הטירוף שלה: הראיון הגנוז ועדויות החברים של יונה וולך
סרט של הבמאי יאיר קדר בשיתוף עם ויצ"ו חיפה, מביא לראשונה ראיון שנערך עם המשוררת יונה וולך, זמן קצר לפני מותה. ל"זמן חיפה" מספר הבמאי עדויות של חבריה שליוו אותה בימיה האחרונים ודברים קשים שאמרו עליה. וגם: התמונה של וולך שאף עיתון לא רצה לפרסם בזמנו והדברים המדהימים שאמרה באותו ראיון מחתרתי. כל הטירוף, הבדידות והכישרון של משוררת שלא ידעה לאהוב
אם חשבתם שמסרט תיעודי על יונה וולך תצאו עם תובנה ברורה, נהירה, לכידה, שעושה סדר בחלקי האישיות האניגמטית של העוף המוזר שב-41 שנות קיומו המציא שפה חדשה של שירה עברית ושבר מוסכמות חדשות לבקרים, טעיתם. בגדול. הסרט התיעודי החדש "שבעת הסלילים של יונה וולך", שמוקרן כעת מדי שבוע במוזיאון חיפה לאמנות ונעשה בשיתוף עם תלמידי ויצ"ו חיפה, חושף פרטים חדשים מעברה של המשוררת, מציג עדויות של קרוביה, שוטח את חייה המרתקים בקולה שלה וחושף את תאוותיה באופן חסר תקדים. אפילו מותה מקבל צבע מוחשי מאי פעם, וגם לאחר הצפייה בו קשה לפענח לחלוטין את המהות החד פעמית שהיא וולך המיתית.
הילדות הקשה, ההתנסות בסמים, המיניות המתפרצת, השיגעון שספק אם היה שיגעון כלל, הקשר המוזר עם אלוהים, ההתנגדות וההערצה בו זמנית לשיריה, כולם מקבלים ביטוי בסרטו של הבמאי, יאיר קדר, שמציג דמות מיתולוגית עברית שכמותה לא תהיה עוד. "זמן חיפה" מביא קטעי ראיון אחרונים, שנערכו עם וולך ומתפרסמים לראשונה בסרט. וגם: סיפורים מהאנשים שליוו אותה בימיה האחרונים.
יאיר קדר, יליד עפולה בן 42, במאי, עיתונאי ופעיל חברתי, הקים את העיתונים "הזמן הורוד" ו"תת-תרבות" וערך את המגזין "מסע אחר". הוא ביים את הסרט האישי על יציאתו מהארון של אסי עזר ובין הסרטים שיצר נמנים "הזמן הורוד", שגולל את סיפורה של הקהילה הגאה בישראל דרך סיפורו האישי ו"לאה גולדברג בחמישה בתים" - הראשון בסדרה הביוגרפית "העברים" של קדר המתעדת את קורות הסופרים והמשוררים העברים הגדולים. כעת קדר עובד על הסרט השלישי בסדרה על חיים נחמן ביאליק.
>> סערת יונה וולך: המורה תובעת את האמא
"החיבור שלי ליונה מתחיל מילדות. היא גדלה בקרית אונו ואני גדלתי בעפולה, מקום מאוד פרובינציאלי, סגור, לא סובלני, כמו רוב הישובים בישראל של שנות השבעים והשמונים לפני המהפכה הליברלית. וולך, בקול שלה ובשירה שלה הייתה כמו מגדלור, סמל לחופש המושלם, השחרור המושלם לעולם, לא היה אכפת לה ממה שיגידו עליה, העיקר שתגשים את עצמך.
"בגיל 15 עזבתי את בית הספר ואת עפולה והתחלתי לנדוד לעבר תל אביב. בגיל 18 יצאתי מהארון בפני המשפחה שלי, אחרי שבדקתי את העניין, עשיתי טסטים עד שהיה לי ברור סופית. הייתי מהראשונים מעפולה שיצאו מהארון, בזמנו היינו ארבעה: אחד שינה את מינו ועבד בזנות, אחד חלה במחלת לב-ריאות, על אחד זרקו אבנים ואני ברחתי משם. שנות השמונים היו מאוד גרועות מכל מני סיבות, היום המצב שונה לגמרי. אני חושב שהאינטרנט מאוד עוזר, אני מסתכל כמה הומואים מחוץ לארון יש היום בעפולה וזה פי אלפי אחוזים ממה שחשבתי שיש אז".
היית פעיל ויצרת הרבה במסגרת הקהילה, זנחת את זה?
"עסקתי בזה תקופה ארוכה והתפתחתי לכיוונים אחרים שמעניינים אותי, הרגשתי שאני צריך לעשות הפסקה, אולי תמידית מהנושא. יש עוד הרבה אנשים שממלאים את החלל ואני עוקב אחריהם. כיום פרוייקט 'העברים' הוא המרכזי בחיי".
איך מוצאים מימון לסדרה תיעודית על משוררים עבריים?
"זה התחיל בזה שחיפשתי מממנים לעשות סדרה, אבל אף אחד לא חשב שראוי לעשות סדרה בנושא בטענה שזה משעמם, זה לא פופולרי, זה אקדמאי. הסירוב התקבל כקונצנזוס וזה הכי מזעזע. הייתי חייב לעקוף את זה והפכתי את רעיון הסדרה לסרטים בודדים, שאני נותן להם לוגו וכותרת וככה בעצם מגשים את החלום.
"למרות אין סוף אפשרויות ולמרות שהתיעוד היום זול בהרבה, המודעות נמוכה והתיעוד לא משהו. לא לעניין שאני זה שצריך לדאוג לתעד את הדברים האלה, ממלא תפקיד שגופים כמו משרד החינוך, משרד ראש הממשלה או אגפי תרבות בעיריות היו צריכים לתת לו יד. הגוף היחיד שעוזר לא מעט הוא שירות הסרטים. המנהלת שלו נאבקת יחד
"יש תיעוד שאין לו תחליף, שום מאמר או כתבה לא יחליפו זיכרון חי. במהלך השנים השגתי תקציבים קטנים רק כדי לתעד אנשים לפני שהם מתים, לשמר את הידע שלהם, את הזיכרונות. לפני 8-9 שנים תעדתי אנשים שהכירו את ביאליק, ומובן שמאז הם מתו. ביקשתי מעזה צבי, חברתה של יונה וולך שהתראיינה לסרט, להתראיין בנוגע לעוד דמות, המשוררת זלדה, אבל באותו יום נגמר לה הכוח והיא ביקשה שנדחה את זה למועד אחר. היא מתה שבועיים אחרי הראיון".
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
"העבר שלי הוא חלק ממני ואני אחראית לביוגרפיה שלי".
הרעיון ליצור ביוגרפיה קולנועית למשוררת נבע מאהבתו הגדולה של קדר, שמעריץ אותה מנערותו. אלא שהסרט "שבעת הסלילים של יונה וולך", שאותו קדר מכנה "אוטוביוגרפיה תיעודית", נולד למעשה ממציאת סלילי הראיון האחרון של וולך מ-1984, זמן קצר לפני מותה, עם עורכת ומתרגמת הספרות הלית ישורון שגם ערכה את קובץ שיריה של וולך "תת הכרה נפתחת כמו מניפה".
"בתחילת הדרך חשבתי שזו תהיה ביוגרפיה רגילה", משחזר הבמאי, "לעשות תחקיר ולאסוף עובדות, למצוא אנשים משמעותיים ולראיין אותם, להוסיף קטעי ארכיון, עבודה דוקומנטרית. ואז הגיעו הסלילים והם הפכו את הסרט לגמרי. הבנתי שיש לי הזדמנות להשמיע את יונה מספרת על יונה וזה מה שעשיתי, נתתי לסלילים להוביל".
לעומת סרטים דוקומנטרים בהם הדמות המרכזית היא הנושא אך התוכן מורכב בעיקרו מעדויות וקטעי ארכיון, קדר הפך את וולך לדוברת העיקרית בסרט כשערך קטעים מהראיון ונתן להם רקע אנימציה מקורי, בעזרתו של האנימטור ירון שין המתקרא JEWBOY. לפרויקט הצטרפו גם סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית בויצ"ו חיפה והתוצאה – צללים ומילים המשלימים זה את זה, דימויים מופשטים לשירה של וולך, חוויה ויזואלית שמתעמתת עם קולה של המשוררת.
"עד עכשיו היו עושים 'סרט על אמן', מצרפים כמה תמונות, עורכים קטעי וידאו, אנשים מקריאים וזה נגמר, לא כניסה של ממש לעולמו הפנימי והחוויתי של האמן. אני רציתי שמשהו בעשייה עצמה יתן לאמן ביטוי, ליצור חוויה משמעותית יותר. הבנתי שצריך קצת לשבור את הכלים ומצאתי שהדרך הכי טובה לעשות את זה היום היא לערבב גירויים ויזואליים ודיגיטלים, להכניס דימיון של אנימטור, שורות מהשירים, זכרונות של אנשים, קטעים של וולך עצמה, להוסיף לזה פסקול חזק ולנסות לתת חוויה 'וולכית' אחרת, שבאה מתוך שבירת הכלים הזאת. כשהכרתי את ירון JEWBOY הבנתי שזה מה שאני מחפש, אני חושב שהוא מבריק. נכנסנו לתהליך ארוך של חיפושים, טסטים, נסיונות, הרבה דברים עברו בתהליך הזה, חמישים סרטים נבנו ונהרסו ונשארנו רק עם מה שעובד, רק עם הדימויים שתפסו אותנו".
לאחר הקשבה לסלילים, מההתרשמות שלך, האם היא הייתה חולת נפש, או אולי גאון, עוף מוזר?
"צריך להבין בזה כדי להחליט אם היא נופלת להגדרות של חולת נפש, אבל ממה שידוע עליה עושה רושם שהיא חיה את שני הדברים במקביל. מעבר לזה שהיא הייתה טיפוס מיוחד ועוף מוזר, התרשמתי שמדובר באשה הרבה יותר מופרעת ממה שחשבתי, מה שגם חיזק אצלי את ההתפעלות ממנה, איך אשה כל כך מופרעת מצליחה לכתוב בצורה כל כך מדויקת, למרות אחיזה מטושטשת במציאות היא הופכת את השגעון לשירה וזה נורא יפה. נדמה שזה היה עבורה כמו חוגים לריפוי בעיסוק לאנשים שעוברים טראומות, אבל היא לקחה את זה גבוה, הקדישה את חייה לאמנות".
"זה אילן וירצברג והוא כותב מוזיקה וזה שמעון גלבץ והוא כותב מוזיקה... ואני יונה וכתבתי את כל המילים".
כך מציגה את עצמה וולך בקטע הארכיוני מתוך המופע שהעלתה יחד עם גלבץ ווירצברג ושהלית ישורון מתארת אותו כמגלומניה צרופה. "היא בראה את כל המילים", מבארת ישורון את כוונת המשוררת ברגע מהותי בסרט שחוצץ בין הדמות הכריזמטית והמרשימה, סמל החופש והפתיחות שהייתה וולך לצד הנרקיסיסטי, הכמעט מפלצתי שהיה בה, לדעת מי שהכירה אותה באופן אישי.
ישורון מכנה את וולך "טורפת" ו"מכשפה", טוענת שהיה לה "צורך חזק להעליב ולפגוע", ובהקשר אחר - "היה בה סוג של אלימות, יהירות, רהב, ולא סבלתי את זה". כך, בישירות אכזרית כמעט, מוצגת דמותה של וולך על כל צדדיה, לחיוב ולשלילה, ובכל זאת ניכר כי המרואיינים מעריצים אותה. "רוב האנשים אמרו שהיא הדמות המרשימה ביותר שהם הכירו בחיים שלהם", מסגיר קדר. גלבץ מתאר בראיון, כי בכל מופע מחדש היה צריך להוציא אותה בכח החוצה לבמה, ובאותה נשימה נזכר שהיא בכלל רצתה לעמוד במרכז ולשיר בעצמה במופע, אך הוא ווירצברג לא הסכימו לה, מאחר והיא לא הייתה מוכשרת מספיק לעשות כן. "אבל ההקראה הייתה בסדר", הם מסכימים, "בהקראה היה מצוין".
"יש ישו ואחרי ישו צריכה לבוא יונה", מצטט קדר את המשוררת בהתייחס לצד המגלומני באישיותה. "היא חשבה שבגלל שהיא גאון מותר לה הכל וזכותה לא להיות נחמדה. היא נעה בעולם ביהירות, בידיעה שהיא המשוררת הכי טובה בעולם, אבל היא גם באמת הייתה אשה חכמה מאוד. אנשים רבים נפגעו ממנה ולא היו מוכנים לדבר עליה, היו לה ריבים וסכסוכים משפטיים מפה ועד הודעה חדשה. אחותה הייתה אמורה להצטלם לסרט ובסוף היא הבריזה, הן אף פעם לא הסתדרו. יש מעגל שלם של אנשים שעד היום לא התאושש מיונה וולך".
יש פחות התייחסות בסרט לסכסוכים.
"מלאכת העריכה מאוד מאסיבית ואכזרית בגלל שיש המון מידע, כל בחירה משאירה משהו בחוץ, לפעמים תחומים שלמים. הרבה דברים על אלוהים, על פראפסיכולוגיה, על סכסוכים אישיים שהיא מדברת עליהם בהרחבה - לא נכנסו לסרט, כי לא רציתי להתמקד באשיותה כאשה מופרעת וסכסכנית אלא להתמקד בדיוקנה כמשוררת מופלאה. יותר משהיה חשוב לי לייצג כל תחום, חשוב לי איזו חוויה הסרט יוצר. להעלות מהאוב את קולה של וולך המתה - יותר חשוב לי מלהעביר מידע כזה או אחר".
מהסרט עולות סתירות רבות באישיותה של וולך.
"היא לא הייתה אמינה בכלל, כל הזמן סתרה את עצמה, הייתה ממציאה דברים, העובדות אצלה תמיד יצירתיות נורא. לפני מותה היא הייתה אומרת משהו אחר בכל ראיון, מספרת סיפורים, בודה עובדות. טוב, אחרי הכל, אם היא בראה את כל המילים אז מותר לה".
מה הכי הופתעת לגלות בסלילים?
"הסיפור שלה עם אלוהים הפתיע אותי מאוד. כל הדיבור על מיסטיקה ואלוהות, הבנתי שיש פה אישה דתיה, יש כאן משהו שהוא מעין דת עצמאית, התגלות, ולא מדובר על 'לקחתי טריפ, ראיתי צבעים ושמעתי מוזיקה טובה', מדובר ממש על הארה".
כך תיארה זאת וולך: "אני הייתי שומעת אותו מגיל נורא קטן, והייתי שומעת והייתי מרגישה אותו מגיל נורא קטן והייתי אוהבת אותו, הייתי ממש מאוהבת בו, זה היה אהבת חיי. משהייתי קטנה הוא קרא לי, משהייתי ילדה קטנה. פעם אחת בגינה זה היה, כשהייתי קטנה הייתי הולכת מתוך שינה אז ראיתי איזה ענן ערפל כזה שנבלעתי בתוכו ואחר כך חזרתי הביתה. וכל השנים היה קול מתוך שינה שהיה קורא לי 'יונה, יונה, יונה', כל השנים, כל השנים".
"קודם כל אף פעם לא הייתי מספיק אשה, תמיד הייתי חצי בחור, הייתי צריכה להתלבש כמו בחור, הייתי צריכה להתנהג כמו חצי בחור... לא רציתי, זה נכפה עלי, זה בלי להרגיש, זה צורך להזדהות עם משהו חזק יותר ממה שאני הייתי בסביבה הנשית שלי. למדתי כמו כל אשה לשנוא נשים, לשנוא חולשה, לאהוב גברים ולהיות חצי בחור... המוצא של זה לאהוב את זה אבל להשאר אשה ולא להיות חצי בחור ולהתכחש לכל מה שאת ולהיות חצי זין".
רבים האנשים שוולך תתקשר אצלהם באופן אסוציאטיבי להפקרות ופרובוקטיביות, אך אם יש משהו ש"שבעת הסלילים" מצטיין בו הוא הפשטת העיסוק האובססיבי של וולך בסקס, מגדר ומיניות ללא שיפוט, הגשה של דמותה הפרובוקטיבית כמשהו בלתי מובן ומורכב מכדי לתת עליו את הדעת. יתכן ומי שוולך הצטיירה אצלו באופן שלילי יתחזק עבורו הדימוי הזנותי שלה בעקבות עדויות כגון זו של סמי בירנבך: "כן, היה, היה... רומן, היו עוד 1,666 גברים שהיה להם רומן עם יונה", או של חברה הטוב, המשורר מאיר ויזלטיר שטען ש: "היא התנהגה קצת כמו גבר שנכנס למיטה עם כל בחורה שמוצאת חן בעיניו, נחמדה ואפשר לבלות איתה את הלילה". אך כשמתייחסים לשלל הדעות המוצגות בסרט על האופי המוחצן של המשוררת, מגלים תמונה לא פשוטה כלל שמציגה את וולך באור אחר.
"מה שאני רואה היום כביטוי נואש לבדידות, כל המין, כל המיניות, כל האוננות, זאת בדידות נוראה, לא משהו אחר, זה לא תענוג גדול, לא. זה שובר את הלב", מנדבת ישורון בכנות את נקודת מבטה בנושא. "אחרי הרבה זמן הבנתי שהיא פחדה להיות לבד, היא רצתה אנשים סביבה", מאשרת עופרה צימבליסטה, חברתה של וולך. כששומעים את ג'ורג'י דרבש, מי שהיה המאהב שלה בעודו בן 18 והיא בת 24 והערצתו אותה ניכרת בקולו עד היום, מתאר אותה ככוכב שמש שקוסמוס שלם סובב סביבו, התעלומה סביב מיניותה של וולך רק מתעצמת ומובנת, כי מי שיעדיף לזכור אותה רק כדמות מופקרת חוטא לצדדים הרבים באישיותה רבת הפנים.
אחת מהפרשיות הזכורות ביותר בנוגע לוולך קשורה בשיר "תפילין" שהתפרסם בכתב העת לשירה "עיתון 77" בשנת 1982. "כשראיתי את השיר של יונה, חשבתי כי הלואי ומתתי", הגיבה המשוררת זלדה שהייתה חברה של וולך עד פרסום אותו השיר. אז הוסיפה זלדה: "לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה". סגנית שר החינוך והתרבות דאז, מרים תעשה גלזר אמרה: "וולך פשוט מופרעת. בהמה מיוחמת שכותבת שיר כזה ועוד מפרסמת אותו... זה גל עכור... אנרכיה". וולך הגיבה בשוויון נפש על דבריה של גלזר במשפט: "לכל אחד יש תפקיד באבולוציה כנראה".
תמונה אחת מסדרת צילומים של הצלם מיכה קירשנר שמתכתבת ישירות עם השיר נחשפת כאן לראשונה. לדמותה של וולך, לבושה בשמלה כחולה ובכובע אדום, הצטרפה דמות ערומה של גבר שלזרועו כרוכים תפילין. הצילומים אמורים היו להתפרסם מספר פעמים בעבר ופרסומם נדחה בשל התנגדות מצד גורמים שונים.
"היום אף עיתון לא היה עושה צילומים כאלה", אומר קדר, "התהליכים בחברה מנוגדים ליונה וולך. היא פרצה דרך ותמיד היה מי שדאג לעשות מזה סקנדל מוסרי. אם היא הייתה חיה ויוצרת היום - היה פחות קונפליקט בינה לבין הסביבה והחברה, היא הרי הקדימה בשני עשורים את זמנה, הביאה מסרים מהעתיד, איש לא הבין אותה אז. הזמן הזה הרבה יותר מתאים לה, היום היא הייתה נהנית, פורחת, היא הייתה יכולה להנות מההערצה שהיא כל כך רצתה בה והייתה ראויה לה".
"במחלקה 39א' הבנתי מה זאת אהבה... לא כתבתי שיר אהבה אחד בימי חיי. עכשיו רק אני אני מתחילה לדעת מה זאת אהבה. לא משהו שכותבים עליו שירים דווקא".
איך אתה מסביר שרק לקראת מותה החלה וולך להבין מה זאת אהבה?
"היא הייתה בהלם. היא נוכחה בעובדה שהיא לא בת אלמוות והרגישה שהיא צריכה להתחבר לכוח גדול ממנה. כמו הסיפור על פנחס שדה, שברגע שהבין שיש לו סרטן הפך לאיש אמוני, כך גם היא מתחברת לכוח הזה. לפני זה האהבה שלה הייתה נתונה רק לעצמה ופתאום לקראת מותה היא מקבלת את הכוח הזה, את העונג שיש בלאהוב משהו מחוץ לעצמך, כשחוותה אהבה אמיתית של גבר, כששכבה במחלקה והאחיות המסורות דאגו לכל צרכיה. אבל היא לא ידעה נתינה, לרמה כזאת של אהבה היא לא הגיעה".
איש לא הבין אותה אך כולם תפסו אותה כאשה המרשימה ביותר שיצא להם להכיר. גם אחרי צפייה בסרט 'שבעת הסלילים' לא תבינו את דמותה של וולך לאשורה, אך תתקשו שלא להשאר פעורי פה אל מול האישיות יוצאת הדופן והאקסטרווגנטית, שלא להתפעל משילוב הגאונות, האגוצנטריות, המשיחיות והמופרעות של מי שידעה שהיא חלוצה בתחומה, של אחת הדמויות הגדולות והמשמעויות בתרבות הישראלית עד היום.
"יש לנו חוב ליונה וולך", מסכם קדר. "אני תמיד אזכור אותה בתור המשחררת הגדולה, האשה שהלכה לפני כולם, קלטה דברים עתידניים, הבינה ראשונה דברים על איך לחיות ומה זה חופש ועל הדרך גם הפכה את החוויה של הילד או הנערה המנודים למשהו נורא יפה, הכניסה יופי לחוויה הזאת, זה דבר נדיר מאוד שהיא עשתה, אולי סיבה מספיק טובה לסבול".
"שבעת הסלילים של יונה וולך", סרטו של יאיר קדר, אוטוביוגרפיה תיעודית, ישראל 2012
באתר הסרט ניתן למצוא את מועדי ההקרנות.
הנח אתה גם את התפילין עבורי
כרוך אותם על ידי
שחק אותם בי
העבר אותם מעדנות על גופי
חכך אותם בי היטב
בכל מקום גרה אותי
עלף אותי בתחושות
העבר אותם על הדגדגן שלי
קשור בהם את מותני
כדי שאגמור מהר
שחק אותם בי
קשור את ידי ורגלי
עשה בי מעשים
למרות רצוני
הפוך אותי על בטני
ושים את התפילין בפי רסן מושכות
רכב עלי אני סוסה
משוך את ראשי לאחור
עד שאצווח מכאב
ואתה מעונג
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם