מי זה שם הולך שיכור? על פוליטיקה ושיכרות
במזרח התיכון חיבה יתרה של פוליטיקאי לאלכוהול עלולה לגדוע לו את הקריירה, אבל בלא מעט מקומות על גבי הגלובוס פוליטיקה ושכרות הולכים מצוין ביחד. פרק נוסף בפרויקט האלכוהול המיוחד של מקומוני "זמן מעריב"
לפיכך לא מעט פוליטיקאים, כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו או שר החוץ אביגדור ליברמן, שעל פי פרסומים כאלה ואחרים יודעים להתענג על צריכה מידתית של ויסקי משובח במיוחד וסיגר טוב, משתדלים לעשות זאת שלא מול תקתוקי המצלמה.
לא בכדי יאיר לפיד, ברנש שאי אפשר להמעיט במידת המודעות העצמית שלו, הכריז בריאיון שנתן חודשים ספורים לפני הודעתו הרשמית על כניסתו לפוליטיקה כי מכר את הב.מ.וו ונפטר מהוויסקי והסיגרים: "אני הרבה יותר מחבב את הילד ההוא מיד אליהו (שם גדל), מאשר את הפוץ הזה שמחזיק ויסקי ביד אחת וסיגר ביד השנייה".
בשנות חייה הראשונות של המדינה, קברניטי ישראל קידשו את הפוריטניות וההסתפקות במועט, וממילא רזרבות המט"ח היו אז כה דלות, שהיו מיליון ואחד מוצרים אחרים שיש לרכוש מהגויים לפני שבכלל חושבים על יי"ש נורמלי שלא מחורר את המעי הדק. הצצה למזוויהם של גדולי האומה הייתה מגלה בסך הכול, אולי, כמויות חריגות של ביצים ועוף שנקנו בשוק השחור.
הדלק שהניע את ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, שכמו יריבו הפוליטי הגדול מנחם בגין נודע כאדם סגפן, היה "קוטש מוטש" - עיסה שאשתו פולה הייתה רוקחת לו מדי יום וכללה גבינה לבנה, אשל, רסק פירות העונה ומיץ פטל. מאלכוהול הוא התנזר, למעט הרמות כוסית חגיגיות.
נכדו של בן-גוריון, ד"ר יריב בן אליעזר, הוא מומחה לתקשורת, מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה ויועץ פוליטי שליווה בין היתר את שמעון פרס ומפלגת צומת. "בתקופת הצנע האלכוהול לא היה אישיו", הוא מבהיר. "אכלנו אבקת ביצים ושתינו אבקת חלב. היה אז יין לקידוש בחגים וזהו. העיתונות לא נכנסה לפרטיותם של האנשים, כך שלא בדקו מה המדינאים ואנשי הצבא שתו או אכלו. המקרה הראשון של חדירה לפרטיות היה כשתפסו את סבא שלי עומד על הראש בטבריה, והעם השתולל. לא האמינו שהאנשים האלה הם בשר ודם".
אורי אבנרי, עורכו המיתולוגי של השבועון "העולם הזה", מציין: "היו שמועות שפנחס לבון היה שותה, אבל אלה היו ממש שמועות. גולדה לא שתתה. משה דיין שתה, אבל לא בכמויות מוגזמות".
המקרה היחיד בו התנהל בישראל סוג של דיון ציבורי בנושא הרגלי השתייה של פוליטיקאי אירע בקמפיין הבחירות של 1992. נטען אז כי הליכוד, שהיה אז בשלטון, ניהל במסגרת מטה הצעירים שלו קמפיין שלילי נגד יצחק רבין המנוח, יו"ר מפלגת העבודה דאז. אחד מכלי הנשק העיקריים בארסנל היה חיבתו, כביכול, של רבין לטיפה המרה. פעילי הליכוד פקדו אספות וכנסי בחירות של מפלגת העבודה כשבידיהם שלטים "רבין שיכור", ובפיהם קריאות בסגנון "רבין אלכוהוליסט, שתיין". רבין הכחיש ובסופו של קמפיין נבחר לראשות הממשלה.
"הקמפיין השלילי לא נשא פירות ואפילו הזיק לליכוד", מאבחן ד"ר ברוך לשם, מרצה לתקשורת במכללה האקדמית "ספיר" ובמקומות נוספים. "רבין, שכיהן כשר הביטחון בין השנים 1990-1984, נתפס בציבור כביטחוניסט, כאיש רציני מאוד, 'כבד'. הדימוי הציבורי שלו פשוט לא התיישב עם אלכוהול, שמקושר לקלות דעת. אלכוהוליסט בעיני הציבור נתפס כאדם שלא מתפקד, ורבין בהחלט לא נתפס כאדם לא מתפקד".
כשנתיים וחצי מאוחר יותר הזמר אביב גפן ניסה לתפוס טרמפ על גב השמועות ההן, ובשירו "שומקום" הרשה לעצמו לקבוע "מי זה שם הולך שיכור? זה ראש הממשלה".
"רבין בהחלט שתה, הרבה מאוד אפילו", מגחך אבנרי. "את רבין אפשר היה למצוא מעת לעת סמוק פנים לאחר כמה כוסיות טובות, אבל הוא מעולם לא היה שיכור. באופן מעניין, הוא הפך יותר צלול ככל ששתה. יצא לי לשמוע ממנו כמה הרצאות מופת לאחר חמש כוסיות ויסקי. רבין התחיל לשתות כשנשלח לקורס פיקוד ומטה בארצות הברית, והאלופים של אז התחילו לטעום ויסקי".
ד"ר לשם, שכיהן כיועץ התקשורת של מספר שרים, מסכים עם קביעתו של אבנרי. "רבין נהג ללגום מעת לעת", הוא אומר. "רבין היה ג'ינג'י ואצלם כל שתייה של אלכוהול מתבטאת באדמומיות רבה. רבין אולי לא שתה יותר מאחרים, אבל זה בהחלט ניכר עליו חיצונית".
שדי האלכוהול בהקשר של רבין ניעורו מרבצם לאחר הירצחו. עזר ויצמן, שהיה אז נשיא המדינה, ספד לו "אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים" - וקומם עליו את שבט רבין. כוונותיו של ויצמן, חשוב להבהיר, היו טובות. האיש ידע ואהב לשתות.
שאול אברון, פעם עיתונאי וכיום הבעלים של מסעדת "יועזר בר יין" ביפו, ודן בן אמוץ, שהיה אז לקראת דמדומי חייו, כתבו בשנת 1988 רשימה ססגונית כיצד נפגשו עם ויצמן לארוחת בוקר בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון והלה כיבד אותם ואת עצמו במנות יפות של ויסקי.
היו גם מקרים שבהם שמם של פוליטיקאים ישראלים השתרבב בהקשרים סטריליים פחות מאשר ישיבה עם חברים בחדר סגור ולגימת שיבס. בסדרת כתבות עיתונאיות וטלוויזיוניות הואשם שר התיירות סטס מיסז'ניקוב בהוללות לשמה. מיסז'ניקוב, שטס בינואר 2010 לביקור ביריד תיירות בינלאומי בספרד, ביטל ארוחת ערב עם אנשי עסקים מקומיים ששילמו ממיטב כספם על מנת להסתופף
במחיצתו. במקום זה, כך נטען, יצא לחגוג בברים של מדריד.
שלושה חודשים לפני הביקור בספרד מיסז'ניקוב ועוזריו התלוו למשלחת לברזיל, בראשות נשיא המדינה שמעון פרס. "חברים במשלחת מספרים", נכתב בזמנו בעיתון "גלובס", "כי השר ופמלייתו נצפו יוצאים מהמלון בשעות לא שגרתיות לבילויים ליליים שהסתיימו בשעות הבוקר המוקדמות. לדבריהם, במהלך כל הנסיעה ספורות הפעמים שנצפה עם חליפה ועניבה".
לאחרונה ממש פרסם ערוץ 2 תחקיר חדש על אודות השר, שלפיו הוא מבלה במועדוני חשפנות ושותה לשוכרה על בסיס קבוע. בתגובה אמר השר מיסז'ניקוב כי מדובר בנקמה של מאבטחיו לשעבר, שפוטרו מעבודתם. באירוע של התאחדות המלונות במלון הילטון בתל אביב, למחרת פרסום התחקיר, אמר השר בחיוך: "הייתי מתחיל בהרמת כוסית לחיים, אבל נראה לי שיש חוק יובש במדינת ישראל - אז נשתה מיץ תפוזים".
במרס 2007, ח"כ יורם מרציאנו, אז יו"ר סיעת העבודה, נקלע לתגרת ידיים עם מאבטחי מועדון בהרצליה, שם בילה במסיבה שערך יועצו הפרלמנטרי של ח"כ יואל חסון מקדימה. אחד המאבטחים במועדון הגיש תלונה נגד חבר הכנסת, ומרציאנו הגיש תלונה נגדית. עד ראייה שנכח במקום טען כי עוד קודם לכן מרציאנו הרבה בשתייה, ובטרם עזב את המועדון הטריד שתי נשים העובדות בכנסת. הנשים, יש לציין, לא הגישו כל תלונה. צעירה שנכחה במסיבה סיפרה: "זה היה מביך בצורה מדהימה, מרציאנו הסתובב במועדון כמו ילד חרמן בן 18".
"הייתי שתוי, לא הייתי שיכור", הודה מרציאנו לאחר מכן, "כמעט איבדתי את עולמי בגלל טעות". ועדת האתיקה של הכנסת לא אהבה את העניין, הרשיעה אותו בהתנהגות שאינה הולמת ואף הטילה עליו נזיפה חמורה. התקרית ההיא, אפשר להניח, לא בדיוק הוסיפה לו נקודות, ועם או בלי קשר אליה, בפריימריז לקראת הבחירות האחרונות הוא נבחר למקום לא ריאלי ואינו מכהן בכנסת הנוכחית.
יש לציין כי מיסז'ניקוב ומרציאנו אינם מייצגים את הכלל. מרבית הפרלמנטרים המקומיים ממש לא מעוניינים להיתפס כתאבי חיים מדי, בטח ובטח שלא כחסידי פרי הגפן. בשנים האחרונות הם עמלים על שלל חוקים לצמצום צריכת האלכוהול, בעיקר בקרב בני נוער וצעירים, וכן להעמיק את המסר שאם שותים לא נוהגים.
"הנקודה איננה אם אתה שותה או לא", מסכם ד"ר לשם את הפרק הדן ביחסם של המדינאים הארצישראלים לטיפה המרה. "תרבות השתייה קיימת בארץ, אלה הם אנשים מאוד לחוצים שעובדים קשה ומרגיעים את עצמם גם באמצעות אלכוהול. הרי יין ישמח לבב אנוש, השאלה היא אם היין מטשטש את מוחו של בן האנוש".
בעוד שבמזרח התיכון חיבה מעל הממוצע של פוליטיקאי לשיכר על סוגיו השונים עלולה לגדוע לו הקריירה, הרי שבלא מעט מקומות על פני הגלובוס פוליטיקה ושכרות הולכות מצוין ביחד.
וינסטון צ'רצ'יל, אחד המדינאים המזהירים במאה ה-20, אם לא המוצלח מכולם, היה שתיין מובהק, וכלל לא התבייש בכך או ניסה להסתיר את מערכת היחסים ההדוקה שלו עם הבקבוק. האיש נהה במיוחד אחר ויסקי, שמפניה, ג'ין וברנדי. בזמן נאום שנשא, חברת הפרלמנט באסי בראדוק קראה לעברו: "סר וינסטון, זוהי בושה, אתה שיכור לגמרי". צ'רצ'יל לא התבלבל: "ואת, גבירתי, מכוערת. אבל מחר בבוקר אני אהיה פיכח, ואילו את תישארי מכוערת". חברת פרלמנט אחרת, ננסי אסטור, הטיחה בו: "אילו היית בעלי, הייתי מוזגת לך רעל בכוס התה". צ'רצ'יל, חד כתער ללא קשר לאחוז האלכוהול בדמו, השיב: "אילו הייתי בעלך, הייתי שותה".
לאחר מותו, יצרנית האלכוהול פול רוג'ר, שצ'רצ'יל אהב במיוחד את תוצרתה, השיקה שמפניה מיוחדת לזכרו. "צ'רצ'יל", צוחק ד"ר לשם, "היה נרדם לפעמים בפרלמנט וכולם עברו לדבר יותר בשקט על מנת שלא להעיר אותו. בתקופה מסוימת, בקדנציה השנייה שלו, הוא כבר היה מחוק משתייה ומסניליות, אבל אז התקשורת הייתה אחרת לגמרי, לא התעסקו בזה. בסך הכול הוא היה פוליטיקאי מצוין, אולי זה מוכיח שפוליטיקאים צריכים לשתות יותר. מי ששותה דבקה בו הסטיגמה שהוא ותרן, קל דעת, אחד שמהסס לקבל החלטות קשות, והנה צ'רצ'יל שתה, ולא היסס לקבל החלטות קשות".
גם יוזף סטאלין, שבמשך שלושה עשורים שלט בברית המועצות באגרוף ברזל, לא בדיוק התנזר מוודקה. "סטאלין וחבורתו היו מתכנסים ללילות הוללות ארוכים", מספר ד"ר לשם. "סטאלין, כך הוא סיפר באוטוביוגרפיה שלו, אילץ את ניקיטה חרושצ'וב, שלאחר מותו החליף אותו בתפקיד, לרקוד מול כולם. אגב, הנציגים הבריטים והאמריקנים בוועידת יאלטה, שנערכה ב-1945, היו המומים מכמויות האלכוהול ששתו הרוסים".
ברית המועצות התפרקה בשנות ה-90 של המאה שעברה, ובראשה של רוסיה עמד בוריס ילצין, האיש שאפילו ב"משפחת סימפסון" לעגו להרגלי השתייה המופרזים שלו (אחרי מותו סופר איך בביקור בארצות הברית בשנת 1995 נתפס על ידי אנשי שירות הביטחון כשהוא שיכור ועירום, מנסה לשווא לעצור מונית). ועדיין, הכבד ספוג האלכוהול שלו, כמו גם השמועות על שחיתות פוליטית, לא הפריעו לו להתמודד ולהיבחר - לקדנציה שנייה.
פוליטיקאי נוסף שלא ניזוק אף ששמו נקשר בשערוריות שונות הוא ג'ורג' בוש הבן, שהודה כי היה אלכוהוליסט, ועל פי השמועות אף נהג לעשות סמים, בעיקר קוקאין. בוש נגמל כשהיה בן 40, הפך ל"נוצרי שנולד מחדש" ומאז, לדבריו, מתנזר מהטיפה המרה. עשור וחצי לאחר מכן נבחר לנשיאות ארצות הברית.
"בסך הכול", אומר ד"ר לשם, "ההתרשמות שלי היא שאלכוהול אפילו סייע לפוליטיקאים והפך אותם ליותר אנושיים - ועובדה שהם נבחרו. ישנם פוליטיקאים שנתפסים כחובבי הטיפה המרה, אך זה לא הפך את חייהם למרים".
מתוך תפיסה פטרונית שלפיה המדינה יודעת מה טוב לאזרחיה ועליה להגן עליהם מפני עצמם, נחקקו במחצית הראשונה של המאה ה-20 "חוקי יובש", האוסרים על מכירת אלכוהול. החוקים רווחו בשלל מדינות, ובהן נורווגיה, פינלנד, איסלנד. אפילו ברוסיה נחקק ב-1914 חוק האוסר לייצר, לייבא ולמכור אלכוהול. החוק בוטל סופית בשנת 1925.
מעבדת הניסויים הגדולה והמפורסמת ביותר הייתה ארצות הברית, שם חוקק חוק יובש בשנת 1919, בתקופת הנשיא וודרו וילסון. מהר מאוד התברר כי כוחות השוק עושים את שלהם, וכשקיים ביקוש יש מי שדואג להיצע. האלכוהול יוצר ונמכר במחתרת והביא לפריחתו של שוק שחור ולשגשוגו של הפשע המאורגן. פרטים אצל אל קפונה.
תודות לכתביו המופלאים של הסופר דיימון ראניון ("ברנשים וחתיכות") ובזכות סדרות טלוויזיה ("אימפריית הפשע") וסרטי קולנוע ("הבלתי משוחדים"), תקופת היובש נצבעה בנופך רומנטי משהו, אבל לכו תדעו כמה אנשים סבלו מנזקים בריאותיים משמעותיים, או אפילו קיפחו את חייהם, עקב האלכוהול הגרוע והלא חוקי שהוגש בלא מעט מקומות. חוק היובש האמריקני בוטל בשנת 1933, בתחילת הקדנציה הראשונה של פרנקלין דלאנו רוזוולט, הנשיא היחיד שנבחר לארבע קדנציות רצופות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם