבה שכולם חשבו שהיא לא נחטפה אלא ברחה איתו. לאחר שנחטפה, נלקחה שרה לעיר אחרת, שם היא נכלאה במרתף בהשגחת שומרת צמודה. כשהיא ניסתה לברוח, השומרת נתנה לה מכה חזקה בראש והיא איבדה את הכרתה. במשך ימים היא שכבה מדממת מהראש, ללא כל טיפול. לאחר שנחטפה, המשפחה הגישה תלונה במשטרה, וכעבור זמן מסוים היא והחוטף, שאז כבר הפך לבעלה, הגיעו לתחנת המשטרה והציגו עצמם כנשואים ואותה כמוסלמית.
"באותה תקופה גברה המתיחות בין היהודים לערבים בארץ, מצב שהשליך גם על היחס בין הקהילה היהודית בלוב לסביבתה המוסלמית. ראש הקהילה היהודית הגיע לתחנת המשטרה והחליט לבדוק איתה מה היא רוצה, האם היא נשארת איתו, כמוסלמית, או חוזרת למשפחה היהודייה שלה. מסתבר שהיא ידעה שאם היא תספר את האמת - שהיא נחטפה ורוצה לחזור הביתה - הקהילה היהודית בלוב רק תיפגע. אז היא העדיפה לספר שהיא לא נחטפה ושהיא נשואה מרצון. הכל כדי להציל את היהודים. היא הקריבה את עצמה למען הקהילה היהודית בעיר חומס, ואפילו הצילה אותה".
ראינו עליה שהיא רוצה אותנו
מה עבר עליה מאז שהתחתנה והתאסלמה?
"היא סיפרה לנו שבעלה החוטף ידע שהמשפחה שלה תעשה צרות ותחפש אותה, אז בכוונה לקחו אותה לעיר אחרת, מרוחקת. הבעל היה מגיע לבית לסירוגין, מכניס אותה להריון, וחוזר לעיסוקיו. השאיר אותה לבד רוב הזמן, כשהיא מגדלת את ילדיהם. בסך הכל היא הביאה לעולם תשעה ילדים, ויש לה 65 נכדים. בשנים הראשונות לאחר שנחטפה, כשכבר הייתה נשואה ואמא לילדים, היא שמעה שהמשפחה שלה מתכוונת לעלות לישראל. כשהיא ביקשה לעלות איתם ארצה, אמרו לה שבישראל ישרפו לה את הילדים כי הם מוסלמים, ומנעו ממנה לעלות. לאחר מכן סיפרו לה שהאוניה טבעה יחד עם כל המשפחה, ומאז היא חושבת שהיא לבד".
האחיינית מזל רוכמן. "הלוואי והייתי יכולה להעלות אותה לארץ" צילום: חן מור
"היא ואמא שלי הסתודדו במהלך כל השבוע, ושתיהן בכו המון. אבל הן גם ניסו להשלים פערים, צחקו הרבה, ישנו בלילה באותה המיטה וניסו לספוג כמה שיותר רגעים יחד. אמא שלי שאלה אותה אם היא רוצה לחזור איתנו לישראל, אבל היא לא ענתה. הבן שלה היה איתה והיא לא יכלה לתת לנו תשובות".
איך הייתה הפרידה אחרי שבוע שלם ביחד?
"מאוד קשה. האמת שהיה קשה להיפרד גם מהבן שלה, שהתחברנו אליו מאוד באותו שבוע. הוא אפילו רצה לבוא איתנו לארץ, אבל זה היה כמובן בלתי אפשרי. אחרי המפגש ההוא לפני 12 שנה נשארנו איתה בקשר טלפוני, עד לפני מספר שבועות, כשהקשר נותק פתאום. פתאום לא הצלחנו להשיג אותה בטלפון. לא משנה כמה אנחנו מנסים, לא מצליחים".
מה לדעתך הסיבה שהקשר נותק?
"אין לי מושג, אני רק משערת שהסיבה היא צוות הצילום שהגיע לבית שלה לצורך צילומי הסרט שצילם עמנואל רוזן, 'הסתבכות בלוב'. אולי זה גרם לכעס במשפחה המוסלמית שלה".
איך הם הגיעו אליה בכלל?
"פדי בן עטייה, יו"ר ומייסד ארגון 'אור שלום', התקשר אליי ושאל על הדודה שיש לי בלוב. הוא שמע עליה ככל הנראה בעקבות הספר שכתבתי. הוא סיפר לי בטלפון שיוצאת משלחת ללוב על מנת לצלם שם, וביקש ליצור איתה קשר. מסרתי לו את המספר שלה בשמחה, עזרנו לו קצת ביצירת הקשר איתה כי בהתחלה סרבו לשתף איתו פעולה. ובסופו של דבר הסכימו להפגיש את הצוות איתה.
"הסרט היה אמור להראות את לוב החדשה, לוב אחרי משטר קדאפי. הם חשבו שהכל טוב שם לאחר נפילת המשטר שלו, אבל ראו שממש לא. בכל אופן הם הלכו לדודה שלי, מסרו לה דרישת שלום מאיתנו, וסיפרו לנו לאחר מכן שהיא ממש התרגשה ובכתה הרבה. במהלך צילום הסרט המשפחה שלה ביקשה להפסיק את הצילום מיד, ככל הנראה בגלל שעמנואל רוזן ביקש ממנה להגיד 'שמע ישראל'. הם לא אהבו את הרעיון, וסילקו את הצוות מהבית. מאז לא הצלחנו ליצור איתה קשר".
ואיך הגבתם כשראיתם את הסרט?
"ראינו את הסרט לפני חודשיים בערך, עוד לפני העריכה, והיו בו קטעי צילום ארוכים שלה. ממש התרגשנו לראות אותה. ראינו עליה שהיא רוצה אותנו, את המשפחה שלה, ושהיא עצובה בגלל זה. אבל עם זאת, יש לה משפחה שלמה משלה שם. יש לה ילדים, נכדים, שגם להם היא צריכה לדאוג. היא לא יכלה לבוא לישראל ולהשאיר את כולם מאחור, אבל בתוך תוכה זה הדבר שהיא הכי הייתה רוצה לעשות".
את עדיין מקווה להביא אותה לארץ?
"הלוואי והייתי מוצאת דרך לעשות זאת. אני מתכננת פגישה איתה בכל מקרה. קודם כל שתענה לי בטלפון. לאחר מכן אני אבדוק איתה אם היא באמת רוצה לעשות את המעבר לישראל. בסופו של דבר, כל יהודי רוצה להיקבר פה. יהודים מכל העולם באים לארץ במיוחד כדי להיקבר, אז בטח שגם היא תרצה, בידיעה שהמשפחה שלה כאן. אני מנסה לחשוב על פרויקט כלשהו להביא אותה ארצה, אבל אני עדיין לא יודעת איך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם